סלעית שחף פולג / צילום: רעות אשכנזי
אחרי שקראתי את מאמרו המעמיק והמשכנע של ידידי, פרופ' אבנר הולצמן, על סופרת עלומה שלא שמעתי שִׁמְעהּ מעודי - סלעית שחף פולג, אשר ראה ברומן הביכורים שלה "עד שהגשם יחזור" סוג של הבטחה שהתממשה, בבחינת "הנה נולדה כאן סופרת" - פניתי לקרוא את הרומן הפמיניני ישראלי הזה, וראיתי כי טוב. כעת מתפרסם קובץ סיפורים של שחף פולג תחת השם היפה "כל הדרך מאוקלהומה", מהלך מפתיע ונראה גם בר סיכון: בדרך כלל סופרים וסופרות מתפתחים מן הקצר אל הארוך, מקובץ סיפורים אֱלֵי רומן. יש כמובן חריגות רבות: סופרות וסופרים שהתחילו ישירות מרומן, או כאלה שכוחם נותר בסיפור הקצר, אך צעד כזה שבו סופרת מפרסמת קודם כול רומן בָּשֵׁל ומפתיע ואחריו קובץ סיפורים מבריק, הוא מהלך הפוך שטרם ראיתי כמותו.
● "מלחמה שאף פעם לא די לה": ההפגזות העבירו את פסטיבל השירה ממטולה לירושלים
● הסופרים הפופולריים בדורם מצליחים להבריק, אבל לא מתעלים על רבים אחרים
נרטיבים מפתיעים ושליטה במעשה הסיפור
הסיפורים בקובץ מגוונים ועוסקים בעיקר בגיבורות נשים, אם כי הסיפור הטוב ביותר בקובץ, לטעמי, שנקרא "סגולה נעלמה" הוא דווקא על גבר - סבא המגלגל את המשפחה כְּמֵת מבית קברות לבית קברות בארבע לוויות שונות ובמועדים שונים, כי הוא נעלם ומסרב להשתתף בלוויה שלו עצמו. זה מפני שהוא תמיד נעלם, גם בחייו, ותמיד השאיר את סבתא לדאוג היכן הוא, ובכלל זה משהו קדמוני שרץ במשפחה הזאת, ההיעלמויות מבלי להודיע. כעת הסיפור עובר בירושה לנכדה המספרת אותו.
ייאמר בריש גלי: כל סיפור כאן הוא שונה, וכל סיפור כאן הוא טוב מאוד. הלוגוס של הסיפורים, הלשד שלהם, הטיעון המרכזי של היצירה, אינו מפתיע, רוצה לומר כי שחף פולג היא סופרת הפוסעת בשבילים מוכרים מבחינת הפרוזה העברית-ישראלית. אבל העיסוק בחומרים הוא מקורי, הנרטיבים מפתיעים, והיכולת הנדירה לשלוט במעשה הסיפור מבלי שזה ינזול לה מבין האצבעות הכותבות ומבלי שהסיגוּר של הסיפור הקצר יהא רפֶה ותפל, הם נהדרים ומרשימים ביותר.
יומרה ליצור חתך רוחב נשי פמיניסטי
כשאני כותב פוסעת בשבילים מוכרים, החיבור שלה לרומן המושב או הקיבוץ - של סופרים באמפילטודה שבין יהושע קנז לעמוס עוז, או בין יצחק בן-נר ומאיר שלו - ניכר ברומן הביכורים שלה, כמובן תוך עדכון עכשווי ונשי. וגם בקובץ הסיפורים יש יומרה ליצור חתך רוחב נשי פמיניסטי על פני כל החברה הישראלית. והגברים? הגברים תמיד פסיביים, זומביים, חצי מעולפים במקרה הטוב וחצי מתים במקרה הרע, ואם הם כבר חיים הם מושא למשל ולשנינה.
האישה רוצה למרוד, אך מתברגנת, והגבר תמיד בעבודה או בצבא. והנשים עוברות בסך: ישראליות בחו"ל ("כל הדרך מאוקלהומה"), ישראליות בטיול או בחיפוש ("אני עוד מחכה לך קאובוי" ו"גני אוֹמי"), ישראליות בצבא ("שוקולוד קשה למריחה"), כאלה שמקימות משפחה אך חשות חֶסֶר ("ארבעה דונם על הירח"), מבקשות להן מזור מן האהבה בעולם האמנות ("לשון של לטאה") ומזקינות, חשות מרומות ורוצות לקחת לעזאזל את כולם איתן ("מסע ההרס של בתיה"). העניין ברור: היומרה היא להקיף את החברה הישראלית על כל רבדיה.
שחף פלג צמחה מלמטה, מהוצאת בוטיק קטנה ואיכותית ומן ההיאחזות טוטאלית בטקסט עצמו. יש לה יכולת ללהטט לשונית אבל לא באופן קופירייטרי שטחי, אלא באופן מעמיק, המעורר מחשבה בלב הקורא. הרומן שלה הגיע לאלפי קוראות וקוראים ולפרס משרד התרבות להוצאת ספר ביכורים, ונראה כי גם הספר החדש הולך בדרך זו, לאחר שכבר זכה למאות קוראים, והיד עוד נטויה.
מגדלת שני ילדים, שלושה חתולים ובן זוג
ויש בכל הסיפורים בפירוש מיזאנדריה (שנאת גברים ביוונית, ההפך ממיזוגיניה, שנאת נשים) מזדחלת ובולטת מאוד כאמצעי ספרותי מוביל, לייט מוטיב פואטי. למשל בסיפור "אפריקה" יש אישה שיצאה מעורה, השילה אותו מעִמה כנחש כדי להיות חדשה, אבל אֶפֶּעס זה לא הולך, ובהתעטף עליה נפשה בסוף הסיפור היא שוקעת שוב בעורה הישן והמלא כמין חלוק רחצה עבה, נותרת מהורהרת וקצת ממורמרת ביחס לבעלה, לילדים ולהוריה. כלומר, לפנינו שוב אותה אישה ישראלית עם איזשהו עבר בוהמי או פסבדו-בוהמי שהתברגנה, וכעת היא באה חשבון עם הסובב אותה, כמו למשל בשירים של הדס גלעד.
אבל לא הפריעה לי כל המיזאנדריה הפואטית, כי היא כתובה בחן כובש לב ממש כמו השוביניזם האלתרמני בשיריו, שגם אותו אני רואה כאמצעי אמנותי. עם זאת, בהצגת הסופרת באתרים השונים בצורה הבאה: מתגוררת בקריית אונו, מגדלת שני ילדים, שלושה חתולים ובן זוג, אני רואה החפּצה מיותרת שלא מאוחר לתקן. תארו לכם שהייתי מציג את עצמי כמי שמגדל את דנה זוגתי, אוהו! עם זאת, הצד הלעומתי הזה של שחף פולג בחזקת הביקורת התמידית על המין השני, הגברי במקרה הזה, לא מפריע בסיפורים, אלא להפך, מפרֶה אותם.
היתרון על ליברכט: הומור שנון יוצא מן הכלל
נדרשת כאן השוואה לדעתי עם סופרת מרכזית וטובה מאוד אחרת בת שנות השמונים, שגם התיימרה בסיפוריה הקצרים ליצור חתך רוחב בשפה דחוסה של החברה הישראלית - סביון ליבּרֶכְט בשלושת קובצי הסיפורים הקסומים שלה, ובעיקר "תפוחים מן המדבר". אך בעוד שליברכט הדחוסה והטובה בסיפוריה הקצרים הפכה מֵימית ואוורירית והרבה פחות טובה, רומנטית וצפויה מראש בטקסטים הארוכים שלה, הרומנים והנובלות, הרי ששחף פולג עד כה, שומרת על רמה גבוה ביותר בשתי הסוגות, הרומן והסיפור הקצר. ויש לה עוד יתרון קטן - הומור שנון יוצא מן הכלל שקצת נעדר לעִתים אצל ליברכט.
סיפוריה של שחף פולג גולשים לא אחת אל המופשט והפנטסטי. יש שהדבר נעשה בהצלחה מרובה, כמו בסיפור "אפריקה", ויש שנותר בגדר אורנמנט, כמו בסיפור "ארבעים דונם על הירח". למרות זאת, כאשר כותבים פנטזיה, מבחינתי, העולם והאדם חייבים להשתנות והפנטזיה לא יכולה להישאר אך ורק כסוג של אלגוריה לעולם הזה - גם אם הטכניקה, כמו במקרה של שחף פולג, מושלמת.
ועם כל ההסתייגות הזאת, הרי שגם "ארבעים דונם על הירח", על אישה שעושה סבב יומי בגלקסיה על פני מעבּורת רק כדי לחזור אל חיק משפחתה, הוא בכל זאת קסום ביותר. כי שחף פולג יודעת להחליק לעבר הפנטסטי באלגנטיות נונשלנטית, זורמת ממש כמו סופרת אהובה וְותיקה כלאה איני. הוצאה: שתיים - בית הוצאה לאור