זירת הפגיעה בביירות בחיסול איברהים עקיל / צילום: Associated Press, Bilal Hussein
מות הקדושים של איברהים עקיל במרתף בד'אחיה, ביירות, עורר רגשות מעורבים בוושינגטון, לפחות אצל בעלי זיכרון. ידיו היו מגואלות בכל כך הרבה דם אמריקאי, עד שגם 40 שנה ויותר לא ייבשו אותו. עיני המשקיפים היו יבשות לנוכח גווייתו.
● פרשנות | מתי מחליפים את הנבחרת בשעת מלחמה? כשהיא מפסידה
● פרשנות | במערב בוחרים לעצום עיניים מול השותפות האסטרטגית מוסקבה־טהרן
אבל הזיכרון העמיד את החשבון ההיסטורי בקונטקסט היסטורי. אמריקה מצאה עצמה בביירות ב-1983 בעל כורחה, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. היא נגררה לשם מפני שישראל התקשתה לצאת, או לצמצם נוכחות, במלחמה שנועדה תחילה להשכין שלום בגליל, והתפתחה למבצע לשינוי המזרח התיכון. בספטמבר 1982, ישראל הניחה לבעלי בריתה מהפלנגות הנוצריות לפשוט על מחנות הפליטים בסברה ובשתילה, ולרצוח בערך אותו מספר אנשים שהנוח'בה רצחו בעוטף עזה.
ימים אחדים לאחר שאריאל שרון הביא אל שיאו את חזון "המזרח התיכון החדש" שלו, והמליך את צעיר האחים לבית ג'מאייל על לבנון, האסטרטגיה שלו קרסה כבניין קלפים. ממשל רייגן דרש מממשלת בגין להסתלק מייד מביירות, והציע שהמארינס ייכנסו. הם נכנסו, והפכו ליעד נייח בבנק המטרות של המודיעין הצבאי הסורי ושל יחידת המוציאים לפועל, שעתה זה נולדה. רק מתי מעט שמעו את שמה, חיזבאללה.
בנסיבות ההן מתו מאות אמריקאים, תחילה בהתקפה על שגרירות ארצם בביירות, ואחר כך בהתקפה על הבניין שבו התאכסנו המארינס בביירות. 241 נחתים נהרגו, שיעור האבדות הגדול ביותר שלהם ביום יחיד מאז הקרב על איווג'ימה, נגד יפן, ב-1945. עקיל הוחזק אחראי בעיקר להתקפה על השגרירות (63 הרוגים), אבל טביעות אצבעותיו ניכרו גם בהתקפה על המארינס, חצי שנה אחר כך.
עצם הנוכחות בלבנון הייתה מנוגדת למגמות מדיניות החוץ של ממשל רייגן. על אף הדימוי הניצי של נשיא, שהאיץ את מרוץ החימוש הגרעיני עם ברית המועצות וכינה אותה "קיסרות הרשע", רייגן נזהר שלא לצאת למלחמות או להתערבויות מעבר לים. האקט הצבאי הבולט ביותר של שמונה שנות שלטונו היה השתלטות על גרנאדה, אי זעיר בים הקריבי, כדי לגרש ממנו אלף יועצים קובניים.
לא מוכנה למלחמה
תהיה ההתפעלות המקצועית ממהלכי ישראל בימים האחרונים אשר תהיה, אין כל התפעלות בוושינגטון מן הסבירות הגוברת של מלחמה כללית. כן, יש בחירות בארה"ב; ואומנם כן, הנחת המוצא היא שמלחמה ערב בחירות לא תיטיב עם העדפותיו האלקטורליות של הנשיא ביידן. הוא אינו רוצה דונלד טראמפ שומר טינה ושוחר נקם בבית הלבן. אבל יש עוד סיבות כבדות משקל.
ישראל-חיזבאללה וכמובן ישראל-איראן שקולות כנגד אוקראינה-רוסיה. ארה"ב מוסיפה לעמוד בסירובה להרשות לאוקראינה להשתמש בנשק מערבי מתקדם, כדי להגדיל את האפקטיביות של התגוננותה.
השבוע עומד נשיא אוקראינה להתחנן כנראה בפעם האחרונה לפני הנשיא ביידן להסיר את רוע הגזרה, ולהתיר לאוקראינה לשגר טילים אל מטרות בעומק רוסיה. היסוסי ביידן אינם ביטוי של ציניות. הם קשורים בחשש ממשי מפני מלחמה רחבה. לא זו בלבד שארה״ב אינה רוצה בה, אלא שארה״ב אינה מוכנה לה. אין די נשק, בוודאי אין די תחמושת במחסניה.
בפשטות, ארה"ב אינה יכולה לסמוך על כוחה הצבאי לצורך מערכה ארוכה, נגד יריב רב-כוח, בוודאי לא בעימות רב-זירתי. האם עימות כזה ייתכן? מי יודע. קשה להעלות על הדעת שורה של ארצות מקבלות עליהן סיכונים הכרוכים באפשרות של תוהו-ובוהו עלי אדמות. אבל החרדה מהתלקחות, מכוונת או מקרית, מעוגנת בעובדות.
ביום שבת, הנשיא ביידן אירח את הוועידה השנתית של מנהיגי "הרביעייה" (Quad): ארבע מעצמות של מה שמכונה "האינדו-פאציפי", זאת אומרת אגן האוקיינוסים ההודי והשקט. אלה הן ארה"ב, הודו, יפן ואוסטרליה. שותפותן אינה צבאית טהורה, אבל יש בה אלמנטים צבאיים, בייחוד בנוגע לשילוב של כוחות צי; והיא מיועדת בין השאר להגביל את התפשטות השפעתה של סין באוקיינוסים האמורים.
אומנם נרשם באחרונה שיפור-מה ביחסים המתוחים בין ארה"ב לסין, אבל הן מוסיפות לרחוש אי-אמון עמוק זו למניעיה של זו. ברקע מתנגנת המוזיקה של התנהגות סין כלפי שכנותיה הימיות, בים סין הדרומי, במיוחד הפיליפינים, שהיא בעלת ברית היסטורית של ארה"ב; וההודעה בשבוע שעבר על חבילת סיוע צבאי אמריקאי (567 מיליון דולר) לטייוואן, שעליה סין תובעת ריבונות.
מרוץ חימוש לכל דבר מתנהל בין סין לארה"ב. מפקד לשעבר של הצי האמריקאי הזהיר בשבוע שעבר בראיון עיתונאי, כי ארה"ב מפסידה במרוץ לפיתוח נשק מתקדם, המבוסס על בינה מלאכותית. הוא אומר כי ארה"ב כבר הפסידה את עליונותה הימית לסין, וב-2035 היא תאבד את עליונותה האווירית.
החשש שארה"ב אינה מסוגלת להתמודד עם הפיתוח המואץ של נשק היפר-סוני (פי חמישה ויותר ממהירות הקול) משפיע שיקוליה במלחמת אוקראינה. הרוסים משתמשים בטילים היפר-סוניים באופן שוטף. ישראל לא הצליחה ליירט טיל היפר-סוני, שנורה לעברה החודש מתימן.
האינטרסים הקיומיים
חוסר להיטות להשתמש בכוח, או אפילו להסתכן בצורך להשתמש בכוח, הוא רב-פנים. אבל ישראלים אינם יוצאים נשכרים מן הציניות הידענית של שדרני האולפנים ופרשניהם, המייחסת את התנהלותה של ארה"ב במזרח התיכון לצרכים אלקטורליים.
האינטרסים הלאומיים, אפילו הקיומיים של ארה"ב מוטלים על כף המאזניים. בחירות מתקרבות לא ממציאות את האינטרסים האלה, וחילופים בבית הלבן לא ימחקו אותם.
רונלד רייגן לא אהב את מלחמת לבנון הראשונה. הוא דיבר פעם על ילדה לבנונית קטועת רגל, שתמונתה נגעה אל ליבו. הרבה מאוד ילדים לבנוניים פצועים או מתים הופיעו אז בעמודים הראשונים של עיתוני העולם. אגב, הם חזרו והופיעו במספרים גדולים עוד יותר במלחמת לבנון השנייה, ב-2006.
רייגן היה פרו-ישראלי במובן עמוק, לא לצרכים אלקטורליים. הוא אמר פעם בחיוך עייף על הישראלים, "נערים יהיו נערים" (boys will be boys). התחושה בוושינגטון היא ש"הנערים" מוסיפים להתנהג כנערים; שישראל, מסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות, יוצאת להרפתקאות, וגוררת את ארה"ב איתה.
זה לא הוגן. לישראל אין מרווח הטעות שאפשר לאמריקאים לסבול את תבוסת פרל הרבור, להתאושש ולנצח. אבל לארה"ב יש סיבות כבדות משקל להתנגד למלחמה רחבה. ספק אם זה ישתנה אפילו בעוד 45 יום. גם ביחסיה עם ארה"ב, ישראל זקוקה גם לאסטרטגיה, לא רק לטקטיקה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר