"אנשים לפעמים כל כך שוקעים בזיכרון של אדם אחר, שהם קצת חווים אותו כשלהם", אומרת ד"ר טליה שדה, שמחקריה האחרונים עוסקים בשאלה כיצד אנחנו לומדים מזיכרונותיהם של אחרים. וככל שאדם קרוב לנו יותר, אומרת שדה, כך יהיה לנו קל יותר להרגיש שאנחנו בנעליו. "אצל תאומים זהים אפשר לראות זאת באופן יוצא דופן. יש אצלם ממש בלבול בין זיכרונות של אירועים שקרו להם לבין זיכרונות של אירועים שקרו לתאום שלהם".
● מחקרים חדשים מגלים: זאת הטמפרטורה הכי גבוהה שאנחנו יכולים לעמוד בה
● למעלה ממיליון איש כבר מתים בשנה מהאיום הזה
פרופ' מרסדס שין מאוניברסיטת הריוט ואט בדובאי הדגימה זאת היטב במאמרה שפרסמה. היא תיארה מקרה שבו היא ואחותה סיפרו אותו סיפור על נשיקה ראשונה, עם אותו נער, מאחורי אותו שיח, באותו מחנה קיץ. האם אפשר להתבלבל לגבי זיכרון כל כך דרמטי כמו הנשיקה הראשונה? קל יותר אפילו לחשוד שאותו נער באמת התנשק עם שתיהן באותו מקום, אלמלא היו מספרים גם תאומים שזה קורה להם כל הזמן. זה קורה גם לתאומים לא זהים, אבל במידה פחותה, ולעתים נדירות גם לאחים ולחברים קרובים.
לדברי שדה, התופעה הזאת נובעת ככל הנראה מעודף אמפתיה בין התאומים בעת ההאזנה זה לזיכרון של זה. הם חווים את כל הרגשות שעולים מהסיפור כאילו היו שלהם, ואין להם רמזי זיכרון מבדלים, כמו "אבל רגע, בכלל לא הייתי בת 16 באותה שנה", או "לא הייתי בקייטנה הזאת מעולם". תאומים זהים בדרך כלל נמצאים באותם מקומות באותם גילאים.
הפעולה הפשוטה לכאורה של שליפת זיכרון אינה פשוטה כלל, אומרת שדה. זו לא ספרייה במחשב שממנה אנחנו שולפים קבצים לפי היררכיה מסוימת או מילות חיפוש. מתברר שאפילו אגו ואינטרסים מעורבים בשליפה, כך שניטה לא לא לזכור שהיינו פוגעניים.
איך למדנו שכלבים הם חמודים
האופן שבו זיכרונות נשמרים במוח הולך ומתברר עם השנים. כשאנחנו זוכרים אירוע שקרה לנו, אנחנו קודם כול מתייחסים אליו כאל מקרה יחיד ומיוחד. כך, לדוגמה, כשאנחנו פוגשים כלב, המידע על המפגש הזה לא מאוכסן מיד יחד עם המידע על כל הכלבים או על כל המפגשים הקודמים שלנו עם כלבים.
תחילה, המפגש נשמר כסיפור בהיפוקמפוס במוח. "אנחנו עדיין לא יודעים בשלב הזה אם לזיכרון הזה תהיה משמעות ייחודית בחיינו, או שהוא יצטרף לידע הכללי שלנו על העולם", אומרת שדה. הכלב הספציפי יישכח בהדרגה אם לא תהיה לנו סיבה מסוימת לזכור אותו. מחקריה של שדה גילו שזיכרונות דועכים בהיפוקמפוס ככל שחולף הזמן, אבל המידע שהפקנו מהאירוע, לדוגמה "כלבים הם חמודים", "כלבים הם רכים", מתויק מחוץ להיפוקמפוס, במערכת הקשרים שמפוזרת בכל המוח ונשמרת לטווח ארוך.
במערכת הזאת, אנחנו מתייקים זיכרונות דומים יחד. לדוגמה, כמה תמונות של מפגש עם כלב חמוד, ראיות לתובנה שלמדנו. זיכרונות כאלה המוחזקים יחד יכולים להתערבב אלה באלה לפעמים, ואנחנו ניטה יותר לשכוח אירוע כזה אם נפריע לו על ידי אכסון מידע נוסף דומה.
"בעבר נהוג היה לחשוב על ההיפוקמפוס כמקום שבו נמצאים זיכרונות לטווח קצר, בעוד שמחוץ לו נמצאים הזיכרונות לטווח הארוך", אומרת שדה, "אבל מתברר שזה קצת יותר מורכב מזה".
שדה מספרת על מחקרים שנערכו על אנשים שהזיכרון האפיזודי שלהם (זיכרון לטווח ארוך של חוויות אישיות) נפגע. "הם מתחילים בכל יום מחדש כאילו הם נמצאים ביום שבו הייתה הפגיעה. כאילו בכל יום מופעלת אצלם תוכנת גיבוי שעשתה 'סייב' ביום מסוים. לחברה שלי יש אבא שבכל יום היה נתקל מחדש במידע על 7.10 ונעצב מחדש. בסופו של דבר הסתירו ממנו את החדשות האמיתיות ונתנו לו לקרוא משהו יותר נעים". אבל התברר שלאנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס קשה לא רק ליצור זיכרונות חדשים, גם לזיכרונות העבר שלהם, אפילו לזיכרונות הילדות, חסר איזשהו ערך חווייתי, חסרים פרטים, חסרה תחושה של נוכחות בסיטואציה. נראה שההיפוקמפוס ממשיך לאגור זיכרון אפיזודי, זיכרון סיפורי, גם לטווח הרחוק.
שני סימנים שהסיפור שסיפרו לכם אמיתי
בניגוד למה שלימד אותנו הסרט "הקול בראש", הזיכרון לא נמצא שם כדי ללחוץ עליו "פליי", אלא אנחנו מרכיבים אותו מחתיכות ממקומות שונים במוח בכל פעם מחדש. אבל על פי מחקריה של שדה, האיכויות האפיזודיות הן אלה שמשכנעות אותנו שאכן מדובר בזיכרון ולא התבלבלנו עם חלום, או עם מידע שקראנו.
"כשאנשים מתארים זיכרונות אמיתיים, הם יגידו דברים כמו 'אני זוכר שעמדתי שם, לבשתי את המעיל האדום, את צעקת מאוד חזק והיית צרודה. היה קר'", אומרת שדה. היא גילתה שככל שאנשים דיווחו שהם "חיים מחדש" את הזיכרון בעת ההיזכרות, כך גדל הסיכוי שבאמת הדברים קרו בדיוק כך. הנבדקים שחיו מחדש את הזיכרון גם היו יותר בטוחים בעצמם, והם גם צדקו. כשהם הצהירו שהם בטוחים שהזיכרון שלהם אמיתי, הוא בדרך כלל אכן היה כזה.
ואת שני הדברים הללו, הביטחון והפרטים המאוד ספציפיים, אנחנו קולטים באופן לא מודע גם מהסיפורים של אחרים. כשמשתתפים במחקר סיפרו זיכרון מפורט, וסיפרו אותו בביטחון, הנבדקים האחרים שפטו אותו כאמיתי, בלי להיות מודעים לאופן שבו הם עושים זאת. הזיכרון "נשמע" אמיתי, הם אמרו.
"אני קצת חוששת לחשוף את זה", אומרת שדה. "אנחנו בעצם מלמדים פה אנשים איך להיטיב לשקר". ואם לא לשקר, אז לפחות לשכנע. "אחד הדברים היחידים שגורמים לאנשים לשנות דעה בנושא מסוים, מלבד חוויות שלהם עצמם, הוא כשהם הולכים עם מישהו בנעליו בזכות סיפור שלו, ואז מסיקים את המסקנות שלהם מהסיפור, בתנאי שהוא נראה להם אמין".
"אנשים שעוסקים בשכנוע, כמו פוליטיקאים, עשויים להשתמש בטקטיקות הללו באופן לא מודע. נאומים פוליטיים כוללים לפעמים סיפורים אישיים שמתארים זיכרונות אפיזודיים. המשכנעים ביותר בין אלה עשויים לא להיות האמיתיים ביותר".
"ישנם אנשים שמספרים סיפור שהוא ליד האמת, ולא באמת נותנים אפילו לעצמם דין וחשבון על כך. הם בטוחים שזה מה שבאמת קרה. האסוציאציות שלהם פלואידיות יותר. יתכן שאלה דווקא אנשים שהם לפעמים יותר כריזמטיים".
הרגשה רעה, בלי לדעת למה
זיכרונות אפיזודיים, כאלה שאנחנו יכולים לנגן בראש כמו סרט, אינם הסוג היחיד של זיכרונות אישיים. חוקרים מבחינים בין Recollection, זיכרון שהוא כמו סרט, לבין Familiarity, הידיעה שכבר ראינו דבר מסוים בעבר. לדוגמה, אני יודעת שאישה שראיתי ברחוב מוכרת לי ושהיא פסיכולוגית, אבל אני לא זוכרת מאיפה אני יודעת את זה. אלה הזיכרונות האישיים שיותר קל לשבש.
מחקרים קודמים של שדה הראו שהזיכרונות שלנו מושפעים מאוד מהאופן שבו אנחנו מקודדים אותם ואחר כך שולפים אותם. "אם קידדתי שני זיכרונות יחד, יש סיכוי שאשלוף אותם יחד", היא אומרת, וניתן להשתמש בגילויים הללו לשיפור סיכויי השליפה בזמן ובמקום הנכונים. לדוגמה, אם כשאדם מספר לנו את שמו נחשוב באופן אקטיבי על הנסיבות שבהן אנחנו עשויים להיתקל בו שוב, נשפר את יכולת השליפה בעתיד.
"זה נכון גם למרחב", אומרת שדה. כלומר, יש לנו סיכוי טוב יותר לשלוף זיכרון אם אנחנו נמצאים במרחב שבו קידדנו אותו, או כאשר אנחנו נזכרים במשהו שעמד לידו במרחב בזמן הקידוד.
אבל לפעמים להשפעות ההדדיות הללו יש גם השלכות שליליות. "לדוגמה, אני רואה מישהו ומשום מה יש לי הרגשה רעה לגביו, בלי לדעת למה. אולי זה קרה כי הוא דומה למישהו אחר שאנחנו מכירים. אם הצלחתי להבין שזו הסיבה, עדיין יהיה לי מאוד קשה למחוק את ההרגשה, ואם לא הצלחתי להבין, אני פשוט אשאר עם ההרגשה הרעה הזאת בלי לדעת שאני אמורה להתנגד לה רציונלית. זיכרונות יכולים להשפיע על מצב הרוח שלי, או על הזיכרונות הבאים שיעלו לי, גם אם לא הגיעו למודעות שלי".
הטריק שישפר את הזיכרון של אירועים
בימים אלה, "בגלל הסטרס אנחנו שוכחים יותר", אומרת שדה וממליצה דווקא להתאמץ להיזכר. "אם פתאום חסרה לכם מילה, או שאתם לא זוכרים מאיפה אתם מכירים את האיש הזה, דווקא כן מומלץ לנסות לתת עוד רגע של מאמץ ולנסות להיזכר, כי אם הצלחתם, חיזקתם את הקשרים במוח, וזה המפתח לזיכרון בריא יותר".
איך אנחנו יכולים להשתמש בתכונות של הזיכרון כדי לשפר אותו?
"אם את צריכה לזכור רשימה רנדומלית, נניח מי היו נשיאי המדינה לפי סדר, או מיהם האנשים שאת צריכה להציג בכנס, את יכולה לדמיין איזשהו מסלול, מקום שאת מכירה ואת יכולה לדמיין את האנשים על המסלול, כאילו את הולכת ופוגשת אותם. ואז באמת אחד יזכיר לך את זה שהיה קרוב אליו. זה יעזור לזכור אותם באופן כללי וגם מי אמור לבוא אחרי מי.
"יש אנשים שפיתחו יכולות זיכרון יוצאות דופן, למשל אנשים שאימנו את עצמם לזכור את הסדר שבו קלפים הופיעו במשחק, כדי שיוכלו לנצח בו.
"מחקרים מראים שאלה לא אנשים גאונים או בעלי יכולות חריגות. המוח שלהם אינו עובד אחרת מזה של אחרים, אלא הם אימנו את עצמם לזה. המוח האנושי יכול להיות גמיש ברמות מדהימות. האנשים האלה מחברים לכל קלף מילה, ואז יוצרים לעצמם סיפור באמצעות מילים.
"שתי הדוגמאות הללו מראות שלפעמים דווקא כשאנחנו מוסיפים מידע לזיכרון - במקרה הראשון מידע מרחבי ובמקרה השני מידע מילולי - ולכאורה בהוספת המידע אנחנו מעמיסים על הזיכרון, אנחנו דווקא זוכרים יותר טוב, כי יש לנו יותר קשרים, יותר כיוונים שאפשר להגיע מהם אל הזיכרון".
המוח גמיש, ואפשר לאמן אותו
אף שרוב זוכרי־העל באולמות הקזינו אינם בעלי זיכרון חריג, קיימים גם אנשים כאלה, עם זיכרון אפיזודי כל כך טוב עד שהוא כבר דומה לספריית וידאו יותר מאשר לתהליך הרכבת הזיכרון מפתיתי מידע.
"הם זוכרים לגבי כל פרט מידע שיש להם בראש איפה הם היו ומה הרגישו כשהם למדו אותו", אומרת שדה. "אם תשאלי אדם עם זיכרון אפיזודי מולד יוצא דופן מהי הבירה של צרפת, הוא יזכור מה אכל ומה שתה ביום שבו למד את הפרט הזה. הם יכולים לנגן לעצמם את הזיכרונות לפרטי פרטים כמו סרט.
"זה לא תמיד דבר חיובי. למשל, אם לרובנו יש נטייה ל זכור את העבר כנעים יותר מכפי שהוא היה, הרי שהם יזכרו אותו כמו שהוא היה, כולל הצער שנלווה אליו.
"קשה להם יותר לשחרר פגיעות שפגעו בהם או רגשות רעים כלפי אנשים, כי הם חווים את הפגיעה כל פעם מחדש באותה רמת פירוט. ישנם גם מחקרים שמראים שאנשים כאלה סובלים יותר מ־OCD (הפרעה טורדנית כפייתית)".
ובכל זאת, אם אתם רוצים לאמן את הזיכרון האפיזודי שלכם, גם זה אפשרי, בעיקר אם הכוונה היא לשפר אותו עבור תחום תוכן מסוים.
אנשים יכולים לאמן זיכרון אפיזודי על ידי כך שהם מספרים לעצמם סיפור. לדוגמה, אם אחרי משחק כדורגל הם יספרו לעצמם בראש מה קרה במשחק כמו סיפור, הם יזכרו אותו יותר טוב, ואחרי כן הם יעשו זאת לעוד משחקי כדורגל, וכך כל משחק חדש ייכנס לרשת סבוכה יותר של קשרי זיכרון, ואת המשחק הבא הם יזכרו עוד יותר טוב".
ההיפוקמפוס, שבו נשמרים הזיכרונות האפיזודיים, הוא גמיש, ולכן ניתן לאמן אותו. וגם תזונה נכונה לא תזיק כדי לשפר את הזיכרון, לדברי שדה.
"בניגוד לרוב המוח, בהיפוקמפוס ישנם תאים שמתחדשים כל החיים", היא אומרת.
"יכול להיות שהתחדשות מואצת שלהם בילדות מסבירה מדוע קשה לנו לזכור אירועי ילדות מוקדמים, אבל בגילאים מאוחרים יותר, התחדשות טובה יותר של התאים הללו היא בקורלציה עם זיכרון טוב יותר לאירועים עדכניים ולאיכות חיים טובה יותר.
"יכולת ההתחדשות של התאים יורדת עם הזמן, אבל פעילות גופנית ותזונה נכונה נמצאות בקורלציה עם היכולת לשמור עליה לאורך זמן רב יותר".
