הכותב הוא בעל משרד העוסק בדיני משפחה וירושה
אחת הסוגיות העיקריות המעסיקות את בית המשפט במסגרת הליכי פירוק השיתוף בין בני זוג המתגרשים, היא גורלה של דירת המגורים. לכאורה, על־פי חוק יחסי ממון, הצדדים מצווים לחלוק במשותף את התמורה שמתקבלת ממכירתה, ואולם בתי המשפט מתמודדים לא אחת עם תביעות שמבקשות להתעמת עם החוק. להלן שני מקרים שממחישים את הדברים.
● הבעל קידם עסקת קומבינציה על קרקע של האישה ויקבל זכות בחמש דירות לאחר שהתגרשו
● קיבלתם דירה בירושה? האם היא תחולק עם בן הזוג במקרה של גירושים
במקרה אחד שבו דן בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, אב תבע את בנו ואת כלתו לשעבר לאכיפת תנאי בהסכם, במסגרתו העניק להם במתנה סכום של כמיליון שקל לרכישת דירת מגוריהם. לטענתו, התנאי היה שהזכויות בדירה יירשמו בחלקים שווים על בני הזוג ושלושת ילדיהם.
הכלה לשעבר טענה מצדה כי התובע לא הוכיח כי מדובר במתנה על־תנאי מאביו. הצדדים לא חתמו על הסכם מתנה, והתובע לא צירף כל אסמכתא בתמיכה לטענותיו. לטענתה, מדובר במתנה שניתנה לצדדים ללא כל תנאי. כמו כן, הערת האזהרה נרשמה לטובת הנתבעים, ושני הצדדים נטלו משכנתה לצורך השלמת הסכום הנדרש לרכישת הדירה.
בית המשפט דחה את התביעה והבהיר כי תנאי מסוג זה חייב להיות מפורש. בית המשפט מדגיש כי בפסיקה נקבע כי "בבואו של בית המשפט להכריע בשאלה האם יש לסווג כספים שקיבלו בני זוג מהוריהם במהלך נישואיהם כמתנה או כהלוואה, נקודת המוצא היא כי יש להחיל את 'חזקת המתנה', דהיינו יש להניח כי הורים התכוונו להעניק מתנה לבני זוג, וזאת בשל יחסי הקרבה המיוחדים השוררים ביניהם. ההנחה הטמונה בחזקה זו היא כי אין במשבר בחיי הנישואים שהתרחש לאחר מכן כדי להוביל למסקנה כי מתנות שקיבלו בני הזוג מהוריהם במהלך נישואיהם יהפכו להלוואות. ואולם ככל חזקה שאינה חלוטה, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, והנטל לסתור זאת מוטל על הטוען אחרת".
נכס משותף?
בפסק דין אחר שהתקבל לאחרונה קבע בית משפט לענייני משפחה באשדוד כי למרות שהאישה לא תרמה מאומה לרכישת הדירה, שעלתה כ־2 מיליון שקל, וחרף נישואיהם הקצרצרים של הצדדים, הלכה למעשה מדובר בנכס משותף.
בני הזוג התחתנו ב־2020 ונפרדו כעבור שנתיים. עוד בטרם נישואיהם הייתה בבעלות הגבר (הנתבע) דירת מגורים שעליה רבצה משכנתה שנטל הנתבע לצורך מימון רכישתה. כתשעה חודשים לאחר הנישואים, רכשו הצדדים דירת מגורים אחרת יקרה יותר, שאותה שיפצו בעלויות כספיות נוספות, ועליה נטלו משכנתה משותפת, כאשר הזכויות בדירה נרשמו על שם שניהם במשותף.
כחצי שנה לאחר רכישת דירת המגורים המשותפת, מכר הנתבע את דירתו מלפני הנישואים, כאשר כספי התמורה שנותרו בידיו לאחר סילוק המשכנתה, הושקעו בדירת המגורים המשותפת וצמצום המשכנתה עליה. אלא שתוך זמן קצר היחסים עלו על שרטון.
במסגרת הליכי הגירושים עתרה האישה להורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים המשותפת ומכירתה למרבה במחיר בשוק החופשי. כן עתרה להורות על ביצוע איזון משאבים ביחס לזכויות שנצברו לצדדים במהלך נישואיהם.
בית המשפט הדגיש בפסק דינו כי אין חולק כי הצדדים לא ערכו הסכם ממון. העובדה שהתובעת לא תרמה כספים כלשהם ממקורותיה לרכישתה, אין בהם כשלעצמם כדי לשלול את זכויותיה הקנייניות בנכס זה. כפי שנקבע בפסיקה, במקרים בהם בני זוג חותמים יחדיו על הסכם לרכישת נכס, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא.
בסיכומו של דבר, בית המשפט קיבל את תביעת האישה לאיזון המשאבים וחלוקה שווינית של הדירה.
העיקרון של חלוקה שוויונית של דירת המגורים הוא חשוב ומעוגן גם בחוק יחסי ממון. עם זאת, אם מי מהצדדים מעונין שבעת גירושים ו/או מכירת הדירה החלוקה תהא לא שוויונית מכל סיבה שהיא, יש מספר דרכים לדאוג לכך מראש: ערכית הסכם ממון, רישום לא שוויוני של הזכיות בדירה, רישום הערות אזהרה למיניהן ועוד דרכם משפטיות אחרות. בכל מקרה ראוי להתייעץ עם עורך דין שבקיא בתחום.
40823-07-20
4254-02-22
