בינת שורץ / צילום: רמי זרנגר
בגיל 54, כשרובנו מתחילים לחלום על הפנסיה, בינת שורץ התחילה מחדש. מי שכונתה בעבר "האישה החזקה של עולם הנדל"ן", לאחר שכיהנה כראשת מינהל תכנון דעתנית מאוד ולא היססה להתעמת ולומר כל שעל ליבה - החליטה לעשות תפנית בקריירה. בשבוע שעבר - כשגילה כבר נושק ל־60 והיא סבתא לנכדה בת שנה וחצי - היא הוסמכה כרופאה, בטקס של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בר אילן בצפת, עם עוד 133 בוגרים ובוגרות. ואם זה לא מספיק, אז מכל ההתמחויות שמציע עולם הרפואה החליטה שורץ שהיא רואה את עתידה במרכז לרפואה משפטית באבו כביר, בצד האפל־משהו של ה"טיפול" במתים.
● הצוללת | המומחית שבטוחה: זו הסיבה שמחאת השמאל לא מצליחה להתרומם
● צמרת העסקים בארה"ב מתייצבת לימין טראמפ, וזו הסיבה
● החתונה המפוארת שלימדה אותנו עוד משהו חשוב מאוד על הודו
"בשנת 2016, לאחר שסיימתי את התפקיד המשמעותי במגזר הציבורי, לקחתי פסק זמן למחשבות מה הלאה", היא מספרת לגלובס. "מיד היה לי ברור שאני אתחיל משהו חדש ושאני לא הולכת להישאר בתחום הבנייה או התכנון כאיזה יועצת־על או משהו דומה. ידעתי במאה אחוזים שאני הולכת לעשות משהו חדש מאפס. לא ידעתי לאן, אבל חשבתי שהכול אפשרי. הייתה לי אפשרות נגיד ללמוד משפטים ואז לשלב משפטים עם תכנון, או ללמוד הנדסה או ארכיטקטורה. אבל הבנתי שזה לא זה. רציתי להוריד את השער ולא להסתכל אחורה. נגמר פרק ומתחיל פרק חדש, עם כל האתגר והרעננות שבזה. היה לי מהלך חיים אחד, הרגשתי שהוא היה נהדר, אבל מיציתי אותו. רציתי עוד מהלך חיים, ובאופן כללי המקצוע הוא חלק משמעותי מאוד באישיות ואולי בערך העצמי שלי".
אבל רפואה זה לא פרק. זה מסלול חיים שלם לאנשים "רגילים"
"כשהלכתי ללמוד באוניברסיטה בגיל 26 זה בכלל לא עבר לי בראש. גם כילדה לא נורא התעניינתי בזה או קראתי אנציקלופדיות על גוף האדם. אבל בשנת 2009 בן הזוג שלי עבר תאונת דרכים, נכרתה לו הרגל, ומי שטיפל בו היה ד"ר דני סימון ז"ל, מקים ומנהל יחידת הטראומה בבית החולים שיבא. אני זוכרת שנתקלתי בו, למדתי להכיר אותו ועבר לי בראש שזה מה שאני רוצה להיות יום אחד - כזאת מקצוענית, כזאת משמעותית, כזאת מסורה לעבודה, כזאת צנועה. זה נקבר להרבה מאוד שנים והתפוצץ יום אחד".
היית מאוד מוכרת בעולם הפוליטי. יכולת לפלס דרך בעולמות הרפואה באמצעות איזה ג'וב במשרד הבריאות או ניהול בבית חולים.
"אבל רציתי לעזוב את הניהול. להיות nobody שמתחילה מאפס. אחרת אין לזה משמעות של מהלך חיים נוסף. גם הילדים שלי חשבו שאני מטורפת. הם אמרו 'זו הזיה, אבל אם יש מישהו שמסוגל לעשות את זה זו את, אז יאללה, תנסי'. וההורים שלי בעיקר שמחו שתהיה להם רופאה צמודה. הם עוד לא הבינו לאיזה מחלקה אני הולכת להגיע".
כמה קשה להפוך את הרצון למציאות?
"מי שיש לו תואר ראשון, כל תואר ראשון, יכול לנסות להתקבל למסלול הארבע־שנתי (תוכנית מיוחדת ללימודי רפואה בארבע שנים, במקום שש - ד"מ), שהיה אז די חדש. אבל תנאי הסף הוא 80 נקודות זכות בכל מיני מקצועות שקשורים לרפואה. הבעיה היא שלמדתי גיאוגרפיה ולימודים כלליים בתואר ראשון ויש לי תואר שני בגיאוגרפיה - שום דבר שקשור לעולם הרפואה, ובלי קורס אחד רלוונטי. אז נכנסתי למכינה בבר אילן, ללמוד עם ילדים וילדות שחולמים על רפואה. עשיתי שנה של השלמות וקורסים בביוכימיה, ביולוגיה של התא, פיזיולוגיה ועוד, בלי לדעת אם אתקבל בכלל. במקביל התחלתי ללמוד קצת בבית לעצמי. לאט לאט הבנתי שאני נכנסת למשהו גדול".
ויש מי שעוזר בדרך, כי את בינת שורץ? אולי עזרת להם בדרך לאשר מעונות או איזה בניין באוניברסיטה?
"אף אחד בחוץ לא יודע מי זו בינת שורץ, אף אחד. הם לא הכירו אותי".
"ניסיון חיים שווה כסף"
אם נודה על האמת, הפיל הגדול בחדר הוא הגיל של שורץ. בעבר האוניברסיטאות עצמן הציבו מגבלת גיל למי שביקש ללמוד רפואה. יש מי שיאמר שזה בעצם קריטריון אלמנטרי במקצוע שדורש הכשרה כה ארוכה, על אחת כמה וכמה במדינה שזועקת על מחסור חמור בכוח אדם.
אין עוד רופאה שמתחילה התמחות בגיל 60.
"פעם הייתה מגבלת גיל של 35 לסטודנטים לרפואה, אבל לשמחתי הוגשה עתירה לבית משפט טרם זמני. היא אכן ירדה מהפרק, אבל בתהליך הסינון והמיון הייתי בטוחה שהנושא יעלה. חלק מתהליך הקבלה כולל ראיונות ומשחקי סימולציה, ובשום מקום זה לא עלה. לימים, אחרי שהתקבלתי, ניגשתי לפרופ' קרל סקורצקי, דקאן הפקולטה לרפואה, ושאלתי אותו איך יכול להיות שאף אחד לכל אורך הדרך לא שאל אותי שום דבר על הגיל שלי. אמרתי לו: אתם הולכים להשקיע בי כל כך הרבה כסף, כמה שנים יש לי להחזיר? הוא הסתכל עליי ואמר: את מביאה איתך ניסיון חיים. זה שווה הרבה מאוד כסף. אז הבנתי שלגיל יש יתרון".
ומה את עונה על השאלה ששאלת בעצמך את דקאן הפקולטה? המדינה מסבסדת כל רופא במאות אלפי שקלים לפחות. בסוף תפסת תקן לרופא או רופאה צעירים.
"השאלה במקומה, אבל חשובה יותר השאלה מה אתה מצליח לתת בשנים שאתה כן במערכת. הרי יש גם כאלה שפורשים ועוזבים, ויש כאלה שמסיימים ללמוד פה ויוצאים לתת־התמחות בחו"ל וגם כאלה שנשארים שם. אולי במקומך קיבלו את משה כהן, צעיר בן 30, שלמד רפואה והיום הוא רופא בארה"ב? לא הייתי מייחסת חשיבות יתר לגיל, אלא אם כן המדינה רוצה להגיד למשל שמי שלומד רפואה בארץ מתבקש לתת לפחות 20 שנה כאן, בלי קשר לגיל. והיא לא אומרת את זה.
"ואני יכולה להבין למה מדינה דמוקרטית ושוויונית שואפת לתת זכות לכל אזרחיה, ללא הבדל גזע, מין, דת וגם גיל. בסוף המבחן הוא הקבלה. התקבלת? זכותך לממש את השאיפות והרצונות שלך. ואגב, אני אישית שילמתי לאורך השנים מס הכנסה בהיקף של עשרה סטודנטים לרפואה, אז אני שקטה עם זה לגמרי.
"ובכל מקרה, ידעתי שאני לא אצליח לטפס גבוה בסולם הניהול. אין לי מספיק שנים לזה. כשחשבתי על זה, אמרתי לעצמי שאני אלך למקום שבו חסרים רופאים (המרכז לרפואה משפטית - ד"מ). כך אני ארגיש הכי שלמה עם עצמי".
"מצאתי תרופה לשחיקה"
שורץ נולדה בראשון לציון למשפחה דתית־לאומית, אביה ממוצא גרמני ואמה מרוקאית ("מה שהיה מאוד נדיר באותם ימים"), ולה חמישה אחים. בצבא שירתה כפקידה פלוגתית בגדוד 202 של הצנחנים, ואחרי השחרור יצאה בשאלה: "אני ממש זוכרת את ההקאות אחרי הנסיעה הראשונה ביום כיפור". מאוחר יותר היא התחתנה עם דתל"ש כמוה, ולהם שני ילדים. הם התגרשו אחרי חמש שנים. היום היא נשואה לאיש העסקים דודי רוסו. את הקריירה שלה החלה כעוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. לאחר מכן עבדה כמתכננת בכמה משרדים פרטיים ובחברה להגנת הטבע. במגזר הציבורי היא כיהנה בין השאר כמתכננת מחוז ירושלים במשרד הפנים, סמנכ"לית תכנון וביצוע בחברה הלאומית לדרכים וראשת מינהל התכנון.
איך זה להתחיל להתחיל מסע חדש ותובעני כל כך בעשור השישי של החיים?
"יש גם יתרונות לגיל. אני חושבת שסך הכול התהליך שעברתי בלימודים נצרב אצלי כחוויה טובה ולא מלחיצה או תחרותית. לא הייתי צריכה להוכיח את עצמי. גם הפגנתי יכולות להתמודד עם מצבי לחץ, יכולות תקשורת עם אנשים, ביטחון עצמי, הבנה של תהליכים ובאופן כללי ראייה קצת יותר רחבה ולכן גם יותר רגועה. אני לא מתמקדת רק באסון שקורה לי עכשיו מול העיניים. מלבד זאת, זה שלב בחיים שבו כבר יש חסכונות, ולא צריך לחזור הביתה לילדים בשעה ארבע. יש זמן ללמוד רפואה.
"מנגד, חשבתי שאני יודעת ללמוד, שעם השנים למדתי להוציא עיקר מטפל, להסתכל על טקסט ולהבין אותו מהר יותר. התברר לי מהר מאוד שהכלים שבאתי איתם, מהאוניברסיטה ומהחיים, שחשבתי שלימדו אותי חשיבה וקריאה ביקורתית, לא רלוונטיים ללימודי רפואה. כלום. הייתי צריכה להתחיל הכול מחדש, ועוד מול צעירים שיודעים היום לעכל ולקלוט מידע בשניות. הם יודעים להגיע לאתרים הנכונים ולהוציא את המידע הכי עדכני והכי רלוונטי. לי פשוט לא היה את זה. רכשתי את זה עם הזמן, בעיקר מחוויות עם צעירים, שאגב גם הזיכרון שלהם, אלוהים ישמור. לזכור את הפרטים היה לי מאוד קשה ועדיין קשה. המצאתי שירים שלמים רק בניסיון לזכור הכול. הייתי שרה על 'סטרואידים של זהב', מקליטה את עצמי ושומעת בדרך בנסיעה. זה לא ממש עזר, אבל הנה אני רופאה".
וחברתית - איך זה ללמוד עם סטודנטים שצעירים ממך בהרבה מאוד עשורים?
"נוצר חיבור מטורף, בין השאר בגלל השיטה של בר אילן, כשבשנים הקליניות מתגבשות קבוצות אורגניות של שמונה עד עשרה אנשים שהם כל הזמן ביחד, עוברים ממחלקה למחלקה ומבית חולים לבית חולים. שכרתי דירה בראש פינה, ואני יודעת שיש לי ממש חברים חדשים לחיים בגיל של הילדים שלי.
"אבל יש גם את הפאדיחות של הגיל. אני זוכרת את המבחנים הראשונים, שהייתי נכנסת לכיתה וחשבו שאני מהדודות ששומרות על הנבחנים. היו פונים אליי עם 'סליחה, גברת, הכיסאות הללו הם לסטודנטים'. אחר כך נהייתי חברה גם של הדודות הללו, שבאמת יותר קרובות לגיל שלי".
ועכשיו, כשהדיפלומה ביד, את ממליצה לאנשים לעשות טוויסט אחרי גיל 50?
"הייתי ממליצה לכל אחד לחשוב עם עצמו על שינוי. אני חושבת שאנחנו נהיה אנשים יותר מאושרים, פחות כועסים, פחות ממורמרים ובעיקר פחות שחוקים. אנשים שנשארים באזור הנוחות המקצועי שלהם נשחקים, ואנשים שחוקים עובדים פחות טוב ומייצרים פחות. מצאתי תרופה לשחיקה. מהלך חיים נוסף הוא ברכה. זה פשוט ממלא אותך, ואני אפילו לא יודעת להגיד בדיוק במה - בחדווה, בהתחדשות, ברעננות, באתגרים. אתה זורק ברגע את כל מה שרע".
למה רע? אני רוצה להאמין ולקוות שרוב האנשים בדרך כלל שלמים עם מה שהם עושים.
"כשאדם מגיע למעמד מקצועי מסוים מתחילים להידבק אליו דברים רעים. הוא למשל מתבלבל, וחושב שכל הכבוד הוא בזכות עצמו. הוא שוכח שזה בא מהתפקיד, לא קשור מי יושב שם. אז פשוט תעיף את זה ממך. זה להעיף קילוגרמים של שטויות, לעמוד ולהסתכל על העולם מגובה נורמלי. אתה מוצא את עצמך משיל מעליך את הקליפות שצברת כל החיים, והקליפה הכי כבדה היא המעמד. היא יושבת עליך ומטמטמת אותך וכיף להשתחרר מכל זה".
ואין באמצע הרהורי כפירה?
"לא ממש. אני חושבת שדווקא כשנכנסתי לרוטינה של העבודה, אחרי הלימודים ואחרי הכול, פתאום מדי פעם חולף זיק של מחשבה בראש: וואלה, מה אני צריכה את זה? אבל זה עובר מהר, כי אני באמת צריכה את זה. אני אוהבת את זה, נהנית מזה ושמחה לקום בבוקר. אני שמחה לפגוש את המתים".
"תכנון זה לא מקצוע חכם"
השמחה לפגוש את המתים היא הטוויסט המפתיע בחיים של שורץ, שכאמור בחרה להתמחות במרכז לרפואה משפטית באבו כביר - רחוק מאוד מבתי החולים והמרפאות שאנחנו מכירים. המרכז כולל חמישה רופאים בכירים וארבע מתמחות, כולל שורץ שהחלה שם בינואר.
את יודעת שאנשים יקראו וישאלו - בשביל זה היא עשתה את זה?
"נכון. גם אני אמרתי: מי הולך ללמוד רפואה כדי לנתח גופות? ובשביל מה צריך ללמוד רפואה כדי לעשות את זה? ואמרתי את זה גם אחרי ששמעתי את מנהל המרכז, ד"ר חן קוגל, ולמרות שהרגשתי את הלב שלי פועם כשהוא דיבר. אבל בסופו של דבר זה נראה לי כל כך מעניין, אז מסקרנות הלכתי לשם לחודש בלימודים. יצאתי משם, וידעתי שזה המקום שלי".
מה ראית שאנשים לא רואים?
"שזה עולם של דממה. לאנשים האלה אין קול. אנשים שנרצחו, אנשים שמתו בבית ושלושה שבועות אף אחד לא ידע שהם מתים כי אף אחד לא התקשר אליהם ולא חיפש אותם, אנשים שמתאבדים, ילדים שמתו מהזנחה. זו אוכלוסייה שלמה שבחלקה הגדול שקופה לנו לגמרי, שאנחנו במכון לוקחים חלק מעשיית הצדק עבורם. אנחנו יכולים לענות על השאלות למה הם מתו, ומי לקח חלק במוות שלהם, מי אולי אשם במוות שלהם ואם היה אפשר למנוע את המוות שלהם. זה לא רק מחזיר את הכבוד למת ומחזיר את השקט למשפחה ועוזר אולי לזהות אשמים או חפים מפשע שחשבו שהם אשמים, זה אתגר אינטלקטואלי שבעיניי הוא הכי משמעותי בתחום הרפואה. אתה נכנס לתוך עולם הפיזיולוגיה והביולוגיה והפיזיקה של הגוף כדי להבין מה קרה, וכל אחד הוא סיפור אחר. אין מחלקה, אפילו לא פנימית, שמתעסקת בכזה גיוון. זה אתגר ענק.
"מלבד זאת, העיסוק במוות הוא מאוד מתגמל, אותי לפחות. זה לראות את הצד האפל מכניס הרבה אור בחיים, בהפוך על הפוך. בלקבל את המוות ולצרף אותו לחיים שלך יום-יום יש המון עוצמה. המנגנון שלי הוא להתחבר עד הסוף, להתמסר למוות. בחרתי במקצוע הזה לא מתוך הרואיות ולא בגלל שחסרים רופאים, אלא כי יש משהו מאוד עוצמתי בסוף החיים, ובעיקר בסוף החיים של האנשים שלא רואים אותם. לא ברמה השכלית, אלא רגשית. זה פשוט הופך אותי לבן אדם יותר רך, יותר חומל, אני מרגישה קשר לאנשים האלה שהיו ואינם והלכו בנסיבות לא טבעיות. אבל כן, במקביל, יש גם מחיר. באופן אישי התחלתי לחלום חלומות זוועה".
ומה קורה כשאת מספרת שאת רופאה במרכז לרפואה משפטית?
"אני סופגת הרמות גבה וסימני שאלה. 'המממ' שבא אחרי השאלה 'איזו רופאה את?'. לקח קצת זמן, אבל לא היה לי מאוד קשה להתמודד עם זה. הבנתי איפה הלב שלי נמצא, ואני הולכת אחרי הלב. לכל אחד יש אגו, אבל אצלי הוא יורד עם הגיל. גם אני רוצה שיעריכו אותי, אבל עברתי איזשהו תהליך. מאז אותו חודש שהייתי במכון בלימודים ועד ההחלטה ללכת לשם, הייתי צריכה לנקות הרבה הרבה אגו, הרבה 'מה יגידו', לוותר על החלום של להציל חיים ולהיות הכי מוערכת".
בדיעבד, שורץ מגלה שאולי מדובר בחיבור למקורות. "אין לי במשפחה רופאים, אף אחד. אבל גיליתי שיש לי קברנים. ידעתי שיש לי קרוב משפחה בחברה קדישא קהילת ירושלים, אבל מתברר שהמשפחה של אבא שלי קברנים מדורי דורות ועד היום, עוד בפולין ובגרמניה. אולי הלב שלי הלך בעקבות הקארמה הזאת".
הייתי משוכנע שתגידי לי בשלב כלשהו שרפואה ותכנון מאוד דומים. האתגר והקושי לתכלל ולתקן את מה שאמור להתנהג כמו גוף אורגני אחד.
"זה נכון, אבל תכנון זה לא מקצוע חכם. ככה זה עם משהו שאנשים עושים אותו. את גוף האדם אני לא יודעת מי עשה, אבל בוודאי לא אנשים. זה הפלא הגדול של היקום"