על רקע המלחמה המתפתחת ללא הרף, עדשת התקשורת העולמית חושפת נקודות מבט ייחודיות על מה שקורה בארץ. מניתוחים של מומחים בינלאומיים, פרשנויות מזווית אחרת וגם סיפורים קטנים מישראל שנעלמים מן העין, בכל יום נגיש לכם סקירה יומית קצרה מן הנכתב בתקשורת העולמית על ישראל במלחמה, כדי לנסות ולפענח איך דברים מפה נראים מעבר לים.
● ישראל מצליחה לשנות את המזרח התיכון? זה מה שחשבו מומחים מהעולם
● כמעט בני 50: מטוסי הקרב שאיראן מחזיקה
1וול סטריט ג'ורנל: ישראל מתכוננת למציאות חדשה של מלחמה תמידית
"שנה לאחר מתקפת חמאס הרסנית שסיימה את שני העשורים של שלום יחסי, צמיחה כלכלית והרחבת הקשרים הדיפלומטיים של ישראל, המדינה נמצאת כעת באופן פעיל במתקפת הנגד ומתכוננת למלחמה ממושכת", נכתב בוול סטריט ג'ורנל בכתבה שכותרתה: "שנה מאז ה-7 באוקטובר, ישראל צופה עתיד של מלחמה".
עוד נכתב כי "למרות התקפות הטילים האיראניות האחרונות והתמודדות עם קריאות מבעלי ברית להפסקת אש בעזה, ישראל מרחיבה את מאמציה הצבאיים. היא פתחה בהתקפות משמעותיות על חיזבאללה בלבנון, הגיבה למורדים החות'ים בתימן, ענתה לקבוצות מיליטנטיות באיו"ש ומתכננת את צעדיה הבאים נגד איראן, שמובילה קואליציה של קבוצות המחויבות להשמדת ישראל".
זה מסמן "שינוי משמעותי בגישה הביטחונית של ישראל. בעבר, הצבא שאף לשמור על תקופות ארוכות של שלום שנקטעו על ידי סכסוכים קצרים עם פעילים פלסטינים. תקיפות מזדמנות בוצעו נגד ציר ההתנגדות, אך הן הוגבלו כדי למנוע תגמול. בשנים אלו כלכלת ישראל שגשגה, וערים כמו תל אביב פרחו.
"עם זאת, לאחר מתקפת חמאס הקטלנית ב-7 באוקטובר, רבים במערכת הביטחון של ישראל מאמינים שהמדינה לא יכולה יותר לאפשר לאויביה לבנות ארסנלים שעלולים לאיים על קיומה. 'מלחמות מנע יהפכו לחלק מהאסטרטגיה של ישראל בעתיד', אמר יעקב עמידרור, יועץ ישראלי לביטחון לאומי לשעבר".
נכתב כי "השינוי הזה צפוי להשפיע על היבטים רבים של החברה הישראלית, לעצב מחדש את הגאו-פוליטיקה במזרח התיכון ולהשפיע על יחסיה של ישראל עם ארה"ב, בעלת בריתה הדיפלומטית העיקרית וספקית הנשק. עם זאת, גישה זו עשויה לבוא במחיר של יעדיה הדיפלומטיים של ישראל, לרבות מאמצים לכרות ברית אזורית נגד איראן. בלי לחפש פתרונות מדיניים ודיפלומטיים, 'מדובר במלחמה אינסופית', אמר תמיר היימן, לשעבר ראש המודיעין הצבאי הישראלי ומנכ"ל מכון החשיבה למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב. 'אחרי עזה נעבור ללבנון. אחרי לבנון לאיו"ש. אחרי איו"ש, נפנה לאיראן'".
עוד נכתב כי "עבור ישראלים רבים, מצב זה מציג מציאות חדשה ומחרידה. האם ישראל תהפוך לספרטה של המזרח התיכון, כשהמלחמה היא המאפיין המובהק ביותר שלה? הישראלים התרגלו להזדמנויות העסקיות הגדלות שתקופות של רוגע אפשרו, כאשר תל אביב הפכה למרכז טכנולוגי עולמי עם משכורות גבוהות, סצנת מסעדות מוכרת בינלאומית ודירות יוקרה. לישראל יש שירות צבאי חובה לרוב האזרחים, עם צבא המסתמך גם על מתגייסים וגם על מאות אלפי חיילי מילואים שבימי שלום חיים חיים נורמליים. אך הישראלים צופים כעת עתיד שבו יוכלו יעבירו עוד יותר זמן במלחמה".
מתוך הוול סטריט ג'ורנל, מאת שיינדי רייס. לקריאת הכתבה המלאה.
2שיא בתקריות האנטישמיות בארה"ב
"מספר התקריות האנטישמיות בארה"ב זינק לשיא בעקבות מתקפת חמאס על ישראל בשנה שעברה, כך מסרה הליגה נגד השמצה ביום ראשון", נכתב בניו יורק טיימס. "הנתונים החדשים - החל מ-7 באוקטובר 2023, עד 24 בספטמבר - היו בערך פי שלושה ממספר המקרים שדווחו לארגון במהלך אותה תקופה שנה קודם לכן, כך נמסר בהצהרה של A.D.L., ארגון לזכויות האזרח. הקבוצה זיהתה יותר מ-10,000 תקריות אנטישמיות, שחולקו לקטגוריות כמו הטרדה מילולית או בכתב, ונדליזם ותקיפה פיזית. המספר הגדול ביותר של מקרים - 8,015 - נפל תחת הטרדה מילולית או בכתב, על פי הנתונים". צוין כי "גם מספר איומי הפצצות שהופנו למוסדות יהודיים כמו בתי כנסת זינק ל-1,000, מהדוח הקודם שרשם 81 מקרים".
המדינות עם המספר הגבוה ביותר של מקרי אנטישמיות היו קליפורניה (1,266), ניו יורק (1,218), ניו ג'רזי (830), פלורידה (463) ומסצ'וסטס (440). הדוח ציין כי לפחות 922 מהתקריות התרחשו בקמפוסים של מכללות ואוניברסיטאות. בתקופה המקבילה בשנה הקודמת, הארגון תיעד כמעט 200 מקרים בקמפוסים. בנוסף, הקבוצה אמרה כי המחקר המקדים שלה מצא שיותר מ-3,000 מהאירועים האנטישמיים התרחשו במהלך הפגנות אנטי-ישראליות במרחבים ציבוריים, כמו פארקים ורחובות.
מתוך הניו יורק טיימס, מאת ג'וני דיאז. לקריאת הכתבה המלאה.
3החיים בבארי, שנה אחרי הטבח
"מיד לאחר הזריחה, יסמין רענן כרעה על שרפרף לבן בגינה העמוסה, גורפת אדמה לתוך אחד העציצים שהיא מנסה להחזיר לחיים", נכתב בוושינגטון פוסט בכתבה שמביאה את סיפורו של בארי ותושביו, אז והיום. "היא מבלה את רוב ימיה כאן בחוץ, שם יש יותר אור וחיים מאשר בתוך הבית, שדלתותיו עדיין מלאות חורי כדורים מהיום שבו היא ובעלה התבצרו בחדר הממ"ד ושמעו את שכניהם נרצחים". הקהילה הזו, כמו ישראל, תקועה ב-7 באוקטובר, נכתב. "המדינה כמהה להמשיך הלאה, אבל לוח השנה מסרב להתקדם. 'לא אכפת לנו מהבומים', אמרה רענן, דוברת ערבית שכילדה היתה מבקרת חברים פלסטינים והולכת לחופי הים בעזה, פעם נסעה באופניים לשם. אחרי כמה שבועות בלבד במלון הצפוף בים המלח, בו ניתן מקלט למשפחות העקורות של הקיבוץ, חזרה רענן בדצמבר, עם געוגועים לגן שלה ולקיבוץ לו הקדישה את חייה הבוגרים. בארי היה אז עדיין מלא בחיילים; הם עדיין מצאו גופות בפרדסים שמסביב". נכתב כי "הממשלה מתחילה לשלם עבור בתים שניזוקו כחלק מפרויקט סיוע בן חמש שנים של 5 מיליארד דולר, אך היא לא תבנה מחדש מבנים תקינים מבחינה מבנית. האם מישהו ירצה לגור בבית מעבר לפינה שבו נהרג אב ובתו בת ה-9 חודשים נורתה בזרועות אמה? רענן משכה בכתפיה. 'מה שלא יקרה, זה הבית שלנו'. אבל בתוך ההצהרה הזו ישנן גם השאלות שממשיכות לרדוף את רענן, את הקיבוצה והמדינה שלה: מה יקרה הלאה?".
לפני ה-7 באוקטובר, "בארי אוכלס באנשי שלום. הקיבוץ ארגן נסיעות של חולים עזתיים לבתי חולים בירושלים ובתל אביב. פלסטינים עבדו בתחומיה ובעסקים מקומיים". נכתב כי "בארי תמיד בלט בקרב הקיבוצים בישראל. הוא נוסד, במקרה, ב-6 באוקטובר, בשנת 1946, אחד משורה של קולקטיבים חקלאיים יהודים חילוניים שהושקו בנגב בזמן שהבריטים שקלו אפשרויות לחלוקת ארץ ישראל המנדטורית. הקהילה פרחה במשך עשרות שנים, נווה מדבר מוצל ומלא פרחים של בתי מסגרת מסודרים. בית דפוס קטן שחברים בו התחילו כעסק צדדי בשנות ה-50 פרח לתעשיית הייטק. התנועה הקיבוצית דעכה בעשורים האחרונים. אבל בארי נותר נאמן לשורשיו, אחד מתוך עשרות בודדות של קיבוצים שקיימו אורח חיים קהילתי למהדרין".
תושבי הקיבוץ, בני הזוג כהן "ישבו במרפסת האחורית שלהם. בשמש הערב עפו תוכים ממעל ומשאית שהובילה טנק ישראלי נסעה. שיירת ג'יפים הלכה בעקבותיה. הקיבוץ ביקש מצה"ל להשתמש בנתיב אחר לתוך מרחב הלחימה. 'אנחנו מעריכים את כל מה שהצבא עושה כדי להגן עלינו', אמרה נטשה כהן. 'אבל אנחנו חייבים לקבל את הקיבוץ שלנו בחזרה'. היא מוטרדת מהמספר הגדל של אנדרטאות שמשפחות הקימו כדי לכבד את קורבנות ה-7 באוקטובר. 'אנחנו צריכים לקיים אנדרטה, בהחלט', אמרה. 'אבל לא בכל רחוב. אף אחד לא יכול לחיות באושוויץ'".
מתוך הוושינגטון פוסט, מאת סטיב הנדריקס. לקריאת הכתבה המלאה.
4מדוע איראן לא הגיבה על חיסול הנייה, ומה הוביל לתגובה אחרי חיסול נסראללה
המתקפה הישראלית על בכירי חיזבאללה "הציבה את טהרן בעמדה לא מוכרת. לראשונה מאז הקמת חיזבאללה בלבנון ב-1982, הפך הארגון מנכס אסטרטגי אדיר עבור איראן לנטל", נכתב ב'גיסריפורטס אונליין', גוף מחקר שהוקם על ידי הנסיך מייקל מליכטנשטיין.
טהרן "מצאה את עצמה גם חסרת יכולת להחליט וגם שקועה במשחקי האשמות. הנשיא מסעוד פזשכיאן הוקע על ידי האיראנים בשל מניעת תקיפה הרתעה על ישראל מוקדם יותר, בעקבות ההתנקשות בטהרן באיסמעיל הנייה. שירותי המודיעין של איראן ספגו ביקורת קשה על החדירה העמוקה של ישראל לאיראן ולבנון". נכתב כי "עד אמצע ספטמבר, המתיחות בישראל החלה להירגע לאחר החיסול ב-31 ביולי של הנייה. באיראן היה גם מאבק פנימי על איך להגיב, כשהמנהיגים הסכימו תחילה על תגמול מהיר וכבד. בעוד שחיזבאללה הבטיח תגמול כבד, התגובה האיראנית הייתה מפתיעה. ב-19 בספטמבר, התחייב מר סלאמי ש'ציר ההתנגדות', כלומר חיזבאללה, המיליציות הפרו-איראניות העיראקיות והחות'ים - אך לא איראן - יגיבו בעוצמה רבה. אף אחד, עם זאת, לא הבטיח תגמול איראני מיידי וישיר. מה עיכב את איראן גם בעקבות ההתנקשויות בביירות?".
נכתב כי "מה שנראה שהשתנה התברר לראשונה כמה שבועות קודם לכן, ב-9 באוגוסט, כאשר המשטר הדליף כי פזשכיאן פנה בפנייה מדהימה לחמינאי לשקול מחדש מתקפה אפשרית על ישראל. לפי הדיווח, הנשיא פזשכיאן חשש מתגובה ישראלית שעלולה 'למוטט את הכלכלה האיראנית'. כחלופה, הוא הציע לתקוף מתקנים ישראליים סודיים בכורדיסטן העיראקית או באזרבייג'ן".
עוד נכתב כי "הנשיא פזשכיאן מבין שלפני שיתמקד בחיזוק כלכלתה של איראן, עליו להבטיח זרימה רציפה של הכנסות נפט, שהגיעו ל-35.8 מיליארד דולר ב-12 החודשים שהסתיימו במרץ 2024. מכיוון שהנפט מהווה 80% מהיצוא של איראן, הכנסות אלו הן חיוניות לשמירה על הכלכלה יציבה. טהרן יודעת את הנזק הפוטנציאלי שישראל יכולה להסב לתעשיית הנפט שלה. ובכל זאת, איך משמיע נשיא שנבחר בחסדי המנהיג העליון שהוא לא רוצה לתקוף את ישראל? זו הייתה בושה עמוקה, שיכולה להיחשב אפילו כפגיעה בכבוד הלאומי של איראן. אולם ההסבר הסביר ביותר הוא שבפגישתם ב-8 באוגוסט, המנהיג העליון חמינאי עצמו הורה לנשיא להדליף שהוא, הנשיא, מבקש איפוק. עד יום ראשון, 11 באוגוסט, פקידים בכירים רבים קראו לנקום ודיווחו כי חמינאי הורה על כך, אך הוא טרם אמר זאת בפומבי. המנהיג העליון התלבט. וההיסוס שלו עשוי להיות מובן גם לנוכח התכנסות הצי האמריקאי ליד חופי איראן ולבנון".
"עד ל-1 באוקטובר לא היו סימנים לשינוי בטהרן. נראה היה ששני המחנות - פרגמטיסטים וקיצונים - עדיין קפואים במקומם, כשחמינאי משמש כמתווך ביניהם". ואז, "בערב יום שלישי, 1 באוקטובר, ירתה איראן כ-180 טילים לעבר מרכז ישראל, אך היא גם הצהירה כי כך החשבון נסגר במלואו". נכתב כי "החיסולים המשולבים של הנייה בטהרן ונסראללה בביירות היו יותר מדי עבור המנהיג העליון. אויביה של איראן לעגו למשטר, בעוד שתומכיו היו מתוסכלים מחוסר המעש שלו, והוסיפו לחץ מהמחנה הרדיקלי להגיב".
מתוך אתר הגיסריפורטס אונליין, מאת אמציה ברעם. לקריאת הכתבה המלאה.