מפגינים בשיקגו 1968. אלימות משטרתית שהותירה טראומה / צילום: ויקיפדיה - David Wilson
שטות תהיה לייחס כל מהלך אמריקאי בימים האלה לשיקולי בחירות. אבל שטות תהיה להקל ראש בשיקולי בחירות.
● פרשנות|הדרך לתשעה באב שנת 70: ירושלים של הזיות
● פרשנות|נתניהו יקצור את הפירות אם טראמפ ינצח, אבל האם יש לו הרשות להמר על עתידה של ישראל באמריקה?
נשיאות ביידן אמנם מסתיימת והולכת, יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו. נשארו לו חמישה חודשים ברוטו, כולל חודשיים וחצי של תקופת המעבר. אבל גם הנשיא היוצא, בדמותו הפולקלוריסטית של 'ברווז צולע', אינו פטור משיקולי בחירות.
אפשר ששיקולים כאלה ממלאים תפקיד כלשהו בלוח הזמנים שארה"ב קבעה להשלמת המשא-ומתן על הפסקת אש בעזה. השיחות בדוחא נועדו להתחדש השבוע, ואולי יניבו פריצת דרך.
ביום ב' תיפתח ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו, שבה תינתן גושפנקה רשמית למועמדותה של קמלה האריס לנשיאות. הרבה דמוקרטים ממתינים בחיל ורעדה לוועידה הזו, בה במידה שהרבה רפובליקאים ממתינים לה בתקווה. היא עלולה להניב מהומות רחוב, שאולי יגלשו אפילו אל אולם הוועידה, וישבשו את מהלכה. הסיבה, אבוי, היא עזה.
ספק אם יהיה דמוקרט אחד, באולם או מחוצה לו, שירצה בנצחון דונלד טראמפ. אבל כישלון חרוץ במיוחד של הוועידה עלול להניב ניצחון כזה.
האסוציאציה המאיימת
האסוציאציה הבלתי נמנעת היא ועידת הדמוקרטים באותה שיקגו עצמה לפני 56 שנה, בעיצומה של מלחמת וייטנאם. צדדי הדמיון מעוררים השתאות: גם אז, הנשיא הדמוקרטי פרש מן המרוץ, סגנו ירש אותו מבלי להתמודד בבחירות המקדימות, ויריב רפובליקאי מפחיד במיוחד נהנה מיתרון ניכר בסקרים. את שיקגו מילאו מפגיני שמאל נגד המלחמה, ורחובותיה היו לשדות קרב.
הנזק למפלגה היה ניכר. מועמדה הפסיד בהפרש של 0.7%, מן הקטנים ביותר בהיסטוריה האלקטורלית של ארה"ב. אפשר לטעון שהרושם הקשה של שיקגו היטה את הכף. הטראומה של 1968 אינה משה מזכרונם של הדמוקרטים.
רדיקלים מתכוננים לקראת שיקגו. צירים 'בלתי תלויים' לוועידה הדמוקרטית נבחרו במספר מדינות, בייחוד במישיגן, על יסוד סירובם לתמוך ב־Genocide Joe, הנשיא "רוצח העם" הפלסטיני. כאשר יבוא תורם להציע מועמד לנשיאות הם מתכוונים להציג את שמותיהם של ילדים פלסטיניים שנהרגו בהפצצות צה"ל.
בשבוע שעבר הם התנגשו עם האריס בפעם הראשונה במהלך עצרת בחירות. פעיליהם הפסיקו אותה בקריאות (המתחרזות באנגלית) "לא תוכלי להתחבא מפני ג'נוסייד". היא הגיבה בקול שקט אך חמור, "אם אתם רוצים שטראמפ ייבחר, אז תגידו. עכשיו אני מדברת". השניות הדרמטיות ההן פשטו כמאכולת אש במדיה החברתית.
הרדיקלים חורקים שיניים. הם חושבים את האריס לידידותית יותר כלפיהם מאשר ביידן, אבל הם תובעים ממנה הרבה יותר ממה שהיא מוכנה לתת: תמיכה באמברגו צבאי על ישראל.
כל זה יהיה מיותר, או כמעט מיותר, אם הפסקת אש תחתם במהלך סוף השבוע בואכה שיקגו, או לפחות במהלך הוועידה. הסבירות קטנה, אבל התקווה בעינה עומדת. אפשר להעלות על הדעת את טראמפ משקיף מרחוק, ומניד את אצבעו כלפי ישראל במחווה של הזהרה הפצרה: לא, אל תחתמו, לא עכשיו.
המוסלמים נוטשים בהמוניהם
הערכת מפקד האוכלוסין ב־2020 העמידה את מספרם הכולל של המוסלמים באמריקה על בערך 4.5 מיליון, או 1.34% מן האוכלוסייה. אבל מספריהם גדולים הרבה יותר במדינות אינדיבידואליות. ב־2020, שני שלישים מהם הצביעו לטובת ביידן.
סקר של מכון מוסלמי (ISPU.org) שנעשה ערב פרישתו של ביידן, במהלך יולי, הראה כי רק 12% מן המוסלמים התכוונו להצביע בעדו הפעם. ספק אם נראתה אי פעם קריסה כזאת. עזה היא הסיבה העיקרית.
אגב, הסקר מראה כי נוטשי ביידן אינם נוטים להצביע בעד טראמפ, אלא בעד מועמדים זוטרים. יש תמיד כאלה. לא פעם הם גוזלים די קולות מאחד המועמדים, ומאפשרים את ניצחון יריבו. עריקת מוסלמים עשויה להשיג בדיוק את האפקט הזה במדינות מפתח, בייחוד מישיגן ופנסילבניה. שום דמוקרט לא ניצח בלי מישיגן מאז 1976 ובלי פנסילבניה מאז 1948.
כל הסימנים מעידים שהבחירות יוכרעו על חוט השערה. די לעיין בתוצאות של 2016 ושל 2020, כדי לעמוד על דקותו של החוט. אובדן של כמה אלפי קולות עשוי להיות קריטי. בפעם הראשונה בארה"ב, הקול הערבי או המוסלמי יוצא מזירה מקומית ומקבל נופך ארצי; ולא נופך ארצי בשאלות פנים, אלא בשאלות חוץ.
לתומכי ישראל יש עדיין שרירים ניכרים. הזרמה מסיבית של מזומנים היטתה בחודשיים האחרונים שתי מערכות בחירות לקונגרס נגד ציריים מן האגף השמאלי הרדיקלי האנטי־ישראלי של המפלגה הדמוקרטית. אבל זה לא יספיק. המפלגה הדמוקרטית, לפנים מקלטה החם של ישראל, מצטננת והולכת.
מה לעשות? קודם כול, לנטרל את המרעום, לטובת עתיד יחסי ישראל־ארה"ב. אם המלחמה בעזה תגיע מייד אל קיצה, ממילא הדרישה ל'הפסקת אש' תיוּתַר, וקמלה האריס ושורת מועמדים דמוקרטיים אחרים יהיו פטורים מעונשם של מפריעים מאורגנים.
כמובן, גם אם זה יקרה, יישאר מטען עצום של רצון רע כלפי ישראל בין הדמוקרטים, בין הצעירים ובין השחורים. כתבנו כאן יותר מפעם אחת בחודשים האחרונים, שהמטען הזה מחייב טיפול יצירתי. התנשאות, התחסדות והתרסה לא יועילו. ישראל תצטרך למצוא דרך לחזור ולהציג את עצמה בפני חצי האוכלוסייה האמריקאית. ה'איך' חשוב לא פחות מן ה'מה'. מוטב להבין שמצב חירום משתרר ביחסים, עם פוטנציאל קטלני.