מלון American Trade בפנמה סיטי. סוויטה מטורפת בפחות מ–300 דולר, בלי להזמין מראש / צילום: Shutterstock
כשנתקעתי בעצירת ביניים של 36 שעות בבנגקוק בדצמבר 2016, החלטתי לעשות דבר משוגע: יצרתי קשר בפייסבוק עם חברה תאילנדית שהכרתי לפני עשרות שנים, כשלמדתי בחו"ל בתחילת שנות ה-20 לחיי. אחרי זמן קצר הגיעה פים לשדה התעופה כשבידיה שתי כוסות מלאות במרטיני קר כקרח. עלינו על טיסה לאי פוקט, בילינו את 24 השעות הבאות על חוף הים והתעדכנו במה שקרה לנו ברבע המאה האחרון.
● ראיון | הפרופסור המוערך שהושלך מהתנועה הליברטריאנית בגלל תמיכתו בישראל
● "רוצה שיבחרו בנו בכל יום, זו אובססיה": מנכ"לית וולט בראיון פרידה
● הפתרון לאלצהיימר שוב באופק
זו הייתה, כמובן, עצירת ביניים מושלמת. אבל בשבילי היה זה יותר מכך - זו גם הייתה תזכורת לבוהמיינית מלאת הביטחון שהייתי פעם, שהייתה באופן ספונטני נפגשת עם תרמילאים דנים באגם באי בסומטרה, או רוכבת על אופניים ברחבי וייטנאם עם לא הרבה יותר מאשר תרמיל ומצפן.
איבדתי את הנערה ההיא אי שם בחלוף העשורים. היא נקברה מתחת ללוחות שנה של חופשות שמסומנים לפי צבעים, מיילים שנצברו לטיסות וסיורים ששולמו מראש, והכול נבחר בקפידה חודשים מראש. עכשיו, בשעה שנרגעתי על חוף תאילנדי עם חברתי הוותיקה, מצאתי את עצמי מתחברת מחדש עם ההרפתקנית ההיא, בת ה-20 ומשהו, שפתוחה לכל האפשרויות ואינה חוששת מן הלא נודע.
זה היה הרגע שבו הבטחתי לעצמי: ברגע שהילדים ישוגרו מן הבית, אני אארוז לרוב נסיעותיי את הגרסה הספונטנית והלא מתוכננת שלי. אני אבחר מראש את היעד ואזמין את הטיסות, אבל חוץ ממלון ללילה הראשון ותוכנית כללית של מה לא ארצה לפספס, אשאיר חלק גדול מן היומיום ליד הגורל.
בעולם של מספרים, שבו אנו מייעלים כל דבר בגיליון אלקטרוני לפני שאנחנו לוקחים סיכון, הרגשתי שהכניעה הזאת ליעד היא שחרור, מרד נגד תכנון טיולים בגישה אלגוריתמית וניתנת לכימות. לא כל חופשותיי־תלויות־המקרה הסתדרו מאז באופן מושלם, אבל אני משתפרת בקבלת ההשגחה העליונה כמדריכת הטיולים שלי. כל מה שנדרש הוא נכונות לוותר על הנוקשות, ביטחון עצמי כדי לפטפט עם אנשים וטלפון מלא באפליקציות.
הבנו שעלינו על משהו
הפעם הראשונה שבה ניסינו אני ובעלי קולין את הגישה הזאת הייתה לפני כמה קיצים בברזיליה, בירת ברזיל. במהרה גילינו שזרים זקוקים למדריך כדי להיכנס לרבים מן הבניינים, שחלקם פתוחים רק בימים מסוימים למבקרים המחזיקים בכרטיסים. לרוע המזל התובנה הזאת הגיעה כשעמדנו ביום שלישי בשמש הקופחת מחוץ לארמון פלנאלטו, שבו נמצא משרדו של הנשיא, והוא פתוח לקבוצות מודרכות רק בימי ראשון.
חיפוש בגוגל קישר אותנו עם בחור מפוקפק בטנדר, שסיפר לנו שאביו הבריח אותו מקליפורניה לברזיל עשרות שנים קודם לכן במהלך סכסוך גירושים. הוא הכיר את כולם (שוטרים, מוכרי גלידות, הומלסים, עובדי ממשלה) והכניס אותנו אל הפלנאלטו, ארמון איטאמאראטי, ועוד פלאים ארכיטקטוניים שחשבנו שהם מחוץ לתחום עבורנו. הוא שעשע אותנו בכל מיני סיפורים אמינים בקושי, ולאחר מכן אכלנו ארוחת צהריים עם אשתו הברזילאית בקפטריית העובדים במשרדה, שבמקרה נמצא במטה המסוגנן של התובע הכללי.
למחרת נסענו במונית לקונגרס הלאומי, אבל התקיימה בו ישיבה, ולכן היה סגור למטיילים. סיפרנו למאבטחת אמפתית עד כמה אנו נואשים לצפות בארכיטקטורה המודרנית הרטרו-עתידנית מאמצע המאה; היא הציעה להגניב אותנו פנימה בהפסקה שלה. היא גם הסיעה אותנו לארמון אלבורדה המדהים ושריינה לנו מקום לסיור (שאז היה זמין רק בימי רביעי בין השעות 17:00-15:00), דרך חבר.
בזכות האלתור, אמרנו זו לזה, זכינו לקבל יותר גישה למקומות, לא פחות. היינו משוכנעים שעלינו על משהו.
ולכן במקסיקו סיטי הזמנו מראש מלון בקונדסה, וזהו. כשהגעתי, שלחתי הודעה למלונאי מקסיקני שפגשתי בשיקגו. הוא הזמין אותנו למסיבה של האמן הסוריאליסטי פדרו פרידברג. האירוע הוביל להזמנה לארוחת ערב בביתם של כמה מקומיים מסצנת האמנות. ממש לא ערב שיכולנו לקבוע מראש! (למרבה המזל, ארזתי כמה בגדים יפים לערב; חובה בנסיעות ספונטניות).
בפנמה סיטי לקחנו את זה צעד נוסף קדימה, ואפילו לא הזמנו מלון לשהייה בת שני לילות בדרך למתחם האקולוגי Islas Secas. עלינו על מונית כדי לחפש מקום לינה ומצאנו סוויטה מטורפת בפחות מ-300 דולר במלון American Trade, יהלום ניאו-קלאסי משוחזר מ-1917 בלב העיר העתיקה. היה לנו חם והיינו רעבים, אז נמלטנו אל Fonda Lo Que Hay, שנחשבת אחת המסעדות הטובות בפנמה, והשגנו את שני הכיסאות האחרונים על הבר. השף José Olmedo Carles Rojas אפילו שוחח איתנו, וגילה לנו מהם השווקים האהובים עליו. הייתי מוקסמת - וזה קרה עוד לפני שהוא פתח את המקום הלוהט שלו בלוס אנג'לס.
שווה את הנפילות
כמובן, בפרפרזה על וולט ויטמן, כששמתי פעמיי אל חופים לא מוכרים ללא מסלול מתוכנן, לא תמיד הגעתי לאינטראקציות ותגליות שובות לב. לא מזמן, בנסיעה לבולדר, קולורדו, שילמתי מראש על מלון רק כשהמטוס שלי נחת. התברר שלא רק שהמלון היה בבנייה, אלא שהוא גם אירח מפגש צוהל (במשך כל הלילה) של בני נוער. בדלת שלי היה חור גדול כדי שאדם יוכל לזחול מתחתיו.
מסע-אודיסיאה סתווי מלונדון לשיקגו דרש עצירה בבוסטון, אז ניצלנו אותה לטיול קטן ברכב, ושיבצנו בו ארוחת ערב עם חברים בבוסטון וביקור אצל הבת שלנו בקונטיקט. קפצנו במעבורת לקייפ קוד, אבל, כפי שהתברר, טיול בחצי האי בלי מכונית, בגשם, לא היה הדרך הטובה ביותר לראות שום דבר.
או ראו לדוגמה ניסוי השוואתי שערכנו בין שני טיולים לפריז - האחד מתוכנן והשני זורם.
לטיול המתוכנן, הזמנו חדר במלון פלאזה אתנה הנהדר, קבענו ארוחות ערב עם חברים וקנינו כרטיסים לזמן מוגדר לתערוכה של ואן גוך במוזיאון ד'אורסיי, ולרטרוספקטיבה שוברת קופות של מארק רותקו במוזיאון קרן לואי ויטון.
לקראת ההרפתקה הספונטנית לא הזמנו דבר - ובסוף מצאנו את עצמנו במלון כוכב אחד מפוקפק למדי. ניסיתי למלא שעות לא מתוכננות בקניית בגדי וינטג' והצלחתי להשיג כרטיסים לתערוכה במרכז פומפידו, אבל החזרה למעוננו הזמני העגום בכל לילה האפילה על הריגושים הקטנים שהצלחתי להאיר בהם את היום.
הלקח: לפעמים חוסר תכנון עובד יפה (ראו: ברזיליה), ולפעמים לא ממש. אבל השיאים שזוכים לחוות בנסיעות הספונטניות הם נפלאים כל כך, שהם שווים את הנפילות שקורות מדי פעם.
מסקנה נוספת: תוכנית מסע עשויה להיות עוזרת טובה אבל בוסית קשוחה. לאחר שכתבתם אותה והתחייבתם אליה, מה שנותר לכם הוא בעצם רק לסמן וי על רשימת המטלות שהכנתם לעצמכם. זה מושלם אם אתם רוצים לראות ולעשות דברים ספציפיים, אבל חשוב לזכור שהמטרה המקורית של מסע הייתה לפתוח את הראש. מרקו פולו לא ידע מה ימצא כשיצא לדרך! אבל כשכל התגליות מתרחשות בשולחן העבודה בזמן שאתם עורכים מחקר וקובעים דברים מראש, אין הרבה מקום להפתעה או למקרה.
האמנות היא באיזון - לתכנן כמה דברים שאני לא רוצה לפספס ולתת לגורל לדאוג לכל השאר. באופן כללי, כל עוד אני לא מגיעה עם סדר יום קפדני, חוסר התכנון עובד נפלא. עם ההגעה האלגוריתם של האינסטגרם שלי משתנה אוטומטית ומקפיץ כמה דברים מקומיים מגניבים, שאותם אני מיד מכניסה לתוך מפת גוגל, או לפחות "שומרת" בקובץ. אני אוהבת מאוד חשבונות מדיה חברתית היפר-לוקאליים, כמו Secret Paris, שחושפים תגליות נהדרות, שסביר להניח שלעולם לא הייתי מוצאת בעצמי.
אני אוהבת את האופן שבו טיולים לא מתוכננים מאלצים אותי לתקשר באמת עם המקומיים. אל מי אני פונה כדי לקבל מידע פנים? נשים שלבושות באופנתיות לא-מתאמצת; תגידי לה שאת אוהבת את הנעליים שלה, ואז שאלי אם היא מכירה מסעדה מצוינת בקרבת מקום. פטפטו עם המלצרים, שיודעים היכן קורה האקשן מאוחר בלילה. חברי פייסבוק יכולים להיות גם מדריכים מקומיים לעת מצוא, ומניסיוני, הם נהנים לשמוע מרוח רפאים מן העבר שמבקשת את עצתם. לפעמים הם אפילו פוגשים אותך ומביאים מרטיני!
איפה עדיין משתלם לתכנן
מתי נסיעות ספונטניות לא עובדות? ביעדים מתויירים פחות. איני יכולה לדמיין נסיעה ללא תכנון לטיולים שערכנו כמשפחה לעומאן או לסין, שם באמת נדרש לנו לוח זמנים מלא ולעתים קרובות, גם דובר שפת אם כמדריך. אם לא סביר שאחזור למקום מסוים בגלגול הזה, הייתי רוצה למצות אותו עד תום בביקורי האחד. אני גם לעולם לא אנסה לא־לתכנן טיול לאתר נופש. הסיכוי שחדר שטוף שמש במחיר הנכון יצוץ במקרה הוא קלוש.
בדומה, משנה גם מי השותף שלכם. הייתי מנסה לנסוע לטיול ספונטני רק עם בן זוג שאינו מוטרד מחוסר בהירות. אז אם רק אני, או אני ובעלי נוסעים, נוכל אולי להסתדר תוך כדי תנועה. הילדים מצטרפים? אנחנו צריכים כנראה לתכנן, כי הם כבר מבוגרים ויש להם לימודים ועבודות וחברים לחזור אליהם. נוסף על כך, למדתי שאם לא אפתה אותם בכמה פעילויות מרגשות, הם פשוט לא יפנו לכך את זמנם, גם אם אני חוסמת מראש שבוע ביומנים שלהם.
ובכל זאת, אלה החריגים. ככל שהתחברתי יותר לתרמילאית חסרת הפחד שהייתי פעם, כך התחלתי להרגיש יותר בנוח עם חוסר הוודאות. אני מורדת שנלחמת נגד הצורך של זמננו למקסם כל חוויה, לסמן וי על איזו רשימה מומצאת של 'דברים שחייבים להספיק'.
הלך הרוח המאפשר לסמוך על יד המקרה החל להתגנב גם לחיי היומיום שלי בבית. בעבר נהגתי לבדוק את היומן ואת רשימת המטלות שלי לשבוע הקרוב, ולהיבהל כשסלוט הראשון ריק מדי והשני מלא מדי. עכשיו אני פשוט מניחה שהשעות הלא מתוכננות הללו יתמלאו מעצמן - בהזמנה ספונטנית, טיול נינוח בשכונה שטרם לא הכרתי, או פרויקט לא צפוי.
למעשה, ייתכן שאני נעשית גרועה יותר בתכנון טיולים, או בתכנון באופן כללי. אז מה? כל עוד אני עושה את העבודה שלי, ונמצאת בסביבה כאשר חברים ובני משפחה זקוקים לי, לאף אחד מלבדי לא אכפת עד כמה הנסיעות והחיים שלי עמוסים, עצלים או ספונטניים. אז אני מאמצת את הבלתי צפוי ואת חוסר הוודאות. ובעקבות כך, אם לצטט את סטיבי ניקס האחת והיחידה, חזרתי להי ות הצוענייה שהייתי.