אירינה נבזלין / צילום: Perry Bindelglass 130
בסוף ספטמבר נערך ערב ההתרמה השנתי של מוזיאון "אנו - העם היהודי" בניו יורק, שנה בדיוק לאחר שנתרם לו התנ"ך השלם העתיק בעולם, קודקס ששון. מאות ראשי ארגונים יהודיים, נציגי קהילות יהודיות ובכירי עולם העסקים והתרבות בצפון אמריקה השתתפו. המסע לקודקס לא היה פשוט: במאי 2023 הוא נקנה במכירה פומבית תמורת 38.1 מיליון דולר על ידי נציג ארגון הידידים של מוזיאון אנו. בחמישי באוקטובר 2023 הגיע התנ"ך, המתוארך לסוף המאה התשיעית או לתחילת העשירית, לישראל, על ידי צוות המוזיאון ובראשו יו"ר אנו אירינה נבזלין. יומיים אחר כך התרחשו זוועות השביעי באוקטובר וישראל טולטלה קשות.
"בשביעי באוקטובר החלפתי את סדר הדברים שאני אומרת על עצמי. אם לפני זה הייתי אומרת אני יהודייה, ישראלית ואז את כל הדברים האחרים, מאז השביעי באוקטובר זה הפוך. אני קודם כל ישראלית. אני יודעת טוב מאוד בזמן הכאב הזה שפה הרגיש לי בית", משתפת נבזלין שנולדה במוסקבה בשנת 1978, ועלתה לארץ לפני 18 שנה. נבזלין היא בתו של האוליגרך והפילנתרופ לאוניד נבזלין, אך מקפידה להיות נגישה ולדבר בגובה העיניים עם כל מי שפונה אליה.
את מקיימת קשרים ענפים עם יהודים משפיעים בעולם, ואחד הדברים שאני שומע שוב ושוב הוא שמאז אוקטובר קשה יותר לברוח מהיהדות שלהם. את גם חשה כך?
"לי היה חשוב שמוזיאון העם היהודי שייבנה לא יתבסס על הרדיפות והזוועות שעברנו. ראיתי בזה שליחות כי אין דבר יותר טוב שקרה לי מהיותי יהודייה. מאוד הופתעתי, כמו רבים אחרים, עד כמה האנטישמיות הזאת קיימת וקרובה. היא כבר לא מתחת לפני השטח. וכן, יש אירועים מכוננים שיצרו משהו חדש ועוצמתי בקרב העם היהודי. הרבה אנשים שלא הרגישו צורך להיות מחוברים לשורשים שלהם, הבינו שזה צורך כמעט קיומי. גם אנחנו באותה חוויה בישראל - פתאום אנשים גילו שיש לעמוד על ההקשר ברגליים חזקות. על המדינה שלך, על הזכות להיות מי שאתה, צריך להילחם".
"יהודים מקבלים מכות"
נבזלין (46), המשמשת גם כנשיאת קרן נדב, התומכת ביוזמות לקידום הזהות הקולקטיבית היהודית ויצירת קשרים בין יהודים בעולם, מזהה תמונה מדאיגה גם אצל ידידתנו משכבר, ארה"ב. "יש מיליון וחצי יהודים בניו יורק, והם הרגישו בה הכי בנוח בעולם, ופתאום הם מתלבטים אם לשלוח את הילדים לבית ספר. גילינו שלא מובן מאליו להיות יהודי, להיות בקשר עם ישראל. נוצרה חוויה עמוקה של זהות, ושל סולידריות. אולי לפני כן היה קל לבקר את ישראל, להגיב ברמה שטחית על המצב הפוליטי פה, ופתאום הקשר הזה, שהוא רגשי, שבא מה'קישקעס', פתאום הרגישו אותו אנשים שלא הרגישו אותו קודם".
פגשת סטודנטים יהודיים בקולומביה שממש סובלים מהצקות יום יומיות. נתקלת בזה בעברך?
"המפגש עם הסטודנטים האלה היה חווויה קשה. אלה סטודנטים 'שלנו', שנלחמים על מדינת ישראל בתחום האינטלקטואלי, ומקבלים מכות פיזיות על זה שהם יהודים, ממש ככה".
הם אמרו שמי שהכי פועל נגד סטודנטים פרו-ישראליים הם פרופסורים יהודיים אנטי-ישראליים
"אנחנו מדברים כאן הרבה על זהות של העם כאן. אני יודעת מי אני עכשיו. זה לא אומר שאהיה בעוד 20 שנה אותו בן אדם, אבל אני בתהליך, וכל יום שואלת את עצמי, במודע או לא, מי אני ולמה אני שייכת. כשאני פוגשת אנשים עם זהויות אחרות אני לא מרגישה מאוימת, רק שאני יכולה ללמוד משהו. אם אתה לא יודע מי אתה, איך אתה יכול להיות בטוח? לתחושתי זה מה שקורה לפרופסורים האלה - הם אינם יודעים מי הם ולכן מנסים להוכיח עד כמה הם בצד הנכון. זה עצוב, הבלבול הזה, חוסר הקשר לשורשים. בן אדם יכול להיות יהודי ולבקר את מדינת ישראל, אבל כשהוא לא מרגיש חלק מהעם, הוא לא מבקר ממקום של אהבה, אלא ממקום של פחד".
ביום השואה הבינלאומי כתבת שאסור להשוות את 7 באוקטובר לשואה ועוררת גל תגובות כועסות. תוכלי להסביר את כוונתך?
"יש שתי סיבות שאסור להשוות את השואה לשום דבר. ראשית, השואה היא ייחודית ואם נתחיל להשוות אותה ברצינות לאירועים אחרים שלנו, נגיע למצב שעמים אחרים ינסו לטעון שזה קרה גם להם, ואני חושבת שלא קרה בעולם שום דבר שדומה לשואה. אז לדעתי לא נכון לנו להשוות בתור העם היהודי.
"שנית, עבור משפחות הנרצחים, החטופים וכל מי שנפגע ישירות בשביעי באוקטובר, אין לי מילים לומר כמה אני מזדהה איתם, אני לא שופטת את איך שהם קוראים לאירוע הזה. אבל אנחנו מדינה. מדינה שטעתה, אבל מדינה חזקה. איבדנו הרבה מאוד אנשים. יש לנו הרבה דרך לעשות כדי ללמוד מזה, אבל אנחנו לא במצב של חולשה כמו שהיינו בזמן השואה. אני לא אומרת שהכאב הוא לא אותו כאב, להפך. יש הרגשה שהייתה צריכה להיות הגנה ואין, אבל אני ממש לא מסכימה להשוות את זה לאירוע אחד בהיסטוריה של העולם, השואה".
יש שמועות שהיית רוצה לכהן כשרת התפוצות. זה נכון גם בימים קשים אלה?
"את כל החיים שלי, לפני שהגעתי לישראל וגם עכשיו, אני משקיעה במדינה ובעם שלי. דוגרי, לפעמים אני רוצה לברוח מזה. אבל זה חזק ממני. בכל מקום שאני נמצאת, אני מייצגת את מדינת ישראל, אני לא פוחדת משאלות קשות, אני יודעת מי אנחנו, מה אנחנו יכולים להיות. אנחנו בשלב מאוד קשה. האם אני יכולה להציג את עמדת המדינה בכל מקום וצורה? בטח שכן. אני עושה את זה מכל תפקיד, וגם בלי תפקיד, זה מי שאני".
אז כן תרצי תיק בממשלה?
"ברור לי לגמרי שהכוח טמון בראיית התפוצות כחלק של העם היהודי, בחיבורם אלינו. אבל יש לנו נטייה להיות טקטיים ולעבוד לטווח קצר. אם תהיה לי הזדמנות, בשמחה".
"אנחנו נשלם מחיר"
נבזלין היא מייסדת ויו"ר חברת Improvate, המחברת בין חברות טק ישראליות לשוקים חדשים בעולם. עם לקוחות החברה נמנות ענקיות ישראליות, בהן רפאל, גילת והתעשייה האווירית. המצב הכלכלי שאליו נקלעה ישראל בעקבות המלחמה וגם הפוזיציה נגדה משפיעים על התמונה גם בגזרה זו.
איך את רואה את הכלכלה הישראלית בראייה קדימה?
"אני מדברת מהשטח כי אין לי השכלה מאקרו-כלכלית. מצפה לנו תקופה מאוד לא פשוטה. כל אחד מבין שההון שהושקע במלחמה הזו עצום, ואנחנו נשלם מחיר. הפחד שלי הוא לא מתקופה קשה, אלא מכך שאני לא רואה שיש לנו חזון, לאן צריך ללכת. מאוד מאוד כואב לראות שאין חשיבה קדימה, כי יותר מכל דבר אחר, זו הסיבה שאנחנו מתחילים לאבד אנשים, שרוצים לעזוב. מאוד קשה לשמוע את זה, כמי שעשתה עלייה. המדיניות הכלכלית לא מאפשרת לאנשים שהם קריטיים לפיתוח הכלכלי, לעסקים קטנים ובינוניים, לנשום ולהתפתח. ללא תוכנית הבראה כלכלית ששמה דגש על האנשים שמצויים במצב הכי קשה עכשיו - משלמי מסים ששולחים ילדים לצבא, החיילים שלנו, המשפחות שלהם, האמהות - אם לא נטפל בהם, הפרויקט הציוני עלול להיפגע. אני לא דואגת לעתיד של מדינת ישראל. שרדנו דברים גרועים מזה, אבל בין לשרוד ולהצליח יש הבדל עצום. חייבים תוכנית ברורה מאוד, כי אי אפשר להסתמך רק על השקעות זרות. חייבים לבנות משהו שלנו".
"בכל יום נחצה גבול"
נבזלין נשואה ליו"ר ועדת חוץ וביטחון ח"כ יולי אדלשטיין, ומאז ששר המשפטים יריב לוין הציג את התוכנית שלו לשינויים מרחיקי לכת בחזית המשפטית, מתנהלות מחוץ לביתה הפגנות סוערות. אלא שלדבריה, מפגינים היו עוד קודם.
"זה לא התחיל ברפורמה המשפטית. היו גם הפגנות בתקופת הקורונה. יש דמוקרטיה וזכות מלאה לאנשים להפגין. אני מבינה את הכאב של האנשים שיוצאים לרחוב. מנגד, זה מתחיל להתגלגל ולאבד פרופורציות. להפריע לאנשים פרטיים, משפחה של פוליטיקאי שלא באמת קשורה לעניין, לחיים של ילדים. בסופו של דבר זה עושה רע לכולם. אף פעם לא הבנתי איך זה עוזר למאבק של המוחים או למטרה שלהם. זה רק מפרק את החברה. אנשים לא מבינים כמה נזק הם עושים כשהם עוברים גבולות, בכל יום נחצה עוד גבול. אני רואה את אותם אנשים במחאות מול ביתי, הפעם זה נושא החטופים, לפני זה הרפורמה המשפטית ולפני זה משהו אחר, הם מוזילים את הנושא".
"התחלתי להתעניין בפסיכולוגיה של מחאות כאלה. בחירות או הפגנות הן הרבה פעמים כלי להוציא תסכול אישי ולהאשים מישהו אחר בסיבה אליו. אם כאדם כל מה שאני עושה זה להאשים מישהו אחר במצבי הקשה, אני לא לוקח אחריות והתסכול שלי רק גובר, כי הבעיה לא עוזבת".
את מצליחה להבין מה המפגינים רוצים ממך באופן אישי?
"הפסקתי לנסות להבין. בהתחלה קיבלתי הרבה פניות יותר נחמדות שביקשו שאדבר איתם. אבל שמעתי את הצליל של 'אנחנו נסביר לך', אז לא חשבתי שזה נכון. אנשים רוצים השפעה ואז מחפשים איך להשפיע. אולי תופסים שיש לנו משפחה, שאם אני אסבול או ארגיש לא בנוח אולי אני אסביר לבעלי משהו. אבל הדברים לא עובדים כך.
כל אדם הוא ישות בפני עצמו עם דעות שונות ואנשים לא משנים עמדות בגלל בן הזוג שלהם. אני לא לחיצה ויולי לא לחיץ וזו לא הדרך".