הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
אדם כבן 70 חלה בסכיזופרניה פרנואידית לפני שנים רבות, ולאורך השנים שהה באשפוזים חוזרים ונשנים בבתי חולים לבריאות הנפש, באופן שלא איפשר לו לדאוג לעצמו. לכן הוא הוכרז כחסוי, ומונה אפוטרופוס לדאוג לצרכיו.
● הסכסוך המשפחתי הגיע לבית המשפט, שקבע: לא כל מריבה פומבית היא לשון הרע
● חקיקה חדשה: תומך החלטות לקשיש או בעל מוגבלות - במקום אפוטרופוס
למרבה הצער, גם האפוטרופוס התקשה לטפל בחסוי, שאינו משתף פעולה, מתעקש להתגורר לבדו וחי בתנאי הזנחה קשים. בנוסף, החסוי חולה בסוכרת, ועקב סרבנותו גם לא קיבל טיפול תרופתי כנדרש, כך שמצבו הלך והתדרדר. לאחרונה חלה הקצנה נוספת הן במצבו ברפואי והן במצבו הנפשי, והוא נמצא משוטט ברחובות, מפגין תוקפנות ועושה צרכים בפרהסיה.
החסוי נלקח לבית החולים בכפייה, שם קבעו הרופאים כי הוא סובל מזיהום חריף בכף-רגלו, המחייב קטיעה של הרגל עד מתחת לברך, למניעת התפשטות הזיהום, העלול להוביל לקטיעת הגפה כולה, ועד כדי סכנת חיים.
החסוי הודיע כי הוא מסרב בתוקף לביצוע הניתוח, שכן הוא לא מאמין לדברי הרופאים שהרגל במצב של נמק, שהוא זקוק לניתוח, או שהוא עלול למות בלעדיו. מבחינתו, הוא דווקא סבור שהרגל במצב שיפור, שבאופן כללי "יהיה טוב", ולדבריו הוא מעוניין לטפל בעצמו.
בדיקה פסיכיאטרית העלתה כי החסוי חסר תובנה למצבו, ושיפוטו לקוי. לפיכך, וכנהוג במקרים כאלה, בית החולים פנה לבית המשפט לענייני משפחה, בכדי שיקבע אם יש מקום לכפות את ביצועו של הניתוח, למרות סירובו של החסוי, אשר אינו יכול לדאוג עצמאית לטובתו ולחייו.
בית המשפט מינה עבור החסוי נציג משפטי - אפוטרופוס לדין, שהביע את עמדתו שיש לבצע את הניתוח, ואז לדאוג לחסוי למסגרת שיקומית.
דווקא האורתופד התנגד
למרבה ההפתעה, דווקא האורתופד, הגורם הרפואי מטעם בית החולים, שיזם את הפנייה לבית המשפט, הביע עמדה לפיה אין מקום לבצע ניתוח לאדם שמסרב לשתף פעולה: "אי-אפשר לקחת אותו בכוח ולהרדים אותו בכוח. אין מרדים שיעשה את זה מצפונית", אמר.
בנוסף ציין הרופא כי קטיעת רגל כרוכה בהליך שיקומי המחייב שיתוף-פעולה אקטיבי, וכי סיכוייו במקרה זה מזעריים, לאור מחלת הנפש ממנה סובל החסוי. התוצאה, לדעת הרופא, עלולה להיות שהחסוי יבלה את שארית ימיו במיטה, סובל מכאבי פנטום ומפצעי לחץ, ובהיעדר הליך שיקומי, כפי הנראה גם יאבד בתוך זמן קצר את רגלו השנייה.
הפסיכיאטר שבדק את החסוי תמך בעמדת הרופא, לפיה הסיכויים לקבל שיתוף-פעולה מצד החסוי לצורכי שיקום הם נמוכים, ואף התריע כי כפיית הניתוח עלולה להחמיר, הן את מצבו הנפשי של החסוי והן את מידת חוסר שיתוף-הפעולה שלו עם הגורמים שמנסים לסייע לו.
דילמה מוסרית
בית המשפט נקלע לדילמה מוסרית סבוכה. מצד אחד, מדובר בניתוח שמבחינה אובייקטיבית נדרש להארכת חייו של החסוי, אשר אינו במצב קוגניטיבי ונפשי המאפשר לו לקבל החלטה מושכלת עבור עצמו, ולכן זקוק להגנת בית המשפט. מאידך, המשמעות של התנגדותו הנחרצת לניתוח היא שקטיעת הרגל אומנם צפויה להאריך את חייו, אך לא תטיב את איכות חייו.
אמת המבחן שבית המשפט צריך לשקול היא האם התועלת הפוטנציאלית שתיגרם לחסוי בכפיית טיפול שהוא מתנגד לו, עולה על הנזק הפוטנציאלי.
מאחר שבשל חוסר שיתוף-הפעולה הצפוי מצד החסוי לשיקום לאחר הניתוח, הוא יהיה נדון כנראה לחיי נכות וסבל במצב סיעודי, בית המשפט קבע כי אין לכפות על החסוי ניתוח, ותחת זאת יש לשלבו במוסד סיעודי, שיעניק לו טיפול מקל ותומך בלבד.
עם זאת, בית המשפט הדגיש כי אם החסוי עצמו ישנה את דעתו ויהיה מעוניין לעבור ניתוח, הרי שיש לבצעו באופן מיידי.
