1,697 בני אדם נרצחו ונפלו בטבח ה־7 באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל" - מתוכם 727 חיילים. יותר מ־18 אלף פצועים הגיעו לבתי החולים בתקופה זו, מתוכם כ־11 אלף חיילים. טרם ידוע כמה מהפצועים יוכרו בסופו של דבר כנכים, אך ההערכות הן שמדובר על רבים. הנתונים מבוססים על חישוב המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, מכיוון שאין נתונים זמינים מרשות ממשלתית אחת.
"הפציעות הן מגוונות מאוד: חבלות ראש, פגיעות אורתופדיות בגפיים כולל קטיעות, עמוד שדרה, כוויות, המון רסיסים, המון הדף", מספרת ד"ר קרן כיסמריו־פוטש, סגנית מנהל המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין מקבוצת כללית, המרכז השיקומי הגדול בישראל.
גם ד"ר אורלי ברק, מנהלת בית החולים השיקומי והמערך הגריאטרי באיכילוב, מעידה כי "60%־70% הם פצועים אורתופדיים (ידיים ורגליים). יש גם הרבה כוויות, וגם פציעות הדף שהשפיעו על השמיעה. אבל הכי הרבה היו פגיעות משולבות, בכמה מקומות".
החלק המעודד יחסית הוא שהמיגון הטקטי החדיש הציל רבים: "הסיבה שרואים יחסית הרבה פגיעות ידיים ורגליים היא אולי דווקא בגלל שהאפודים מגינים על פלג הגוף המרכזי", מספרת ד"ר ברק. ד"ר פוטש אומרת ש"אם בעבר ראינו המון פגיעות עיניים - היום עם ההשתפרות של המיגון הטקטי כבר לא רואים אותן. אנחנו גם רואים פחות פגיעות פנימיות בגב ובבטן".
יותר משליש סובלים גם מפגיעה נפשית
משרד הבריאות מעדכן כי מספר הפצועים הכללי, נכון ל־30 בספטמבר, עומד על 18,443. למשרד הביטחון אין בינתיים נתונים עדכניים. הנתון המאוחר ביותר, עומד על 10,056 פצועי צה"ל שנקלטו באגף השיקום, נכון ל־14 באוגוסט. נכון להיום אומרים במשרד, המספר מתקרב כבר ל־11 אלף.
מתוך ה־10 אלף המדווחים, יותר משליש (3,520) סובלים גם מפגיעה נפשית בתצורות שונות: "יש גם את האתגר הנפשי של לחזור לחיים כשהרמה התפקודית נמוכה יותר. אם היד הדומיננטית נפגעת, צריך ללמוד לכתוב ולפתוח בקבוק ביד השנייה. יש לנו גם ליווי נפשי וסוציאלי גדול", מספרת ד"ר פוטש מלוינשטיין.
ד"ר ברק מאיכילוב מספרת על המאמצים הרחבים שהם מבצעים בתחום הנפשי: "כולם ללא יוצא מן הכלל היו צריכים טיפול רגשי או פסיכולוגי כלשהו ברמה כזו או אחרת. זה לא רק למי שעבר טראומה, אלא כולם מוגדרים ככאלה. העולם של השיקום הנפשי הוא קריטי. יש לנו שיקום יום משולב שנקרא גפ"ן (שיקום גוף ונפש). המטרה היא שכולם יחזרו לשגרה הרגילה".
כל המאמצים הללו מוסיפים עומסים כבדים על בתי החולים, שגם בימים כתיקונם מתמודדים עם תפוסה גבוהה. "גם בזמן המלחמה, אזרחים לא הפסיקו לעבור אירועים מוחיים ותאונות דרכים", אומרת ד"ר פוטש.
"העומס הוא האתגר המרכזי. צריך לתת מענה מהיר לכל נפגעי המלחמה, אזרחים וחיילים, וצריך זמינות גם למטופלי השגרה. זה אתגר מאוד גדול. צריך לדעת למנן ולתת קדימויות למקרים הדחופים יותר, וזו בעיה. יש פה עומס גודל על הצוות וגם שחיקה. המוטיבציה היא גדולה, אבל להיות שנה בתוך זה ולראות את המקרים הקשים… אנחנו לא רגילים לטפל בילד בן 19 שנפגע".
באיכילוב אף שחזרו את המתכונת מימי הקורונה, אז הוקם אגף שלם בחניון. "הקמנו בית חולים חירום בחניון למחלקה הפנימית, והשיקומיות עברו לאיפה שהייתה המחלקה הפנימית", מספרת ד"ר ברק.
"קשה לעמוד בעומס, אבל לא מוותרים על אף פצוע - השקענו בכוח־אדם נוסף, הרחבנו את שיקום היום. התהליך השיקומי הוא מאוד אינטנסיבי בהתחלה, אבל הוא לא נגמר - אנשים ממשיכים להגיע לשגרה השיקומית במשך חודשים", דבר שמוסיף עוד יותר לעומס לאורך זמן.
"בכל הותר לפרסום, בשורה הקטנה למטה, יש גם פצועים"
מה לגבי הנכים שצפויים לצאת מהמלחמה? כרגע אין לכך תשובות. במערך השיקום אומרים כי בשלב הנוכחי כמעט ואין ועדות רפואיות, והם מעדיפים שהפצועים יתמקדו בשיקומם. רק בשלב מאוחר יותר, שלא ברור כרגע מתי יגיע, יתחילו הוועדות הרפואיות לצורכי הכרה בפצועים כנכי צה"ל.
"כרגע הם מוכרים רק כפצועים או נפגעים", אומרים במערך השיקום. הוועדות הרפואיות עדיין פועלות למעטים שמבקשים זאת, כמו גם לנכי צה"ל שנפגעו טרם 7 באוקטובר.
"נכות זו מילה נרחבת", אומרת ד"ר פוטש. "אנחנו מדברים על לקות תפקודית. בכל הותר לפרסום, בשורה הקטנה למטה, יש גם פצועים. חלקם יישארו עם איזושהי לקות תפקודית, קלה או חמורה.
"קל לראות את המטופל שהוא קטוע רגל, אבל אנשים עם פגיעת ראש שבסוף חוזרים לדבר ולאכול אולי עדיין סובלים מפגיעה קוגנטיבית. בחור צעיר שהתחיל ללמוד לפסיכומטרי או לאוניברסיטה - לא בטוח שהוא יוכל לחזור לזה בהתחלה או בכלל. גם חיילי המילואים שצריכים לחזור למשפחה זה מאתגר, ויש לזה מחיר נפשי".
