בסופו של יום, אנשי הצפון יחזרו לבתיהם. אפשר ללכת מסביב כמה שנרצה, אבל בסוף ההחלטה היא גם נגזרת של כסף. כל עוד המדינה מממנת לאנשים שהייה מחוץ לבית, הם יכולים לשכור דירות או לגור בבתי מלון. וכשהמימון יסתיים (והוא יהיה חייב מתישהו להסתיים, עם תמריץ קטן ונאומי הרגעה מתישים לחוזרים הביתה), הם ישדרגו את המנעולים ואת הסורגים, ידאגו למרחב מוגן בטוח מעט יותר, ורבים מהם יחזרו הביתה. אפילו לשכונות שבהן רואים את השכנים שלנו בעיניים.
● עיריית תל אביב נגד פרויקטי תמ"א 38: "עשרות יירדו לטמיון"
● שאלות ותשובות | תיקון חוק המטרו אושר בכנסת הלילה. מה יקרה עכשיו?
● בלעדי | עיריית תל אביב יוצאת למאבק במשרד התחבורה בגלל עיכוב פרויקט הענק שלה
ולמה זה חשוב? כי החשש הכי גדול כרגע ברשויות בצפון הוא לא בהכרח מהחזרה הביתה, אלא מהשאלה מי בעצם יחזור. כבר עכשיו, לפי הנתונים הרשמיים, כ־11 אלף מפונים מהצפון, מתוך כ־68,500 זכאים לפינוי, חזרו הביתה, חלקם מעולם לא עזב. רק בסופ"ש שעבר ראיינו פה את מנכ"ל חברת גשם למשתכן, שדיבר על הביקושים הגדולים לרכישת דירות בישראל וסיפר על "קרובת משפחה שגרה בקרית שמונה ופונתה, ואחרי כמה חודשים החליטה לקנות במרכז בית". יש הרבה סיפורים כאלו. הבעיה היא שלא כולם כמובן יכולים לעשות זאת. וכשראש עיריית קרית שמונה אביחי שטרן אמר השבוע כי "14% מתושבי העיר כבר הצהירו שהם לא יחזרו לקרית שמונה", ברור שהם לא יתפזרו רנדומלית בין כל תושבי העיר.
וכך, ביום שאחרי, הצפון שגם ככה היה חלש חברתית וכלכלית, יהיה חלש עוד יותר. לא שחלילה לא יהיו תושבים חזקים כלכלית שיחליטו לעשות מעשה ציוני ולשוב הביתה. אלא שמי שיחליט לוותר, להרים ידיים ולהתקדם דרומה, יהיה בהכרח מתוך אותה קבוצה שיכולה להרשות לעצמה.
שליש מתושבי ק"ש לא מרוויחים מינימום
קחו לדוגמה את קרית שמונה. עוד לפני המלחמה, כשרוב הכתבות והכותרות (גם כאן אצלנו) בעיקר חגגו כמעט 20 שנה של שקט ושלווה ב"טוסקנה של ישראל", העיר למעשה דרכה במקום. בשנת 2001, בעקבות זרם העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, צמחה קרית שמונה באלפי תושבים והגיעה ל-21,400 תושבים. מאז, במשך יותר משני עשורים, היא הגיעה ל-22,500 תושבים לפני המלחמה. גידול של 5% בכמעט רבע מאה. רק כדי לסבר את האוזן, מדינת ישראל צמחה מאז ב-55% (כ-3 מיליון בני אדם).
וכך נראית הידרדרות: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כבר בשנת 2022 שיעור מקבלי דמי האבטלה בעיר (גילאי 20-67) עמד על 6.6%. כמעט כפול מישראל כולה, שבה שיעור מקבלי אבטלה עמד על 3.9%. לפי נתוני ביטוח לאומי המעודכנים, השכר החודשי הממוצע של שכירים תושבי קרית שמונה עומד על 11,144 שקל, לעומת 14,027 בממוצע הארצי, פער של יותר מ-20%. ומדובר בממוצע. 32% מהתושבים משתכרים פחות משכר המינימום. אחוז השכירים שמשתכרים מעל 4 פעמים שכר ממוצע עומד על 0.8%, לעומת 2.9% בממוצע הארצי. ואפשר לנחש מה יקרה למגמה הזו אחרי המלחמה, וכמה יגדל הפער מול שאר המדינה.
ודאי אחרי שהשבוע שוב למדנו שבעיני הממשלה, דין תל אביב אינו כדין הפריפריה. תגובה לכטב"מ שמתפוצץ בתל אביב שונה מאוד מזו שבאה בעקבות מאות כטב"מים בצפון מאז פרוץ המלחמה. אולי זה טריוויאלי, ואולי גם אין ממש ברירה כשישראל חוששת במידה רבה של צדק מחזית מלאה נוספת, אבל צריך להפנים את המציאות המרה ואת משמעותה.
מצבו של הצפון קשה פי כמה מהדרום המוכה
זה לא נכתב כדי להוסיף אווירת נכאים, אלא בעיקר להבהיר לכל מי שהתבלבל שתוספת דירות ומענקים לא באמת יביאו בשורה. לתשומת לבו של אליעזר (צ'ייני) מרום, הפרויקטור שמונה השבוע לצפון, עם הבטחה לתקציב של 6.5 מיליארד שקל. לא רק לאכלס בחזרה את הצפון אנחנו מוכרחים, אלא גם לוודא מי יהיו האנשים שיבואו לשם. מחירים זולים יביאו את מי שלא הייתה לו ברירה. עוגן כלכלי חזק של תעסוקה, חקלאות ותיירות יכולים להביא גם כאלה שהיו יכולים לבחור לגור במרכז.
על אחת כמה וכמה שבתחרות העצובה הזו, מצבו של הצפון קשה פי כמה מהדרום המוכה. לא רק בגלל מה שעשה צה"ל בעזה ולא עשה בלבנון, אלא גם בגלל שעוטף עזה, על שלל אתגריו, נמצא במרחק שעה-שעה וחצי מגוש דן. תושב שדרות שמחפש מגוון מקומות עבודה או שירותי רפואה מתקדמים יכול למצוא אותם במרחק נסיעה, אפילו ברכבת. תושב קרית שמונה או מטולה לא יכול אפילו לדמיין את זה. גם רכבת מהירה, אם וכאשר, לא באמת תקרב את אותם מקומות למרחק נגיעה מהמרכז.
כוכבי השבוע
מצוין: איירפורס 1 הישראלי כבר לא מקורקע
כנף ציון, "אייר פורס 1" הישראלי, המריא השבוע לראשונה לטיסה רשמית, נושא את משלחת ראש הממשלה לוושינגטון. ולא ממש חשוב אם אתם בעד או נגד המטוס, שהושקעו בו כ-730 מיליון שקל. ולו בשביל המשילות, מדובר בבשורה.
המטוס, בואינג 767, נחת פה כבר בשנת 2016 בעקבות החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני מ-2015. לכך קדמה ועדת גולדברג, שקבעה שיש היתכנות וצורך ברכישת מטוס לראשי המדינה - אולי בגלל שאנשיה שכחו מה קורה לתקציב ציבורי בין חזון למימוש בפועל. אלא שמאז, בעיקר "הנראות" היתה בעוכריו. נכון שהוא כבר כאן, אבל עדיף שיעלה אבק בהאנגר מבודד בבסיס בנגב. לא בהכרח בשל הרצון להיות צנועים, אלא לכל הפחות להיראות ככה. עכשיו זה מאחורינו, בשאיפה שהמשילות והיכולת ליישם החלטות ולהגיע ל"סופיות הדיון" ימומשו במקומות קריטיים פי כמה.
לא מספיק: כריזמה לא מספיקה
בתוך פחות משנתיים, השווי של חברת האירוח סלינה צלל מ-1.2 מיליארד דולר למיליוני דולרים בלבד, והשבוע היא נאלצה להגיש בקשה לחדלות פירעון ולסמן את סוף דרכה. זאת בזמן ששוק התיירות העולמי דווקא פורח ומציג חזרה לימים היפים של טרום קורונה. ולמרות שהחברה התהדרה במשקיעים בעלי שם וניסיון כמו לן בלווטניק, סר רונלד כהן או אדם נוימן, מייסד חברת החללים המשותפים וויוורק.
ואולי נוימן הוא המסר. כמוהו, גם רפי מוסרי ודניאל רודסבסקי, מייסדי סלינה, מכרו בעיקר כריזמה. סיפור מדליק על שני חבר'ה שגלשו על גלים בעיירת חוף בפנמה, צברו רשת חברתית של אנשים שחיפשו מתחמי לינה ובילוי לצעירים כמותם, והפכו אותה לעסק משגשג. בתיאוריה. זה היה טוב למצגות, אבל זה לא מספיק כדי להחזיק עסק תפעולי ויום יומי שגם פרוס ב-145 יעדים ברחבי העולם.
