סטיקרים של הנצחה בשוק הכרמל בתל אביב / צילום: מיטל שטדלר
1
כל מי שהסתובב ברחובות ישראל ב-11 החודשים האחרונים לא יכול להתעלם מהתופעה שהולכת ועוטפת, רצועה אחרי רצועה, את המרחב הציבורי. מאז 7 באוקטובר, פניהם של קורבנות המלחמה נישאים על גבי עשרות אלפי סטיקרים, מציצים אלינו מכל עבר. מדיום שבעבר היה מקושר לאמירות פוליטיות או חברתיות משמש היום פרויקט הנצחה אישי-ציבורי, ומיני-אנדרטאות מושכות אותנו להשתתף בטקס ספונטני שאין לו התחלה ואין לו סוף, רק התבלות ודהייה.
"על רקע חווית האובדן הקולקטיבי המתמשך וכל כך הרבה מתים, זה מגיע ממקום של 'איפה המת שלי'", מסבירה ד"ר איילת אורג, שחקרה את התופעה יחד עם ד"ר צוריאל ראשי ורות פרנקנבורג. נראה כי בניסיון להמשיך בחיים אחרי האובדן שלא הרפה בשנה הזו, חזרנו מן המסך לרחוב, לחיבור מיידי ומוחשי למציאות, למקום, להיתקלות הפתאומית והצורמת בפניו של אדם שבכלל לא הכרנו ועכשיו מרגיש כמו חבר רחוק. וכך עברה ההנצחה "מהמופע היחידני למופע הלאומי. הכל הופך להיות של כולם", מסבירה ד"ר אורג, "מתוך הרצון לא לתת לאנשים לשכוח, ולא להשאיר את המתים שלנו מאחור".
● 5 הערות|עם חוב עתק: האחים וורנר בונים על רוח רפאים שתחזיר אותם למסלול
● 5 הערות|הסופר שהשאיר ליהדות צוואה הומניסטית וחזה באנטישמיות מקרוב
2
בשנות ה-90 כמעט נדיר היה לראות כלי רכב במרחב הישראלי בלי סטיקר - אחד, או שניים, או עשרה - מוצמדים לו לפגוש האחורי. בעקבות הסכמי אוסלו השימוש בסטיקרים הגיע לשיא, וססמאות פוליטיות ומיני-מניפסטים צבעוניים עטפו כל עמוד חשמל או תחנת אוטובוס בארץ. סלוגנים חדשים נולדו כמעט כל יום, בתי הדפוס התעשרו ואפילו באקדמיה הניעו מחקרים כדי לבדוק את היקף התופעה ואת משמעותה. הסטיקר היה אז הדרך של האזרח הפשוט להשתתף בשיח הציבורי, לעקוף את הממסד ולהשמיע קול בחוצות העיר. ופעמים רבות, הסטיקרים היו ניסיון נואש לפשט מצב מורכב מדי.
3
בעקבות רצח רבין החל הסופר דוד גרוסמן לתעד בפנקס שלו את הסטיקרים שראה ברחבי הארץ. הוא אסף את הביטויים המוכרים, בהם מסרים פוליטיים, לאומיים, דתיים וחברתיים כמו "אין ערבים - אין פיגועים", "שלום עכשיו", ו"העם עם הטרנספר", והחל לבנות מהם שיר ראפ. בעצת ילדיו יצר גרוסמן קשר עם להקת הדג נחש, במטרה שתלחין ותבצע את השיר. גם אהובה עוזרי התארחה בהפקה. וכך נולד ב-2004 "שירת הסטיקר", שיר ראפ שכל כולו שורות מחץ מסטיקרים שראה גרוסמן ברחובות - כולם מלבד ביטוי אחד, שגורסמן מעולם לא חשף מהו. מאז הסטיקרים פחות או יותר נעלמו, והמחשבות, הרעיונות והמחאות עברו לפוסטים בפייסבוק ולציוצים ב-X. זאת, עד 7 באוקטובר.
4
לא רק בישראל צפו הסטיקרים בעקבות אירועי איבה. לאחר מתקפת הטרור במועדון הבטאקלאן בפריז ב-2015, החל גל הנצחה דרך סטיקרים ברחבי העיר. אלפי סטיקרים הנושאים את המילים "Je Suis Paris" (אני פריז) הודבקו בכל פינה כמעשה הנצחה וסולידריות עם הקורבנות. חלקם נשאו שמות של קורבנות המתקפה. בניו זילנד קיימת מסורת מקומית להנצחת קורבנות תאונות דרכים על ידי הנחת סטיקרים בצדי הכביש. בניו יורק, במיוחד בשכונות רוויות אלימות, סטיקרים לזכר קורבנות נראים לעתים קרובות. בסוריה החל שימוש בסטיקרים כאמצעי הנצחה ללוחמים שנפלו במלחמת האזרחים המתמשכת.
5
ביום ראשון השבוע הוזמן הציבור לכיכר ציון בירושלים להשתתף בפרויקט ייחודי "משאירים חותם", שבו הוזמנו אנשים להדביק את המדבקות לזכר יקיריהם שמתו נוכח המלחמה, ולספר את סיפורם. אירועים דומים מתוכננים בחיפה, בתל אביב ובבאר שבע. מי שיגיע אליהם יזכה להשתתף באקט האמנותי-מחתרתי וגם להתוודע למגוון העצום של הסטיקרים שנולדו מאז המלחמה. המחקר של ד"ר אורג ושותפיה מצא סוגים שונים של מדבקות הנצחה, מאלה שמצטטים את המקורות ועד מובאות משירים של שלמה ארצי. יש גם כאלה עם ברקוד שמוביל לעמוד הנצחה או לרשימת השמעה ובו שירים שהמת אהב.
גם הסמלים מבקשים להעביר משהו מהאישיות של המת, וניכרות אמירות ברורות על משמעות ההקרבה. ד"ר אורג מסכמת: "קצת כמו הפשקווילים של פעם (או אצל החרדים של היום), הסטיקרים הם מופע קונקרטי למערכות היחסים המתמשכות שלנו עם המתים שלנו, ולצד זה הם גם ביטוי לסדר היום שהאנשים מלמטה קובעים".