רצי מרתון בכיכר האדומה במוסקבה, 1980. רוב המדינות הדמוקרטיות החרימו את האולימיפיאדה / צילום: ap
כוונת היוונים הייתה טובה: להפסיק לזמן מה את המלחמות האינסופיות ולהעתיק את שדות הקרב אל אצטדיונים - לרוץ, להטיל דיסקוס או להתאבק היאבקות חופשית. אחר כך, לאחר שהאולימפים התוודעו זה אל זה, הם יכלו לחזור לשדה הקרב.
כמובן, לאולימפיאדה יכלה להיות גם התוצאה המבורכת - ריקון אוצר המדינה, מה שהיה מקשה על השלטון לצאת למלחמה הבאה. לפי ההיסטוריון הרומאי סווטוניוס, זה בדיוק מה שקרה לקיסר דומיטיאנוס, אחיו ויורשו של טיטוס מחריב ירושלים.
הוא אירח בשנת 88 לספירה את המשחקים הקפיטוליניים, שאליהם נהרו מתחרים מכל רחבי האימפריה. הייתה בהם אפילו תחרות שירה, ש-52 התמודדו בה.
לדומיטיאנוס אזלו המזומנים לאחר שבנה היכל קונצרטים ואצטדיון ענק, שלא לדבר על בנייני פאר. השיפוט במשחקי 88 לא היה נקי מדופי. הקיסר התערב כדי להכשיל את אחד המתחרים בתחרות השירה, מפני שהתקנא בנעוריו.
למרבה המזל, גחמותיו של דומיטיאנוס לא אפיינו את האולימפיאדות. סטיבן מילר, היסטוריון של העת העתיקה, כותב כי "החלת קני מידה אובייקטיביים בקביעת המנצח היא הסיבה העיקרית שהאולימפיאדות העתיקות פרחו, ושהרעיון האולימפי מוסיף להתקיים בימינו".
דומיטיאנוס יצר את דגם החיקוי של מארחי האולימפיאדות המודרניות. משחקי רומא העתיקה נועדו לשעשע את צופיהם, ואולי לשפר את כישרונותיהם האתלטיים של משתתפיהם, אבל בעיקר להאדיר את המדינה שאירחה אותם.
ציר הרשע האולימפי
בכל האולימפיאדות המודרניות היה קונטקסט פוליטי וחברתי. הן נועדו להוכיח דבר והיפוכו, תלוי בשנה ובשליט. הראשונה נערכה ביוון, מטעמים סנטימנטליים. יוון המודרנית לא הייתה אז אלא צל חיוור של קדמוניותה. היא הייתה קטנה בהרבה מזו של זמננו, בלי סלוניקי ומקדוניה, בלי כרתים ובלי רוב איי הים האגאי. ב-1896 היא זכתה רק במדליה אחת, אבל איזו מדליה: בריצת המרתון. העולם כולו הגיב בהשתאות על הצדק ההיסטורי, שהקל עליו לחבר את הקדמונים עם יורשיהם הרחוקים והמטושטשים.
אל המיתולוגיה של הספורט נכנסה לרוע המזל האולימיפאדה המחפירה ביותר של כל הזמנים, זו של ברלין ב-1936. הנהגת התנועה האולימפית הבינלאומית הדפה בכל כוחה את הביקורת על המשחקים, והפריחה רמזים אנטישמיים נגד מתנגדיהם. אבל ברלין לא הניאה אותם כלל מלהוסיף ולכבד משטרים טוטליטריים וסמכותניים.
מדהים למדי שהוועד האולימפי הבינלאומי התכוון להעניק את זכות האירוח של אולימפיאדת הקיץ ב-1940 לאיטליה הפשיסטית, ואולימפיאדת החורף עמדה להתחלק בין אתר אלפיני בבוואריה הנאצית לבין סאפורו ביפן. לשון אחר, הרעיון האולימפי עמד להימסר בשלמותו לשלוש האויבות המושבעות ביותר של הציביליזציה.
ראשי הוועד האולימפי כמובן לא יכלו לדעת שב-1940 תשתולל מלחמה באירופה, שבמהלכה מטוסים גרמניים ואיטלקיים יפציצו את אתונה, ערש התנועה האולימפית. אבל הם בהחלט ידעו מה מעוללות גרמניה ליהודיה, איטליה לנתיניה הקולוניאליים באפריקה, ויפן לסינים.
מלחמת העולם פרצה ב-1939, והאולימפיאדות בוטלו. איטליה תמתין 20 שנה עד אולימפיאדת הקיץ של רומא, ויפן תמתין 24 שנה למשחקי טוקיו. הצלחתן תתואר, אולי בהפרזה, כאקט החזרה שלהן אל משפחת העמים.
לקח ברלין 1936 לא נקלט בתודעתה של התנועה האולימפית. היא העניקה את זכות האירוח ב-1980 לברית המועצות. היא לא יכלה לדעת שאולימפיאדת מוסקבה תיפתח בסמיכות זמנים לפלישה הסובייטית לאפגניסטן. אבל היא ידעה את שיעורי הדיכוי הפנימי במדינת המשטרה הסובייטית. רוב הארצות הדמוקרטיות החרימו את מוסקבה. אגב, המחווה הבולטת ביותר שהמשטר עשה לכבוד האולימפיאדה הייתה התרה זמנית של חיוג ישיר לעולם החיצון. במשך כמה שבועות היה אפשר לדבר עם פעילי העלייה ומתנגדי המשטר, לפני שחזרו אל תחום השיפוט של ה-KGB.
הלפיד ומרכבות האש
גם את לקח מוסקבה התנועה האולימפית לא למדה. סין הוזמנה לארח את משחקי הקיץ ב-2008 ואת משחקי החורף ב-2022. לא זו בלבד שסין היא מדינת המשטרה הגדולה ביותר עלי אדמות, אלא שאורח הכבוד בשני המאורעות היה ולדימיר פוטין. ימים אחדים לפני המשחקים ב-2008 הוא פלש לגאורגיה; ימים אחדים לאחר משחקי 2022 הוא פלש לאוקראינה, כפי שארה"ב הקדימה להזהיר שבועות מראש. סין משכה בכתפיה. הלפיד האולימפי נוסך מאורו על הדיקטטורים המרושעים ביותר של זמננו.
אבל הבה נחלוק כבוד לפריז. היא מוזמנת לארח את המשחקים בדיוק מאה שנה לאחר שאירחה אותם בפעם האחרונה. משחקי 1924 נערכו בזמן של אופטימיות גלובלית. הדי המלחמות שלאחר מלחמת העולם הראשונה שככו. התאוששות כלכלית נרשמה. אויבים ותיקים דיברו זה עם זה בנימוס, אפילו בידידות. מצב העניינים הזה לא האריך. שנות העשרים הסתיימו בקול מפץ גדול.
משחקי 2024 נערכים בימים של פסימיות גלובלית, על רקע המלחמה הגדולה ביותר באירופה זה 80 שנה. אפשר לטעון כי הרקע למשחקים האלה קודר יותר ממה שהיה לפחות מאז מוסקבה של 1980.
ב-1924 האולימפיאדה של פריז אירחה את אחד המרוצים האולימפיים המפורסמים ביותר של כל הזמנים, זה שהעניק השראה, חצי מאה אחר כך, לסרט "מרכבות האש". הסרט היה שיר הלל למאמץ האנושי, מקור השראה למיליונים. אומרים שהסרט (1981) נסך תקווה באנשים נואשים והניא אותם מלהתאבד. את המאמץ הזה לא יוכלו להחליף שום רובוט, שום אלגוריתם, שום יישומון של בינה מלאכותית. אנושיותו היא אולי פשר נצחיותו של הרעיון האולימפי על רגל אחת.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.