מלון NOW אילת / צילום: יח''צ
את הכיוון אליו נושבת רוחו של מיכאל אזולאי, אפשר לקלוט גם מהתשובה לשאלה הבנאלית 'מה שלומך?' "אנחנו בחודש אלול", הוא עונה, "כשמבינים זאת פחות נלחצים מהמצב. זה זמן שבו מסכמים שנה וכדי להתחיל טוב את הבאה, צריך לרדת כדי לעלות". לאורך השיחה הוא שוזר הקשרים רוחניים בעולמות הארציים שבהם הוא פועל, ונחוש בתפיסתו האמונית.
אזולאי הוא יליד טבריה, שבגיל 12 עבר עם משפחתו למושב בנגב, אלא שהוא מרד, סירב להישאר שם ומצא את עצמו בפנימייה. את תפנית חייו הוא נועץ בשירות הצבאי - לאחר פציעה מצניחה הוסב מלוחם למש"ק חינוך, מה שאילץ אותו להתחיל לשרבט ולצייר, והוא גילה את האור. "התאהבתי בעולם התלת-ממד, התנסיתי בכל מיני דברים, כולל עיצוב תפאורה והפשן פרץ החוצה. כשקיבלתי מחמאות הבנתי שזה התחום שבו אני רוצה לעסוק, אבל לא יכולתי להתקבל לשום בית ספר מקצועי, לא היו לי שנות לימוד". אז הוא ניסה את מזלו וטס לארצות הברית לעבוד אצל אחיו, נרשם ללימודים בסן פרנסיסקו ולא קיבל ויזה. מששב ארצה התקבל לתיאטרון חזותי ואחרי שנה הבין שזה לא בשבילו. אלא ששני מורים מ'קבוצת זיק' אימצו אותו לחיקם והוא הצטרף כשוליה. "בנינו פסלי ענק שאחר כך נשרפו, אבל קיבלתי כלים וזה היה בית ספר לחיים. כשהוזמנו לפסטיבל בלונדון רציתי לעבוד אצל המעצב רון ארד ולא הצלחתי. התקשרתי מטלפון ציבורי לטום דיקסון (מעצב בריטי המתמחה בתאורה, א"ג) אמרתי לו שאני אוהב את העבודות שלו כי עקבתי אחריו והוא הזמין אותי לריאיון. כששאל על תיק עבודות, הודיתי שאין לי כלום כי לא למדתי כלום והוא קיבל אותי כי הוא היה כזה בעצמו. אחרי כמה חודשי עבודה לא הצלחתי לכלכל את עצמי וחזרתי, אבל עם גושפנקא אמיתית למה שאני רוצה לעשות ואיפה הלב שלי. עיצבתי חנות ראשונה לחבר, והשאר היסטוריה. אחרי 35 שנה במקצוע אני יכול לומר שהמקצוע בחר בי ועד היום אני מתלהב מכל פרויקט באותה מידה כמו פעם, ויותר, כי אני מבין את המשמעות", הוא מסכם בהנאה גדולה.
נראה שהנאה וסיפוק מהעשייה מלווים אותו תדיר, יש בו משהו משועשע וקליל, אף שהרזומה שלו כולל פרויקטים רציניים, כמו מסעדות, בתי קפה, מבנים מסחריים וב-15 השנים האחרונות הרבה מאוד בתי מלון, גם מעבר לים.
איך נשאבת לתחום?
"הבנתי בראשית הדרך שהיצירתיות בולטת יותר במלונות, שזה מאפשר לצאת מהמסג- רות הקיימות בבית, ויש יותר אופציות עם מרחב גדול, שטחים ציבורים והמון ממדים שצריך למלא".
יש הבדלים מהותיים בעיצוב מלונות מאז שהתחלת ועד היום?
"חד וחלק. המטייל הישראלי שנוסע ונחשף לסטנדרטים גלובליים רוצה את זה גם כאן. אם פעם חדר היה רק לשינה, היום הוא מאפשר ביזנס ופלז'ר. חדר יכול להיות עולם שלם וחוויית החדר יותר אינטנסיבית ורחבה היום, אנשים רוצים יותר להתפנק אז יש מיני-בר, תוספות ופינוקים ואפילו בריכה פרטית, כי לפעמים לא רוצים לצאת מהחדר, יש בו הכול ויש משהו שונה באינטימיות הזו".
לשאלת הסגנון הוא מדבר על 'האמת של המקום': "חשוב לי שהחדר יתאים לכלל הקהלים, שיהיה נעים ומחובר לקונספט ולמקום שבו הוא נמצא, לעיר או לאזור הכפרי. כשמחברים לחוויה המקומית בנעימות האורח מרגיש שזה בדיוק מה שהוא רוצה להרגיש. יותר חשוב לי הסיפור של הסביבה מאשר לנסות להרשים מישהו בלובי מפואר. הסגנון תמיד יהיה קשור לאזור וזה תמיד נבחן ברובד הזמן".
אתה מרגיש בשינויים בשנה האחרונה מאז המלחמה?
"כן, יש משהו שחוזר אחורה לפשטות וזה לא רע. היום הפשטות נובעת גם מסיבה תקציבית וכמעצב צריך להתחשב ולהבין. זה לא אומר שפרויקט לא ייצא מצוין, אלא שצריך יותר חשיבה וחיפוש, וזו משימה ששמתי לעיני רוחי מול לקוחות. קשה לעצב בימים האלה עם כל מה שקורה מסביב וחשוב לתת אופציה, להבין את התקופה ולא להיתקע במקום שלי".
אזולאי עמל בימים אלה על שני פרויקטים בחו"ל, שמבטאים את היצירתיות והמקצועיות שבו. בברלין הוא מעצב מוזיאון ענק (40 אלף מטרים רבועים) שעוסק בעולם הים ומבחינתו אין יותר כיף מללמוד נושא חדש. "תמיד מרגש אותי להרחיב אופקים ולהיכנס לעולמות חדשים, ופתאום זה קל כי יודעים מה רוצים לשאוב ולקחת מכל דבר. כשאנחנו קולעים בול בפעם הראשונה, זה כי חקרנו נכון והבאנו ללקוח דברים שהוא לא ראה, אף שהוא נמצא שם. בפראג יש לנו מלון יוקרתי. נסעתי עם הבן שלי לחמישה ימים ולמדתי אותו, וכשחזרתי קבעתי פרזנטציה בתוך ארבעה ימים. לא ישנתי עד שבניתי משהו מושלם שהיה בום גדול, מדהים ומרגש, אבל עזבתי הכול כדי להתעסק רק בזה, הכול יכול לחכות".
אז אתה אדם טוטאלי?
"אני אדם רוחני, כשמשהו לא עוזב אותי, כל כולי על זה והפתרון בא מהר, כי הוא מבין שיש לו עסק איתי. אני לומד ימימה כמעט 20 שנה וחלק מהעניין זה להחליט שאם צריך להתעסק עם משהו אז כאן ועכשיו והתוצאה מגיעה. אני עושה הפרדה, וכשאני נקי וכלום לא מטריד אותי, אני חוקר את הנושא ומקבל את התוצר. יש הרבה רעשי רקע שאני צריך להתנתק מהם, כי אי אפשר שכל מה שקורה מסביב יפריע לפרויקט, אחרת זה 'מלכלך' אותו".
לתהייה אם הדבר דומה להפרעת קשב הוא עונה: "גם זה וגם אמונה, שניהם תמיד באים אצלי ביחד. לפעמים כשאני צריך ליצור, אני מעדיף לעבוד בערב כשנקי ואין הסחות דעת. הריכוז והשקט מאפשרים זאת". אזולאי מדגיש גם שעד היום, הוא הכי אוהב לשרטט ביד בעיפרון. "זה לא עוזב אותי ולא יעזוב. אני עובר על התוכנית בעיפרון כי הרעיונות זורמים דרך היד ולא מהמחשב. אני יכול לזרום שעות עד הלילה בהנאה מושלמת והתרגשות, לתת למקצועיות לפעול ולהוציא את כל הכלים שרכשתי". אחד מאותם כלים קשור לפן העסקי במלונאות: "אחת החזקות שאני מביא, זה הצד של הביזנס . מעבר לעיצוב יש לי 'דוקטורט' במלונאות. אני נוסע המון ומחליף בתי מלון בתדירות גבוהה, וכך למדתי את הפן העסקי וצברתי ניסיון והבנה גם איך להביא את הכסף. כשמבינים התנהלות של מלון מעבר לעיצוב , זה יתרון . מבחינתי, החשיבות היא שהפרויקט יצליח לא רק עיצובית אלא גם כלכלית , שהלקוחות ירוויחו ואולי יחזרו אליי בהמשך , לכן אני מבטא את מחשבותיי והם מקשיבים לי".
קרה שפישלת?
"אם משהו לא עובד אני יודע לתקן. לא הכול מושלם אבל לפעמים אני גם קוסם ופותר את כל הטעויות". כשאנחנו מגיעים לדבר על מקומו בעולם העיצוב הישראלי, אזולאי כמו נסוג ומנסה לחמוק מתשובה, ולבסוף מתרצה ומודה: "אני מתחיל להסכים לקבל מחמאות כי שנים חשבתי שלא מגיע לי, היה לי דימוי עצמי שאני לא שווה, לכן נושא המדיה לא היה חלק מחיי, חשבתי שאני צריך להיעלם והתחמקתי אבל הבנתי שהעניין הוא גם להראות את מה שאני עושה, כי כמו שאני ניזון מאחרים, אחרים יכולים להיות ניזונים ממני. אומרים לי שאני מפורסם ואני מצביע אל ההוא שם למעלה, זה שייך אליו, אני מרגיש צינור להעביר יצירה ועשייה ובגלל זה אוהבים אותי, אני לא מהווה איום על איש. כל המעצבים הכי טובים הם חברים שלי, וגם אם אנחנו מתחרים על אותם פרויקטים אני לא אפגע באף אחד, אשאל אם אפשר להיכנס, וזה הכי נכון - לבוא פתוח ונקי בלי להתחכם".
ומה הלאה?
"חלמתי לעצב בתי מלון והגשמתי, אני רוצה להמשיך אבל לעשות אותם טוב יותר, כי תמיד יש מה לשפר. חוץ מזה אני שמח בחלקי, אוהב את מה שאני עושה , אומר תודה וממשיך הלאה לעבודה וליצירה שמחזיקות אותי בזמן הזה".