דונלד טראמפ וקמלה האריס / צילום: AP-Julia Nikhinso, AP - Carolyn Kaster
להגיד על ציבור הבוחרים בארה"ב שהוא "חצוי" הוא כמעט ייתור לשון.
ב־25 השנה האחרונות, בחירות בארה"ב בכל המישורים, ארציים, מדינתיים ומקומיים, הוכרעו לעתים קרובות על חודו של קול. הבחירות של 2000 הוכרעו על 571 קולות במדינת פלורידה. בבחירות של 2016 ושל 2020, תנודה של כמה עשרות אלפי קולות במספר מדינות הייתה הופכת את הקערה על פיה. אין זו אלא הגזמה קלה להגיד, שהנשיאות האמריקאית מוגרלת.
● פרשנות | הזירה שתקבע: מי ינצח בבחירות לנשיאות ארה"ב
● פרשנות | ביידן והחטופים: הנשיא הנחלש מתחבט בין אינטרסים לסנטימנטים
אבל בשלוש הבחירות המוזכרות למעלה, הסקרים דווקא הראו הפרש ניכר עד יום הבחירות עצמו. הם התבדו. הפעם, הסקרים מראים תיקו סטטיסטי. זאת אומרת, ההפרשים הם כה זעירים, עד שכמעט כולם נמצאים בגבולותיה של טעות הדגימה.
מה יכול להבהיר את התמונה ולשנות את המשוואה? המאורע המיידי הצפוי, ביום ג', הוא עימות הטלוויזיה בין דונלד טראמפ לקמלה האריס. לפי שעה זה העימות המתוכנן היחיד. עימותים תמיד היו חשובים, ולא פעם גם קצת השפיעו. אבל השנה אנחנו עומדים בסימן העימות רב ההשפעה של כל הזמנים, זה שהפיל את ג'ו ביידן.
ממילא, הנשימה תיעצר ביום ג' בערב. זו תהיה ההזדמנות החשובה ביותר של האריס להציג את עצמה. טראמפ יארוב לה בכל פינה. יכולתה לעמוד באתגר הזה חיונית לחלוטין לסיכוייה. כישלון עלול להוציא את הרוח ממפרשיה. היא עדיין נהנית מרוח גבית יוצאת דופן, שאחד הביטויים החשובים ביותר שלה הוא הצלחה חסרת תקדים בגיוס כספים מתורמים קטנים. התורמים ייעלמו והרוח תשכך אם העימות הזה לא יעלה יפה.
בינתיים, אין לנו כל מושג לאן הכף נוטה, חודשיים ופחות לפני יום הבחירות. להרבות את המבוכה, עצם הצירוף "יום הבחירות" (5 בנובמבר) מטעה. ההצבעה מתחילה באלה הימים, בעיקר באמצעות הדואר, גם באמצעות קלפיות מוקדמות. תהליך הבחירות נמצא בפיקוחה של כל אחת מ־50 המדינות (פלוס 'טריטוריות', פלוס עיר הבירה). אחדות מהן מקילות על הצבעה מוקדמת, אחרות מכבידות עליה.
פירושה של ההצבעה המוקדמת היא שעד 5 בנובמבר יצביעו עשרות מיליונים, אם כי קולותיהם יימנו רק לאחר הסיום המלא של ההצבעה. זה אומר שחלק ניכר של ציבור המצביעים לא ייחשף למאורעות שיתרחשו בימים או בשבועות האחרונים של מערכת הבחירות.
"הפתעות אוקטובר"?
בארה"ב מדברים זה שנים על "הפתעת אוקטובר": מאורע לא צפוי המתרחש סמוך ליום ההצבעה, וטורף את הקלפים. בעל טור ימני ב"וול סטריט ג'ורנל" פרסם בשבוע שעבר ספקולציות על טיבה של "הפתעת אוקטובר", אם תתחולל: התמוטטות של בנק, כפי שקרה ב־2023 ל־SVB בעמק הסיליקון, וכמובן כפי שקרה ללימאן בראד'רז ב־2008; מיתון בסין, שיחולל בהלה בשוקי הכספים, מטוקיו עד ניו יורק; משבר פוליטי באירופה, תוצאה של חולשת הממשלות בגרמניה ובצרפת.
אפשר לחשוב על אפשרויות עוד יותר קיצוניות, כולל כאלה שישראל והמזרח התיכון ימלאו בהן תפקיד מרכזי: מלחמה אזורית, פגיעה חמורה של איראן או של שלוחיה בצי האמריקאי, והאמרה פתאומית ודרמטית של מחירי הנפט. זירת אוקראינה תמיד מועדת להסלמה פתאומית, ועכשיו אולי יותר מתמיד.
לא כל הפתעות אוקטובר הפוטנציאליות הן מעשי ידי זרים. לפחות פעמיים בתולדות הבחירות, ב־1968 וב־1980, התעורר החשד שהמועמדים הרפובליקאיים לנשיאות ניסו לסכל מהלכים של זרים, שהיו עלולים להועיל למועמדים הדמוקרטיים: סגן הנשיא יוברט האמפרי (ב־1968) והנשיא ג'ימי קרטר (ב־1980). ב־1968, ריצ'רד ניקסון הרפובליקן רצה, על פי הטענה, למנוע פריצת דרך בתהליך השלום המקרטע בווייטנאם. ב־1980, רונלד רייגן וג'ורג' בוש האב רצו למנוע, על פי הטענה, שחרור מוקדם של 53 הדיפלומטים האמריקאים החטופים באיראן. האם הבחירות היו מסתיימות בניצחון של קרטר, אילו שוחררו בני הערובה? ספק, אבל מי יודע.
הדעת נותנת שהן מחנה האריס והן מחנה טראמפ חושדים זה בזה בימים האלה בנסיונות לחולל "הפתעת אוקטובר". תיאוריות קונספירציה עוד יצטברו לעייפה.
מי צריך שוק חופשי
בינתיים המשימה החשובה ביותר היא להפיק יתרונות כלשהם במדינות מפתח, ולהיאחז בהם. בין שבע לעשר מדינות מוגדרות כ"שדה מערכה", תלוי בסקר התורן. כל השאר מונחות בכיסה של אחת המפלגות, לפעמים ביתרון של עשרות אחוזים.
המאבק ב־40 עד 43 מדינות הוא אפוא נומינלי בלבד. האופוזיציה אינה מקדישה משאבים למדינות האלה. זה כמובן אבסורד. קליפורניה, ניו יורק, טקסס ופלורידה נמצאות מחוץ למשחק, אף כי מתגוררים בהם 101 מיליון בני אדם. המועמדים מקדישים הרבה יותר תשומת לב לניו המפשר, שמתגוררים בה 1.4 מיליון, או וויסקונסין עם ששה מיליון.
בשדה המערכה, המדינה הקריטית ביותר היא פנסילבניה (13 מיליון), התורמת יותר נציגים לחבר האלקטורים מכל מדינה מתנדנדת אחרת. "הדרך הצרה" ביותר לנשיאות, מינימום שבמינימום, מצריכה ניצחון בשלוש מדינות במערב התיכון. פנסילבניה היא אחת מהן. בלעדיה לא יהיה נשיא, בוודאי לא דמוקרט.
כך השתרבב בשבוע שעבר אל מערכת הבחירות שמה של Nippon Steel, תשלובת הפלדה היפנית הענקית. היא חתמה חוזה לרכישת US Steel, תעשיית הפלדה הגדולה ביותר של פנסילבניה, אחת המעצמות ההיסטוריות של התעשייה הכבדה באמריקה.
היפנים הסכימו לשלם 14.1 מיליארד דולר תמורת תשלובת פלדה פוחתת והולכת, המצריכה השקעות ענק. זה סכום נדיב בכל קנה מידה שהוא, כמעט פי שניים ממה שהציעו רוכשים אמריקאים פוטנציאליים.
אבל צירוף המלים "פלדה", "פנסילבניה" ו"יפנים" (או גרמנים, או הודים, או סינים) מעורר חלחלה בגוום של פוליטיקאים, בייחוד אלה המתמודדים במדינות התעשייה הכבדה של המערב התיכון. יש לזה סיבה טובה: רוכשים זרים נהגו לקלף את המפעלים הנרכשים מן הציוד, ולשלוח אותו לחו"ל; למכור את המבנים, ולפטר את העובדים. כך המערב התיכון ההומה והיצרני הפך ל"רצועת החלודה". כך התפתחה התנגדות עממית גורפת להסכמי סחר חופשיים, שאפשרה לטראמפ, אויב הסחר החופשי, להגיח אל מרכז הזירה הפוליטית.
בשבוע שעבר הודיע הבית הלבן, שהנשיא ביידן יסכל את עיסקת הרכש היפנית. בימים כתיקונם, לפני 20 שנה, הרפובליקאים היו מגנים אותו על התערבות "סוציאליסטית" בכלכלת השוק החופשי. לא עוד. טראמפ הביע התנגדות לעיסקה עוד לפני ביידן, ומפלגתו מצייתת.
רפובליקאים מן המשמרת הישנה מתקשים להאמין למראה עיניהם. מפלגתם, שומרת הסף של הקפיטליזם הדמוקרטי, תומכת נלהבת של סחר חופשי, תומכת של חוקי הגירה ליברליים, שייכת עכשיו לפוליטיקאי הבז הן לסחר חופשי והן להגירה. אבל זו הדרך היחידה לניצחון רפובליקאי בבחירות לנשיאות. טראמפ גילה אותה ב־2016. אין עניין שעליו פוליטיקאים אסירי תודה יותר מאשר על נוסחת ניצחון. עקרונות? זה מופשט מדיי.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר