נשיא בצלאל, עדי שטרן / צילום: יוסי זמיר
פרופ' עדי שטרן נכנס אי שם בשנת 2015 לתפקידו כנשיא האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בצל דרמות לא קטנות. המוסד היה במשבר מנהיגותי. הנשיאה שקדמה לו, אווה אילוז, התפטרה. קצת אחריה התפטרה גם סגניתה. "היה פה וואקום, והרבה קשיים של פוליטיקה מוסדית", הוא נזכר. אלא ששום דבר לא הכין אותו לשנים האחרונות, ולמלחמה בפרט, שטרפו את הקלפים ופגעו גם ביכולת גיוס הכספים של המוסד הוותיק הזה, ותיק יותר מהמדינה, בן כמעט 120 שנה.
● "מחיאות כפים רמות": דרמה טורקית סוריאליסטית ושנונה
● על מארג הישראליות שמשתקף במיתוס ובתערוכה של "משכית"
שטרן גדל בקמפוס של בצלאל בהר הצופים, והתחיל את תפקידו כמעט בהלימה להנחת אבן הפינה לקמפוס החדש. לפני שנה וחצי, אחרי כמעט עשור של בנייה, שבו הסטודנטים אל מקום לידתו של המוסד, מרכז העיר ירושלים. לקראת תערוכת הסיום של הבוגרים השבוע (8.8) מספר שטרן על החזון האמנותי של הקמפוס החדש והחריג מאוד בנוף, על מאבקי עולם האמנות הישראלי ועל אתגרי הניהול שלא מפסיקים להיערם.
איך הגעת לאמנות, לבצלאל?
"אולי זה לא מתאים לציטוט, אבל אתגר קרת התארח אצלנו פעם ונתן שיחה אדירה תחת הכותרת 'איך הידרדרתי לאמנות'".
אוקיי, אז איך הידרדרת לאמנות?
"בתור ילדים אנחנו מחפשים איך להתבלט. אני הייתי זה שצייר הכי יפה בכיתה. משם התחלתי ללמוד ציור ורישום. נולדתי בבת ים, שלא היתה פריפריה בתחילת שנות ה-70, במרחב שאיפשר לי ליצור ולגדול בהיבטים של התפתחות אישית, של ביטחון עצמי. אחרי הצבא אמרו 'אוקי, אבל צריך מקצוע'. והגעתי לעיצוב גרפי. למה דווקא לזה ולא לאמנות או לעיצוב תעשייתי, קשה לי לומר. בסופו של דבר ברוב חיי הבוגרים אני קשור למוסד הזה. התחלתי ללמד ב-97', במקביל לסטודיו שהחזקתי".
הרוב המוחלט של המרצים בבצלאל הם יוצרים פעילים וההוראה היא חלק קטן יחסית מהחיים שלהם. כך היה גם אצל שטרן במשך הרבה שנים. ואז ב-2008 הפך לראש המחלקה לתקשורת חזותית. מדובר במחלקה הכי גדולה בבצלאל, "אבל היום אני יודע שאין שום קשר בין ניהול מחלקה לניהול המוסד. זה לרוב מאתגר וקשה, אבל אני נהנה. להוביל מוסד אקדמי בכלל לא היה באג'נדה שלי. רציתי להיות מעצב מצוין, אהבתי את מה שאני עושה, הגעתי להישגים, לתערוכות".
והיום אתה בפאזה אחרת לגמרי.
"להתחיל לראות את עצמי, ובעיקר את המוסד, כפעולה חינוכית, הוא תהליך. ואני שמח בזה, בעיקר כי בצלאל עושה משהו חשוב בעולם, בעל ערך, ולא כיוונתי לשם אבל זה קרה עם השנים. אולי זו גם ההכרה בכוח, במשקל של מה שאנחנו עושים. זה גם קשור להמשגה. כשאתה מעצב, אתה לומד להיות מעצב, מגיע להישגים, עובד עם לקוחות, אבל פחות חושב על המשמעות של זה מבחוץ. התחלתי לחשוב על המשמעות של מה שאנחנו עושים בעולם מתוך עבודה עם האנשים, שחלקם לפעמים קיצוניים, מאתגרים גבולות, בוחנים מסגרות, הודפים קונבנציות, כן, מבקשים לשנות את העולם, לפעמים במובנים שנתפסים הזויים, משונים, קיצוניים. רק ככה מגיעים לפתרונות חדשים, לחדשנות, להמצאות, וככה העולם מתקדם. אם נמשיך לעשות כל הזמן את מה שאנחנו יודעים לעשות, זה הכי משעמם בעולם. חייבים לעשות את החדש. ואת החדש עושים אנשים שהם מטבעם נוטלי סיכונים".
"להכשיר יוצרים להיות מעולים זה מובן מאליו"
את הלך הרוח הזה שטרן שם במרכז פועלה של בצלאל כמוסד חינוכי: החשיבה הביקורתית, הגמישה, המתנסה. וכל זה מוזמן להתרחש בבניין החדש, שעלותו עמדה על כ-165 מיליון דולר. הבניין ספג לא מעט ביקורת בהיותו חריג מאוד כמוסד לאמנות. מתועש, מודרני, נקי, מסדרונות ארוכים ומעברים מבלבלים - על פניו, המציץ לתוכו עלול לחשוב שהוא מתבונן למשרדי חברת הייטק; שלא לדבר על הנוף הירושלמי. אבל האלמנט הדומיננטי ביותר הוא השקיפות: הבניין בנוי כולו חלונות. היכן תולים עבודות? איך שומרים על אינטימיות ביצירה?
מבחינת שטרן, השקיפות עומדת במרכז הפילוסופיה של בצלאל. "ישנו המבט מן החוץ פנימה. הרעיון שאנחנו שקופים כלפי העולם, במקום הזה, בלב העיר הזו, הקשה, המסוכסכת. אנחנו מאוד קרובים לעיר העתיקה, לצד הפלסטיני של העיר, למאה שערים, למוסררה. אפילו למוסדות השלטון - מעבר לכביש נמצאים עיריית ירושלים, בית משפט השלום ובית המעצר. אז המשמעות של השקיפות במובן הזה היא להיות פתוח למרחב, לסביבה, לקהילה. אנחנו גאים להיות חשופים, גם אם זה מזמן אתגרים. אנחנו בסביבה שמרנית, מאתגרת, דתית במידה רבה. וכן, זה לא מקום טבעי לבית ספר לאמנות ועיצוב".
הנטייה הגורפת, בארץ לפחות, היא לראות באמנות מרחב מנותק מהמציאות. עד כמה בצלאל דואגים לערב סטודנטים בקהילה?
"יותר ויותר, ואני תמיד בתחושה שלא מספיק. אנחנו בלב המזרח התיכון העקוב מדם, ואי אפשר להתעלם מזה. בעיני זה אמור להשפיע על היצירה כאן, בשאיפה שהיא תגיב למקום על כל יופיו, כיעורו, מורכבותו, טירופו".
מעורבות ישירה בקהילה, בעיני שטרן, היא "החלק המרכזי. להכשיר יוצרים להיות מעולים זה מובן מאליו. חשוב מזה הוא חינוך אזרחי וחינוך לחיים משותפים, תמיד, ובפרט היום בישראל. אנחנו עושים הרבה פעולות בקהילה: פעילות עם ילדים ונוער, סדנאות לבתי ספר, תוכנית מצוינים תמורת מלגות לסטודנטים שמלמדים. וסטודנט שמתנסה בזה במהלך הלימודים, גובר הסיכוי שהוא יהיה אזרח מחויב למען מטרה כלשהי, אני לא מתערב במטרה. אקטיביזם קשור להבנת הכוח והאחריות שלך כיוצר בעולם, כדי שיהיה טוב יותר".
בצלאל גם הקים מרכזי מצוינות לנוער באופקים ובאום אל פאחם. "עבור ילד מוכשר באמנות או ביצירה חזותית שגדל באופקים, המקום הכי קרוב ללמוד בו בצורה רצינית הוא תל אביב. אז אנחנו נוסעים אליהם".
שטרן מנסה להסביר לקולגות בעולם עד כמה מורכבת פה הסיטואציה: מרצה נכנס לכיתה ומולו סטודנט או סטודנטית שאתמול חזרו מחמישה חודשים בעזה, ולצידם סטודנטית ערבים ישראלים שיש להם משפחה בעזה. "זה משפט שאתה לא מאמין שהוא אפשרי, אבל זו המציאות. כמובן לא רק בבצלאל, אבל יש הבדל גדול בין ללמוד מתמטיקה או אפילו מדעי החברה כשאנשים מרקע שונה בתכלית יושבים סביב השולחן, לבין לימודי אמנות ויצירה שמחייבים שיתוף פעולה כחלק מתכנית הלימודים. הם צריכים לעבוד ביחד ולהיפגש בבית וכן הלאה. חלק ניכר ממה שהם עושים מערב את המשפחה, את הסיפור ההיסטורי, את השפה, את התרבות. מביאים לשולחן את הקישקעס. וזה מעורר חיכוך.
"חשבתי לא מזמן על מפגש בין סטודנט שחי במזרח ירושלים, וצריך לעבור כל בוקר מחסומים, ולידו סטודנט שבא מתל אביב או מהרצליה. הם באים מפלנטות אחרות, ונפגשים בכיתה. והדבר הזה יכול לעורר אולי חרדה. בעיני, המפגש הזה הוא הדבר הכי גדול שאנחנו יכולים לעשות. וזה ארבע שנים. הם הופכים חברים. לא תמיד, לא כולם. אבל יש גם תקווה".
"אם נזניח את האמנות, נעשה טעות גדולה"
שטרן מתאר את כל חמש השנים האחרונות כרצף אתגרים שאיש לא יכול היה לצפות - החל מהקורונה, דרך שומר חומות, המעבר לקמפוס החדש. בצד הכלכלי, האתגרים בגיוס משאבים התעצמו בשנים האחרונות, גם בגלל ניסיונות ההפיכה המשטרית שגרמו לתורמים רבים בעולם להשהות את התרומות ולראות לאן הרוח נושבת, מספר שטרן. "מטבע הדברים, מפרוץ המלחמה יש הרבה מאוד תמיכה פילנתרופית בישראל, אבל הרוב המוחלט מופנה לסייע בצרכים המיידיים, ובצדק. אבל בניגוד למונח השחוק לעייפה של 'היום שאחרי', עלינו לדאוג להיום. כבר היום החברה זקוקה לרוח ולתרבות ולאמנות וליצירה ולחדשנות ולהמצאה, לא פחות מתמיכה בתחומים אחרים. ואם נזניח את התחומים הללו, שממילא בתחתית הרשימה בישראל, נעשה טעות גדולה מאוד".
שטרן מאוד מוטרד ממה שקורה בחברה הישראלית במובן הרחב. "האופן שבו אנשים נוהגים איש ברעהו, מדברים אחד לשני. יותר ויותר אנשים מבטלים את הזולת. יש 'אני', אני ממהר, אל תפריע לי. זו התפיסה הרווחת. ומאוד קל לנפנף אמירות כאלה, כי הן אמירות של יפה נפש. אנחנו מוכרחים לחנך אנשים צעירים לחיות אחרת, לראות אנשים שונים מהם. אחרת, אנחנו בדרך לג'ונגל. וכן, בסוף זה קשור לתרבות".
השהיות התרומות לא עצרו את הפעילות, ובצלאל, כמו רוב המוסדות האקדמיים בישראל, בנויה בעיקר על מימון ממשלתי. "אני עוסק הרבה בגיוס משאבים ורוצה להאמין שיש מספיק קרנות פילנתרופיות ואינדיבידואלים בארץ ובעולם שמכירים בחשיבות של מה שאנחנו עושים. אנחנו לא גוף גדול אבל יש לו משקל".
התקופה האחרונה הביאה איתה גם חרם אקדמי, ולדברי שטרן, "מה שהכי פוגע זה חוסר התקשורת. עד היום יש סדר גודל של 12 מוסדות שהודיעו על השהיית הקשרים איתנו, מתוך למעלה מ-150 שיש לנו איתם חילופי סטודנטים. אז באחוזים זה לא הרבה. אבל הכי הכעיסו אותי מוסדות שהוציאו הצהרות המסוג הזה בלי לדבר איתנו. אנחנו מדברים על מחקר? תעשו מחקר בסיסי. תרימו טלפון, תאפשרו לי להסביר לכם שאנחנו לא ממשלת ישראל, אלא גוף אקדמי, עצמאי, לא בבעלות המדינה בשום צורה, ואנחנו מוסד שמקדם את הערכים שאתם מקדמים. הם פשוט, איך לומר בנימוס..."
עצלנים.
"בדיוק. ובוחרים להקשיב לקולות שעולים מקבוצות קטנות ומיליטנטיות. יכול להיות שיימצאו הקרנות שיבינו שזה הרגע לחזק את ההשכלה בישראל, אל מול החרמות. זה מאוד קשה, מתסכל. כי אחרי שדיברתי כל כך הרבה על ערכים גבוהים וחשובים, בסוף מי שמחרים הם מוסדות שמחזיקים בדיוק בערכים האלה. במובן מסוים על לא עוול בכפנו".
בצל כל זה, לדעתך הבוגרים יוצאים מבצלאל מוכנים לעולם האמיתי?
"אנחנו עושים הרבה עבודה בהכשרה לקראת החיים עצמם. יש ממש יחידה שעוסקת בזה. ואלה פעולות שונות בתכלית בבית ספר לארכיטקטורה ובעולם האמנות. לנו יש אחריות חינוכית. מי שיוצא מכאן אני רוצה להאמין ולקוות, יוצא אחרת, לטובה, מאיך שנכנס. הכי חשוב להכשיר אותם כאנשים טובים, ואת הכניסה לשוק העבודה הם כבר ידעו לעשות. זה קריטי, אני לא מקל ראש, אבל חשוב יותר לתת את האפשרות לפרוח, להמציא. כל הזמן מדברים על חדשנות, סטארטאפים, סטרטאפ ניישן וכל המחשבה הישראלית המאלתרת. אנחנו עושים את זה מאז ציור המערות, על מה אתם מדברים? אדם יוצר, ככה הוא חושב על העולם, איך לתקוף כל דבר מנקודות בלתי צפויות. המוטו שלי תמיד היה 'אפשר אחרת'. אין שום דבר עם פתרון אחד בלבד. אז בסוף, כשצריך לחפש עבודה, מסתדרים.
ובהקשר של הרובד החינוכי, צריך לומר, מצבה של מערכת החינוך בישראל בכי רע. אנחנו מביאים אנשים לגיל 18 עם 12 שנות לימוד לכאורה וסט ערכים מאוד מוגבל וקלוקל, ידע מאוד רזה ומצומצם (זו הכללה גסה כמובן), עוד לפני שבכלל דיברנו על מצוינות. אז המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לקבל את האנשים המוכשרים בישראל, לא משנה מאיפה הם באו, ולתת להם חינוך, אני לא מתבייש לומר, לצד הכשרה מקצועית מעולה".
בתערוכת הבוגרים השנה יוצגו הרבה עבודות שבמרכזן המלחמה והמצב. הרבה עוסקים בזה ישירות, שטרן מספר, דרך טראומות וסיפורים אישיים. סטודנט אחד שחזר מעזה בנה סביבה וירטואלית שממחישה את הקרבות. הוא מניח בידי ספר עם טקסטים לצד צילומי בתים של חטופים וצילומי צמחים. "הספר הזה שואל, בכל מיני דרכים, מה יכול לצמוח במדבר? השרידות, הרצון לחזור לנגב, או לא לחזור. הרבה עסוקים בוויזואליה של מלחמה. ראיתי פרויקט של ספר שמקביל בין דימויי הקוקפיט האוויריים בשחור לבן של הטייסים לדימויים מאוד ביתיים של טקסטיל, כמו מצעים של מיטה, ולפעמים אתה לא בטוח מה זה מה".
ואז הוא נזכר דווקא בסטודנט שהציג בתערוכת הסיום בשנה שעברה. "ממש בעת הזו, ימים לפני התערוכה, פגשתי סטודנט בסוף היום שאמר לי, 'תגיד, ראית את החמור?', ואני עונה 'לא', ושואל את עצמי האם באמת כבר ראיתי הכל, כי סך הכל, בשלב זה, שום דבר לא יפתיע אותי. אם הוא היה מביא אותי לחדר ובחדר היה חמור חי אוכל חציר, הייתי אומר 'אוקי'. אותו סטודנט לקח אותי לראות את החמור. נכסנו לאיזה חדר מאחורי סדנת העץ, ושם שכב חמור ענק, 4 מטר גובה, מדהים ביופיו, משהו בין חמור לספינקס, יצור שאתה לא עד הסוף מזהה מה הוא, והוא מפורק לארבעה חלקים - הרגליים פה, הראש שם. עמדנו שם, והיתה לי שיחה פנטסטית עם הסטודנט על היצירה, על איך להציג אותה, וכו'. בסוף השיחה הזו יצאתי מהחדר ואמרתי: 'בשביל זה. בשביל אנחנו עובדים'. זו אמירה שלצערי הרבה אנשים בישראל היום יתפסו כמקוממת, כמטופשת. ואני אומר, אנחנו עובדים כדי שמישהו, סופר מוכשר, צעיר, עם חלומות גדולים, יוכל לעסוק במשך שבועות בלבנות חמור ענק מקלקר. למה? ככה. כי זה חשוב. כי יש לזה משמעות בעולם. כי זה יגרום לאנשים להתרגש, ליהנות, לחשוב. כן, אנחנו פה בשביל שאנשים יבנו חמורים מקלקר".