בדצמבר 1934 עלה לאקרנים הסרט המונפש הראשון באורך מלא של וולט דיסני, "שלגיה ושבעת הגמדים". הסרט הציג חידושים טכנולוגיים, הצית את דמיונם של הצופים וסלל דרך חדשה בשדה סיפור הסיפורים. שלגיה נוסח דיסני הפכה לפנים הקנוניות של הנסיכה. הפצת הסרט הזניקה את מה שנהיה לאחד מהמפעלים שהגדירו - הן תרבותית והן מסחרית - את המאה האחרונה.
● היוצר של "הסופרנוס" יושב על ספת הפסיכולוג ומספק זהב טהור
● עם סצנת אונס, מימון שבוטל וקשיי הפצה, הסרט מושך האש על טראמפ בדרך לבוחרים
מי שמעידה שהיא פחות התחברה לסרט פורץ הדרך היא רייצ'ל זגלר, שמככבת כשלגיה ברימייק שעתיד לעלות במרץ. החידוש מבית דיסני, שכותרתו "שלגיה" (בלי שבעה גמדים), נקלע עוד בטרם צאתו לשורה מרשימה של סערות ציבוריות. רבות כבר דובר בסערות האלו: הסרט זוכה לביקורת משלל אגפים על ניסיונותיו וכישלונותיו לייצר גרסה מעודכנת ותקינה פוליטית של המקור, והפך לדוגמה מובהקת של מגרעות גל הרימייקים החמדני של דיסני בעשור אחרון. אולם אופיו הנוכחי של הדיון בשלגיה מחמיץ מרכיב מכריע בהתעייפות המותג של דיסני: זה האמנותי.
יש מי שסבור (לכו תבינו) שסוד קסמה של דיסני, זה שמביא את ההצלחה המסחרית, היה טמון מאז ומתמיד בהצטיינותו בשתי האמנויות שחרותות על דגלו: אנימציה וסיפור. נציגים נלהבים של העמדה הזאת הם יוצרי ומשתתפי הסרט התיעודי "עפרונות נגד פיקסלים" (ב-Apple TV+), רובם בוגרי אולפני האנימציה של דיסני.
בשורה לא מעודדת
הסרט מזהה את השפעתם הסוחפת של סרטי האולפנים בראש ובראשונה עם המדיום שקנה להם תהילה: האנימציה הדו־ממדית המסורתית. הוא שוטח את ההיסטוריה של האולפנים מהפריזמה של הטכניקה האמנותית, שמתחילה בקו של עיפרון שצויר ביד, ונחתמת ביצירות דוגמת דמבו ובת הים הקטנה. המרואיינים כולם אנימטורים וקולנוענים, בהם אגדת האנימציה גלן קין, שחתום על "היפה והחיה" ו"טרזן", ויוצר "פאמילי גאי" סת' מקפארלן. הם לא מסתירים את הנוסטלגיה שנקשרת באנימציה המסורתית, אך מתעקשים: העושר והברק של תור הזהב בדיסני רשום על שם בעלי מלאכה חלוציים כמו דיסני האיש וצוות אשפי־האנימציה שלו מימי הקמת האולפנים, "תשעת הזקנים של דיסני".
המורשת השאפתנית של מנהל האולפנים האלמותי תמיד קיימה מערכת יחסים מורכבת עם חדשנות טכנולוגית. ממש בעיצומו של מה שמכונה "הרנסנס של דיסני" בשנות התשעים, שהפגיש בין המסורת הסגנונית של האולפנים למבנה מחזות־הזמר של ברודוויי, עשו בדיסני את צעדי השילוב הראשונים של אנימציה ממוחשבת בסרטיהם.
הכלים החדשים שימשו לבניית סביבה תלת־ממדית בתוך הסרטים הדו־ממדיים, ואפשרו תנועת מצלמה וזויות שההנפשה המסורתית מתקשה איתן. אחד הניסויים הראשונים היה גרסה מונפשת של ספר הילדים "ארץ יצורי הפרא". הדינמיות הזו שיוותה לסרטים שהשתמשו בתבונה בכלים הללו - בהם "מלך האריות", "היפה והחיה" ו"אלדין" - רעננות יצירתית. אבל לאנימציה הממוחשבת התלוותה גם בשורה לא מעודדת לאנשי האנימציה המסורתית. טוני בנקרופט, הבמאי של "מולאן", מספר בדוקו איך הגיב להקרנה הראשונה של סצנה מתוך "צעצוע של סיפור", שכולה אנימציה ממוחשבת: "אני זוכר שיצאתי מהאולם עם אנימטורים אחרים, בזמן שחזרנו לעבודה על 'מלך האריות', ואמרתי: זה הסוף של האנימציה הדו־ממדית".
התחזית של בנקרופט התממשה במהרה. ההצלחה המטאורית של סרטי האנימציה הממוחשבת הגיעה עם דעיכה באיכות התוצרים הדו־ממדיים, והשילוב של השניים גזר כיליון על השיטה הדיסנית המסורתית. היסטוריון הקולנוע לאונרד מלטין מתאר בדוקו איך בהנהלת דיסני האשימו את המדיום הדו־ממדי עצמו בכישלון המסחרי של סרטי ראשית שנות האלפיים, במקום את התוכן הבינוני שלהם; ומחלקת הדו־ממד של דיסני נסגרה.
פתח לשבלוניות
עם הויתור על המדיום, סבורים יוצרי הדוקו, ויתרו בדיסני על דבר מה חיוני ואנושי שפיעם בסרטים שלהם. במדיום הדיגיטלי אין לדעתם כל פגם; להפך: סרטים כמו "צעצוע של סיפור", "רטטוי" או "שרק" הם קלאסיקות. אבל ההישענות על מודלים ממוחשבים במקום על שרבוטים עבודת יד פותחת פתח לשבלוניות ולעבודה בפס ייצור, שהולכים ומשתלטים על הוליווד.
יוצרי הדוקו אינם מיואשים. למעשה, מחוץ לאולפני דיסני, הדו־ממד ומורשתו לא מתו מעולם. לא בכדי זוכה פרס האוסקר המונפש של 2023 הוא "הילד והאנפה" של אולפני ג'יבלי היפניים. האנימטור אלכס הירש מזכיר בסרט את הפריחה של סדרות אנימציה דו־ממדית על המסך הקטן - בהן גם "גרוויטי פולס" שהוא יצר (ובת הדודה שלה "ריק ומורטי").
למעשה, בתקופה שבה האנימציה הדיגיטלית נעשית אחידה ולא מעניינת, הרצון לספר סיפור בצורה מקורית ומבריקה מחזיר גם את היוצרים בהוליווד של ימינו לבחון מחדש את כור מחצבתם. שוברי קופות מונפשים מהשנים האחרונות ("ספיידרמן: ממד העכביש", הסרט האחרון בסדרת "שרק") משלבים לתוך האנימציה הממוחשבת טכניקות ומרכיבים של אנימציה עבודת יד, ומגיעים כך לשיאים אמנותיים חדשים. אף שאולפני דיסני עצמם עסוקים כיום במיחזור, ובהתאמה של הצלחות עבר לזמננו במקום בהפקת יצירות על־זמניות, יוצרי הסרט סבורים שרוח תור הזהב של ההנפשה נשמרת בכל מקום שבו יוצרים מקפידים לשלב בין סיפור מצוין לבין אמביציה טכנית.
