טליה אילת / צילום: יח''צ
שום דבר לא הכין את טליה אילת למה שקרה לה בגיל 18 והפך אותה מרקדנית שאפתנית שמגיעה לגבהים על הבמה ובקריירה, למצב שהיא יושבת על כיסא גלגלים, משותקת מהמותניים ומטה. כלי דם שהתפוצץ לה בתוך חוט השדרה גרם לפגיעה בעצבים שמסביב, ובמהרה פלג גופה התחתון השתתק. גם ניתוח לא עזר.
● ראיון | הטריאתלט הישראלי שחוזר לאולימפיאדה: "אני מגיע ספורטאי אחר"
● דברים שלא ידעתם על המשחקים האולימפיים של פריז 2024
הנערה שבילתה שעות מדי יום באימונים מפרכים וכוריאוגרפיות מסובכות, רגע לפני גיוס לתפקיד של מאמנת כושר צבאי, התחילה מבלי שבחרה בכך בחיים חדשים. היום, בגיל 26 ולאחר שיקום ארוך והתאהבות של ממש בחתירה בקיאק, היא תייצג את ישראל במשחקים הפאראלימפיים בפריז 2024. בראיון לגלובס, רגע לפני הכניסה למים, היא מספרת איך מה שהתחיל כאימון פיזיותרפי למטרות שיקום עשוי להסתיים במדליה על צווארה.
אילת עברה הליך שיקום של שלוש שנים בישראל, שבמהלכן ניסתה לא מעט סוגי טיפולים, אך הרגישה שבארץ לא תמצא שיקום נוירולוגי מספק. "שיתפתי את הורי שחיפשו מקום עם יכולת טיפולית שכזו, והגענו לאיטליה", היא מספרת.
במהלך השיקום באיטליה, שארך שבעה חודשים, היא למדה לאהוב את החיים שלה מחדש. ההתייחסות אליה מצד הצוות המקצועי הייתה כאל ספורטאית ולוותה בתוכניות אימונים ייעודיות. "כשאמא שלי ראתה את הטיפול שקיבלתי", היא נזכרת, "היא שאלה את עצמה 'איך אין דבר כזה בארץ, עם כל המלחמות ופצועי צה"ל הרבים'. באותו רגע היא החליטה שהיא צריכה להביא את השיטה הזו לישראל, והיום יש כאן מרכז שיקום חדשני שנותן טיפול משקם מקיף". המרכז הזה, שנקרא Move to motion, מטפל בחיילים שנפצעו במהלך מלחמת חרבות ברזל וזקוקים לשיקום.
הוריה היו תומכיה הבולטים לאורך הדרך. "חד משמעית, לא הייתי איפה שאני בלעדיהם. הם העוגן והגב שלי. כשכל זה קרה, אמא שלי עזבה את העבודה שלה ואבא שלי המשיך לפרנס אותנו, הם עבדו בשיתוף פעולה כדי שאהיה הכי טובה שיש", היא מספרת.
רוקדת על המים
אל החתירה בקיאק הגיעה אילת כשלוש שנים לאחר הפציעה, כחלק מהשיקום הפיזיותרפי שלה. כבר בחתירה הראשונה היא ידעה שזה לא עוד טיפול מבחינתה. "חיפשנו פיזיותרפיסט שייתן מעטפת למצב שלי, ושמענו על פיזיותרפיסט מסוים במרכז דניאל לחתירה בתל אביב וקבענו איתו פגישה. הגענו למרכז וכבר התאהבתי - לא האמנתי שקיים גן עדן כזה בלב תל אביב. התחלתי ללמוד איך לחתור בקיאק, ובכיתי. בכיתי כי הרגשתי את החיבור הזה של 'ריקוד על המים', סוג של שילוב בין הריקוד לחתירה. בנוסף, אחרי שלוש שנים בלי פעילות מאומצת זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני עושה פעילות אירובית".
ריקוד הוא אמנותי ויצירתי, וחתירה בקיאק היא די אגרסיבית ותחרותית. איך הדברים מתיישבים?
"מעולם לא השוויתי בין הריקוד לחתירה. לכל אחד מהם התייחסתי בצורה אחרת בחיים שלי. אבל, למרות השוני ביניהם יש גם הרבה קווים דומים. הרבה טכניקה וקואורדינציה יוצרות מכנה משותף. בכל מקרה, מעולם לא ייחסתי לזה חשיבות, וכל ספורט כבודו במקומו מונח. ריקוד זה האהבה הראשונה שלי - שם ביליתי את רוב חיי, והחתירה בקיאק זו ההתאהבות השנייה שלי".
מה כל כך מיוחד בחתירה בקיאק?
"חתירה היא בין המקצועות היחידים שמשלבים כוח שריר והפעלת מאמץ בהתנגדות עם המים ועם הרוח, כי בסופו של דבר אנחנו מתאמנים ומתחרים בטבע. זה גם ספורט אירובי, ספורט אמיתי מה שנקרא. אני גם אוהבת את הטכניקה המדויקת, שכל סנטימטר נחשב. הקיאקים זה ספורט יחידני, 100% אתה, וזה משהו שאני מאוד אוהבת. אני גם מאוד אוהבת את האתגר. אני חיה על אתגרים ושאיפות, זה מה שמחיה אותי, מה שנותן לי אושר ומוטיבציה. זה ספורט מדהים, אי אפשר לחתור בלי לאהוב את זה".
אין ספק שצריך לאהוב את זה כדי לעמוד בשבוע האימונים העמוס והמאומץ שאילת מתארת. היא מתאמנת שש פעמים בשבוע, פעמיים ביום אימון במים וגם אימון בחדר כושר. "אני יכולה להיות שלוש וחצי שעות באימון במים ועוד שעה וחצי בחדר כושר. אלו אימונים מאוד קשים", היא מספרת.
סימולטור בגלל המלחמה
איך המלחמה השפיעה על הלו"ז?
"חודש לפני שהתחילה המלחמה סיימנו את עונת התחרויות ויצאנו לפגרה, וחזרנו לאימונים ותחרויות באוקטובר. ביום ראשון, 8 באוקטובר, עדיין היינו בהלם כמובן ולא ידענו מה קורה. ביום שני חזרתי כבר להתאמן חלקית. לא ירדנו למים אלא התאמנו על הסימולטור שמדמה קיאק בחדר כושר, כדי להיות בקרבתו של מרחב מוגן".
ואיך היא השפיעה עלייך?
"אחי הקטן, רז, הוא חובש בסיירת הנח"ל והיה 140 יום בעזה. הוא היה בלי טלפון ולא ידענו מה קורה איתו, זה היה מאוד קשה לכולנו".
לנבחרת הפאראלימפית הישראלית, שמונה 27 ספורטאים, תצטרף גם "נבחרת הדגל" של אל על - קבוצת עידוד שבה פצועי חרבות ברזל, ניצולי נובה, ילדים מניר יצחק, מתנדבים שעובדים עם נכי צה"ל ועוד, שיעודדו את חברי המשלחת הישראלית ביציעים.
עלות תמיכה בספורטאי פראלימפי עשויה להגיע לסכום של בין 18 אלף שקל ל-40 אלף שקל בשנה עבור הוצאות ישירות לספורטאי עצמו. המעטפת שכוללת מאמן תלויה בענף הרלוונטי ובאיכותו של המאמן, ונעה בין 60 אלף שקל עד כדי 250 אלף שקל בשנה. לכך צריך להוסיף את העלויות של המתקנים, תחזוקה, ציוד שמתכלה והוצאות שוטפות.
פספסה ב־0.4 שניות
את הקריטריון למשחקים האולימפיים של טוקיו פספסה אילת ב־0.4 שניות. "זה באמת היה 'דאון' רציני. לקח זמן עד שחזרתי לעצמי", היא משחזרת. "את מתאמנת כל כך הרבה בשביל מקצה של פחות מדקה, נותנת את כל החיים לספורט הזה, ומפספסת ב־0.4 שניות. זה דאון, אבל זה גם מה שיפה בספורט - הכל נמדד ולכן ספורטאים כל כך מוערכים, כי כל שבריר שנייה קובע".
אילת לא הרימה ידיים, והציבה לעצמה מטרה: להשיג את הקריטריון למשחקים הפאראלימפיים בפריז. "בקטגוריה שלי בקיאקים היו 10 כרטיסים שאפשר היה להשיג בשתי תחרויות שהיוו את המוקדמות. הראשונה הייתה באוגוסט 2023 באליפות העולם בגרמניה והשנייה באליפות העולם שהתקיימה במאי 2024. המטרה שלי הייתה להשיג את הקריטריון האולימפי כבר בגרמניה, בידיעה שאם לא אצליח תהיה לי הזדמנות נוספת השנה".
לשמחתה היא השיגה את הכרטיס לפריז כבר באליפות העולם בגרמניה. שם, השישה הראשונים שסיימו את המקצה קיבלו את הכרטיס למשחקים. "סיימתי במקום השישי וישר הסתכלתי על המאמן שלי ויטלי דרוזר. הוא אכן אישר לי שהשגנו את הקריטריון ויש לנו כרטיס לפריז. באותו רגע בכיתי, התפרקתי, ושחררתי את כל הלחץ שהיה לי. ירד ממני כובד גדול מאוד שישב עליי".
מה החשיבות של המאמן שלך בתוך המעטפת?
"מאמן מבחינתי הוא יד ימינו של הספורטאי. אני והמאמן שלי בן אדם אחד, לא הייתי מגיעה להישגים האלו בלעדיו. הוא היה המאמן של נבחרת בלארוס והיה בלא מעט אולימפיאדות בעבר. לאחר שעלה לישראל הוא המשיך לאמן. הידע המקצועי שלו עצום, הוא האמין בי וראה את הפוטנציאל שלי והביא אותי לאיפה שאני היום. הוא באמת המאמן הכי טוב שיכול להיות לספורטאי".
את חושבת כבר על המשחקים הפאראלימפיים של לוס אנג'לס 2028?
"עוד לא התחריתי בפריז, אז קשה לי להגיד מה יקרה בלוס אנג'לס 2028. אני חד משמעית חושבת על זה, ובגדול אני רוצה להיות שם, אבל לא מבטיחה".
תחזרי עם מדליה אולימפית?
"ספורטאים תמיד ישאפו למדליה, זו העבודה שלנו. גם מי שמגיע במקום האחרון שואף למדליה. אני רוצה להביא כמה שיותר כבוד למדינה. מגיע למדינה יותר כבוד מאשר מגיע לי, אני הכי רוצה את זה בעולם. הגעתי פעמיים ברצף למקום השישי באליפות העולם, ופעמיים ברצף למקום השלישי באליפות אירופה. לגבי לאיזה מקום אני חושבת שאגיע בפריז, אשמור את זה לעצמי - זה מביא מזל רע להגיד".