גילי לוסטיג, מנכ''ל הוועד האולימפי / צילום: עודד קרני, הוועד האולימפי בישראל
אישי: נשוי + 2 ילדים ו-3 נכדים, גר בכפר סבא
מקצועי: מנכ"ל הוועד האולימפי
ילדות ומשפחה: נולדתי בקיבוץ מענית להורים ניצולי שואה שעלו לארץ מצ'כוסלובקיה. כשהייתי בן 3 עברנו לכפר סבא, אבי הקים את קבוצת הפועל בכדורעף בעיר, וכבר מגיל צעיר התעניינתי בספורט. בגיל 14 כבר הייתי שחקן כדורעף פעיל.
צבא: שירתי בחיל האוויר כחשמלאי בטייסת. התכוונתי ללמוד בטכניון אחרי הצבא, אבל לבסוף שיניתי כיוון ולמדתי לתואר ראשון בחינוך גופני במכון וינגייט. הפכתי את התחביב שלי למקצוע.
משחקן למאמן למנהל: נשאבתי לגמרי לכדורעף, תחילה כשחקן ובהמשך אימנתי שמונה־תשע שנים את נבחרת הנוער ואת נבחרת הבוגרים. במקביל מוניתי למנהל היחידה לטיפוח ספורטאים מצטיינים צעירים ואז למנהל הראשון של האקדמיה למצוינות במכון וינגייט. ב־1997 הציעו לי לנהל במשרה מלאה את היחידה לספורט הישגי, ובמשך 17 שנה הכנתי ספורטאים לתחרויות.
הוועד האולימפי: מוניתי לתפקיד ב־2014 ואני עדיין קם בבוקר בשמחה לעבודה ומקפיד להישאר מעורב מאוד גם בנושא המקצועי. התפקיד שלי כולל עבודה בכמה גזרות, שהראשונה שבהן היא אחריות על המשלחות הישראליות במשחקים האולימפיים - בוגרים ונוער, קיץ וחורף. אני עוסק בקידום מקצועי של ספורטאים, תכנון אסטרטגי ותוכניות ארוכות טווח לוועד האולימפי. אנחנו פעילים גם בכל מה שנוגע לשיווק, מיתוג ויחסי ציבור לוועד האולימפי.
פריז: בטוקיו 2020 ישראל עלתה כמה וכמה דרגות לאחר שהספורטאים השיגו ארבע מדליות, שתיים מהן זהב. גם העובדה שהם הגיעו ל־17 שלבי גמר היא הישג בלתי רגיל בפני עצמו. כעת אני מצפה לארבע־חמש מדליות ו־15-18 גמרים. חשוב לנו מאוד לשמור על המספרים שהשגנו בטוקיו. לא רואה תרחיש שבו יחזור מקרה לונדון, משחקים שבהם ישראל לא לקחה שום מדליה.
אולימפיאדה במלחמה: האילוצים הביטחוניים פגעו בהכנות של הספורטאים, אבל אנחנו מגיעים לפריז כשהם יודעים להתמודד עם פרובוקציות ועם שריקות בוז. כל הספורטאים האולימפיים השתתפו בסדנה מיוחדת שהכינה אותם לנושא. המטרה: להתרכז בביצוע. כל ספורטאי שדעתו תוסח בגלל פרובוקציה - האויב ניצח.
מלבד זאת, המתחרים שלנו באים בביטחון גדול, כי בעוד המצב של המדינה הולך ומידרדר, הספורט הישראלי חווה כיום תקופת שיא. זכינו ב־19 מדליות בתחרויות במהלך 2023.
המלחמה שלי: הבן שלי לוחם בהנדסה קרבית והיה במלחמה בעזה ובצפון. העיסוק שלי בוועד האולימפי עזר לי להעביר את הימים בצורה טובה, בלילות זה היה סיפור אחר. אבל הוא פטריוט אמיתי. התרומה שלו ממלאת אותי בתחושת שליחות.
אבטחת הספורטאים: מאז הטבח במינכן 1972 אבטחת הספורטאים הישראלים באולימפיאדה נמצאת באחריות יחידה 730, היחידה הממלכתית לאבטחת אישים ומשלחות, בתיאום עם השב"כ וגורמים אחרים. הכי חשוב לנו שכולם יחזרו בשלום, אין שום דבר שמתקרב לזה בחשיבותו: לא הישגים, לא תוצאות, לא שום דבר אחר.
תקציב: המדינה מתקצבת את הוועד האולימפי כיום בכ־30 מיליון שקל בשנה בממוצע, זה 60% מהתקציב שלנו ונמוך ממה שצריך להיות. רוב התקציב הולך לספורטאים, למלגות ובעיקר למעטפת מקצועית־מדעית. לכל נבחרת יש פיזיולוג, תזונאי, מעסה ופסיכולוג שעובדים כצוות. אנחנו משקיעים בזה הרבה מאוד כסף, רובם מספונסרים ונותני חסויות. מבחינת שכר ישיר מהמדינה, לא כולל חסויות, הספורטאים האולימפיים הבכירים מקבלים 8,500 שקל בחודש ומימון מלא לתוכנית המקצועית שלהם.
לעשירים בלבד: אבן הנגף בספורט הישראלי היא בעובדה שהוא הפך לעשירים בלבד. כשמדובר בילדים, ההורים צריכים לממן את התחרויות הבינלאומיות שלהם. למדינה אין תקציב לזה. אם יש להם מספיק כסף, לילד שלהם יש סיכוי גדול הרבה יותר להצליח. הפערים בתחום בולטים במיוחד בפריפריה, שם הורים לספורטאים מצטיינים מתמודדים עם מצב בלתי אפשרי.
ייצוג נשי: מבין כ־150 אלף הספורטאים הרשומים בישראל יש רק כ־22% נשים, אבל במשלחת הישראלית לפריז, באופן חריג, יש כ־40% נשים. ב־2023 ישראל זכתה בתחרויות בארבע מדליות זהב, שלוש מהן השיגו נשים.