גבולות השיח של הישראלים / אילוסטרציה: Shutterstock
הפועל תל אביב בכדורגל הייתה ידועה מאז ומתמיד כסמל לדו-קיום, כזו ששחקנים ערבים יכולים להרגיש בה לגמרי בבית ואפילו להפוך לסמלי מועדון. אלא שלפני שבועיים, במשחק של הקבוצה מול הפועל רעננה, קרה משהו שאף אחד לא היה יכול לצפות. יזן נסאר, שחקן ערבי־ישראלי שחתם בקבוצה לאחרונה, ספג שריקות בוז מהקהל האדום בכל נגיעה שלו בכדור. הסיבה: לייק שעשה בעבר לעמוד האינסטגרם Eye on Palestine שמפיץ מסרים אנטי-ישראליים.
לאחר סיום המשחק הנהלת הפועל תל אביב התייצבה כולה לצד השחקן ("מפרוץ המלחמה לקח חלק בפעילויות רבות למען התושבים המפונים מבתיהם והיה הראשון להתנדב כשהתבקש לתרום לחיילים"), וגם הוא עצמו ציין שלא כל מעקב אחרי עמוד ברשת החברתית מעיד על הסכמה עם התכנים. אך גם אם הקבוצה תצליח לעבור את המשבר, הסיפור הזה מעיד על משהו עמוק הרבה יותר שחווה החברה הישראלית בימים אלה: גבולות השיח, הסובלנות והסבלנות הולכים ומצטמצמים.
"בזמנים של טראומה קולקטיבית וחרדה מאוד גדולה הצורך הכי בסיסי הוא לתפוס את העולם בצורה ברורה וחד־משמעית", מסביר עירן הלפרין, פרופ' במחלקה לפסיכולוגיה ומכון אקורד באוניברסיטה העברית. "בעולם הפסיכולוגיה אנחנו מדברים על צורך בסדר, בתגובות מהירות, ובעיקר בחוסר סובלנות למצבים של אמביוולנטיות. אנחנו מצמצמים ככל האפשר את השטחים האפורים ומחלקים את העולם בצורה ברורה לשחור ולבן. במצב כזה גם מישהו שסימן לייק למשהו שנראה כמו דגל ירוק, הופך אוטומטית לתומך חמאס".
זה בהחלט דיון שאפשר וצריך לקיים אותו, וייתכן שיש גם טענות מוצדקות, אך מאז 7 באוקטובר מרחב השיח והסובלנות כלפי גילויי אנטי־ישראליות הולך ונעלם, וכל אמירה עם ביקורת כלפי ישראל - או אפילו כזו שמרחמת על תושבי רצועת עזה - עשויה להתפרש מהר מאוד כהסתה. אגב, גם מועדון מכבי חיפה בכדורגל מתמודד כיום עם שריקות בוז לכדורגלן הערבי־ישראלי דיא סבע, על רקע פוסט שכתבה אשתו בתחילת המלחמה בחשבון האינסטגרם שלה, בו ציינה ש"גם בעזה יש ילדים".
הפצעים הקיימים החריפו
אבל כאמור, זה לא קשור רק לאנטי-ישראליות ולחברה הערבית. כמו שציין פרופ' הלפרין, גבולות השיח שהולכים ומצטמצמים רלוונטיים לכל חלקי החברה הישראלית - מהחרדים ועד היריבים שלנו על המפה הפוליטית. כמעט בכל מקום אנחנו הולכים ונהיים פחות סבלניים לדעות שונות משלנו, בטח כאלה שנוגעות בתחומי הליבה. "אנחנו נמצאים בתקופה מאוד ארוכה של חוסר ודאות וכיצורים אנושיים אנחנו לא מסוגלים לחיות ככה", מסבירה ד"ר לירז מרגלית, פסיכולוגית חברתית וחוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי. "במציאות כזו המוח שלנו מנסה לייצר ניבואים על מה שקורה, אבל אין לו באמת איך. אז אנחנו כל הזמן במתח ובסטרס, וכל דבר קטן מקפיץ אותנו. בגדול, סבלנות היא היכולת לחשוב על הדברים ולא להגיב מיידית, אבל כשאנחנו במתח זה לא עובד. אנחנו הרבה יותר אימפולסיביים וממילא מתקשים להכיל את הצד השני.
"אצל רוב האנשים, לא נעים לומר, הנטייה הטבעית היא לגזענות - היא למעשה אומרת לאיזה קבוצה אני שייך וזה בין היתר מה שהגן עלינו באבולוציה. כיום אנחנו מבינים שהנטייה הזאת לא נכונה ולא יעילה, אז אנחנו חושבים על האחר. אבל במצבי מתח אנחנו חוזרים לדפוסים הפרימיטיביים".
אחת הסוגיות שמצליחות לעורר לא מעט אמוציות בחברה הישראלית היא גיוס חרדים לצה"ל. מאז ומתמיד היא הייתה כזו, אך אפשר לומר שעם השנים הצלחנו להגיע לסטטוס קוו, כאילו השלמנו עם כך שאין יותר מדי מה לעשות בעניין. בסיטואציה מסוימת סביר להניח שגם חוק הגיוס היה עובר במהלך השנה, אילו לא הייתה פורצת מלחמה.
אלא שכעת מה שהיה הוא כנראה לא מה שיהיה. הציבור הישראלי כבר מתקשה מאוד להכיל את העדר השוויון ובעיקר את העובדה שהנטל נופל רק על ציבורים מסוימים. אם בטעות תנסה הממשלה להעביר את חוק הגיוס, סביר להניח שנראה עשרות אלפי אנשים ברחובות. במקביל, צריך לומר, גם הציבור החרדי הולך ונאטם לכל אפשרות של פשרה. "זה פצע פתוח בחברה הישראלית ואין ספק שהמלחמה החריפה את זה", מסביר פרופ' ערן ויגודה־גדות מהמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה. "עברנו את נקודת האל־חזור, הסדרים שהיו מקובלים פעם כבר לא יהיו מקובלים בעתיד. אני בטוח שאנשים לא יחיו עם זה יותר. אין ספק שזה מציף הרבה חוסר סבלנות מצד כל הקבוצות".
מעבר להצפת חוסר הסבלנות, אחד הדברים שרלוונטיים במיוחד לסוגיה החרדית, אך לא רק, הוא העניין הקיומי. "כיום אנחנו לא רק מחולקים לימין ולשמאל, אלא הקיטוב בזמן מלחמה רואה את הצד השני ככזה שמסכן את המדינה", אומר פרופ' הלפרין. "החילונים אומרים לחרדים - זה לא עניין עקרוני, זה עניין קיומי. אנחנו חייבים את הצבא. אם לפני המלחמה דיברנו על סכנה לדמוקרטיה ולערכים, כיום אנחנו מאמינים באמת ובתמים שהצד השני מאיים על ביטחון המדינה. הביביסטים חושבים שאחים לנשק הובילו ל־7 באוקטובר, והצד השני חושב בדיוק הפוך".
עכשיו הבטן מדברת
"פרויד ובהמשך מלאני קליין דיברו על מנגנון ההגנה של הפיצול - הצורך להגיד שאנחנו הרעים והם הטובים", מסבירה עידית גוטמן, דוקטור לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב. "בזמנים של איום מנגנון ההגנה הזה מופעל. גם מהזווית הקוגנטיבית - הרבה יותר פשוט בזמני לחץ לעשות קטגוריות ברורות, ולא לערער ולהתמקד בדקויות. אנחנו רואים עכשיו את החשיבה הלא מתוחכמת והבינארית הזאת גם ביחסים הבין־אישיים".
ובכל זאת, למרות המנגנונים הפסיכולוגיים, נראה שכל הצדדים יודעים להסביר טוב מאוד את הגישה שלהם. לצורך העניין, קל מאוד להבין בשכל למה הרבה מאוד אנשים החריפו את העמדה שלהם כלפי גיוס חרדים.
ד"ר גוטמן: "נכון, אבל יש פה הרבה רציונליזציה. קודם כול האינטואיציה מדברת, הבטן מדברת, ואנחנו חשים אי־נוחות כלפי הקבוצה השנייה".
ד"ר מרגלית: "כשאנחנו מסתכלים כעת על קבלת ההחלטות, ניתן לראות שאנחנו קודם מרגישים ורק אחר כך נותנים לזה תירוץ. אז אפשר לתת רציונל לכל דבר, אבל בסוף חוסר הסובלנות יושב על משהו הרבה יותר פרימיטיבי ובסיסי".
אל כל זה ד"ר גוטמן מוסיפה אפקט חברתי שנקרא תיאוריית ניהול האימה. "במצבים של פחד מוות אנשים נוטים יותר להיצמד לערכים של החברה שלהם. ראינו את זה אצל החטופים, נועה ארגמני צריכה כביכול לבחור צד ברור - או להיות נגד ביבי או להגיד שכל מה שהוא עושה נכון. ואותו דבר הורים שכולים - או שהם ממלכתיים ולא מדברים ורק מודים לראש הממשלה או להפך".
פרופ' הלפרין מסכים. "הכול מתחבר לכול עכשיו. זה לא מקרי שכמעט כל מי שהתנגד להפיכה המשטרית חושב שביבי מפקיר את החטופים ובעד עסקה. זה לא חייב להיות חופף. וצריך להגיד, זה לא רק שאנחנו שונאים קבוצה אחרת, אנחנו שונאים הרבה קבוצות. זו שנאה פלורליסטית. אפילו אנשים מהשמאל שמתעבים את נתניהו ונמצאים ברחובות, יכולים לשנוא ערבים על לייקים בפייסבוק. זה מגיע מכל הכיוונים לכל הכיוונים".
וכך, כשכל מנגנוני ההגנה מופעלים, השנאה מתגברת והכול גם ככה הופך לסכנה קיומית - לא פלא שלאט לאט אנחנו נוקטים צמצום של השיח, וכמעט כל מי שהוא לא אנחנו - כבר לא יכול לדבר.
יש גם גבולות שנפרצים
לצד כל המקומות שבהם הגבולות שלנו מצטמצמים, נראה שיש נושא אחד שבו הגבול שלנו התרחב משמעותית - עצם קיום המלחמה. עד לפני שנה קשה היה להאמין שהציבור הישראלי יכיל מלחמה כל כך ארוכה, שגם כוללת יותר ממאה חטופים, בלי לשבור את הכלים. "לאנשים כבר אין עוררות", מסבירה ד"ר מרגלית. "כדי שההפגנות יהיו סוערות צריך אנרגיות ומוטיבציה. כעת המתח מכלה את האנרגיות".
"אני לא מתפלא שאנשים תומכים במלחמה הזאת", מוסיף פרופ' ויגודה־גדות. "7 באוקטובר גרם לאנשים להבין שאין להם על מי לסמוך ושאנחנו נלחמים בקבוצות אכזריות, אז זה מאחד. אין כמעט שום פלג שיערער על הדרישה לניצחון. לצד זאת יש תחושה שההנהגה לא משדרת סבלנות ולא פועלת בצורה נכונה, לכן הסבלנות של הציבור היא על תנאי. אין ספק שמצטברים מרמור ותחושת תסכול".
מנגד, פרופ' הלפרין מציין שאמנם הכלים לא לגמרי נשברים, אך גם קיום ההפגנות באופן הזה הוא לא מובן מאליו. "יחסית לעובדה שאנחנו בזמן מלחמה - זה שכל כך הרבה אנשים נמצאים ברחובות ומתבטאים בצורה די אגרסיבית זה מאוד חריג. בהפגנה הגדולה אחרי רצח ששת החטופים נאמר בצורה מפורשת שנתניהו הביא להרג שלהם. אני לגמרי נמצא בהפגנות האלה, אבל בסיטואציה אחרת הייתי אומר שאנשים האלה צריכים להיעצר. אלה לא הפגנות עדינות".
וכאן אולי צריך לשים לב לעוד גבול שמתרחב - בזמן שאנחנו הולכים ונהיים פחות סובלנים כלפי קבוצות שונות מאיתנו, בתוך הקבוצה שלנו השיח הולך ומחריף, ולעיתים הוא נראה כמעט ללא גבולות. אלה קוראים לנתניהו רוצח, אלה קוראים לשמאלנים בוגדים ומתבטאים בהקצנה כלפי גורמי המשפט, וגם המשטרה פורצת את הגבולות ופועלת באלימות מתגברת אל מול כל סוגי המפגינים. "בכלל, ההתלהמות נעשית בלי פרופורציה לשום דבר", מציינת פרופ' גוטמן. "אנחנו מגיבים באותה מידה לאמירה של אדם פרטי ולאמירה של שר בממשלה. כל אמירה הופכת לטריגר".
בתוך זה איבדנו את הגבולות ביחס לדברים "הקדושים", ואפילו סביב טקס הזיכרון ל־7 באוקטובר אנחנו חצויים וקרועים. "משפחות שכול הן כבר לא קדושות, וגם כבר אין הרבה גבולות אל מול נבחרי ציבור ואנשים פונים אליהם בצורה ישירה. אנחנו כבר לא מכבדים את הריטואלים", אומרת פרופ' גוטמן.
נוסף לכול, צריך לומר שהגבולות שלנו לא רק משתנים ביחס לדעות, אלא גם במציאות השגרתית שלנו. "זה נכון אפילו למקומות העבודה", מסביר פרופ' ויגודה־גדות. "אנשים לא יודעים איך לא להעביר את המתח מהמציאות אל תוך העבודה ואל שאר תחומי החיים. אי אפשר פשוט לסגור את הדלת והכול נעלם. אנחנו חיים כיום בחברה הרבה פחות סובלנית, אין שום ספק".
"יש גם התרופפות בתחום של הגניבות והאלימות", מוסיפה ד"ר גוטמן. "אנשים נוסעים באוטובוס בלי לשלם, האלימות בחברה הערבית גואה, הרבה ילדים לא מגיעים לבתי הספר וזה פשוט עובר מתחת לרדאר, אנשים משלמים בשחור. הכול כבר נהיה נורמה".
עוד לא אבדה תקוותנו, אולי
בשורה התחתונה קשה לשאוב עידוד מהמצב. אנחנו הולכים ומאבדים סובלנות וסבלנות אל חברות שונות מאיתנו, ומקצינים את השיח בתוכנו. אפילו גילויי הסולידריות, שראינו בתחילת המלחמה, הולכים ונעלמים. לעתים זה נראה כמו מתכון בטוח לפיצוץ, שרק יגיע יום אחד (כנראה אחרי שייגמרו הפיצוצים האמיתיים מהצפון ומהדרום). אלא שבכל זאת, יש מי שמוצא גם נקודת אור.
"קיטוב חברתי ופוליטי זה דבר שלילי באופן עקרוני, אבל גם חברה שלא עוסקת בנושאים האמיתיים ולא מנסה לקדם הכרעות היא חברה בעייתית", מסביר פרופ' הלפרין. "התחושה שלי היא שבגל האחרון של הקיטוב יש גם אלמנטים קונסטרוקטיביים. כשהמלחמה תסתיים יהיה כאן דיון אידיאולוגי נוקב, וחשוב שנצליח לקיים אותו בצורה שלא תחמיר את המצב. אבל עצם זה שננהל את הדיון ונתקדם לעבר הכרעות - זו בשורה חיובית".
אתה חושב שנצליח? ההקצנה שהגיעה אלינו בעקבות המלחמה תדעך?
"כן, השיח יוכל להתרחב אחרי המלחמה. ככל שרמות הפחד, החרדה וההשפלה שחווינו ירדו - היכולת שלנו להסתכל על אנשים בצורה טובה יותר תגבר".
מנגד, ד"ר מרגלית מציינת שאולי השיח יוכל להתרחב כשהמלחמה תיגמר, אך משהו בתוכנו לא יישאר אותו הדבר. "אחרי המלחמה נהיה בפוסט־טראומה לתקופה מאוד ארוכה. גם אחרי מלחמת יום כיפור - לקח המון שנים עד שחזרנו, עד שהתעצבה מציאות חדשה. אני חושבת שגם אם מחר נגמרת המלחמה הדברים עדיין לא יחזרו לעצמם".
ד"ר גוטמן מסכימה. "יש תחושה שהדרמה שהייתה פה היא כזו שאי אפשר להחלים ממנה. הסטטוס קוו השתנה, זה בטוח. הדברים על השולחן. קשה יהיה לחזור למצב של שקט מנומנם. גם צריך לזכור שלאורך השנים הכלכלה הייתה מנוע חזק בעד שימור הקיים. כעת, כשהמשבר הכלכלי כבר ניכר, זה הולך ודועך ויהיה קשה מאוד להכיל את המצב הנוכחי.
"ולמרות הכול, אפשר לקוות שבגלל שהכול על השולחן והדברים נפתחו, נצליח לדבר על הדברים וליצור את חברת המופת שחיכינו לה".