מדינת ישראל ידעה אירועים חמורים בעקבות היעדר היערכות ראויה להגנה מפני כטב"מים, כולל הרוג בתל אביב כשלא הופעלה אזעקה, אולם הערב (א'), התרחש אירוע חמור אף יותר, בו מעל ל-60 נפגעו מפגיעת כטב"ם, ללא הפעלת אזעקה: ארבעה נפצעו באורח אנוש, חמישה נפצעו באורח קשה ומצבם של 14 פצועים נוספים הוגדר בינוני. אז מדוע לא הופעלה אזעקה? איך כטב"מים מגיעים ללב המדינה מבלי שמזהים אותם? ולמה מתקשים ליירט את הכטב"מים? גלובס עושה סדר.
● שאלות ותשובות | ב־800 מ' ד': הסוללה האמריקאית שבדרך לישראל וכיצד תפעל
● דין שמואל אלמס, פרשנות | המתקפה האיראנית היא מנוף ישראלי לריסוק חיזבאללה
● ראיון | למה חיזבאללה לא יורה יותר למרכז ואיך הוא מנסה לבלבל את ישראל
למה לא הופעלה אזעקה והאיום לא יורט?
אזעקה, בין אם היא מפני איום רקטי ובין אם היא מפני כטב"מים, מופעלת כאשר מערכת ההתרעה מזהה את האיום. "דבר פשוט מבדל בין איום רקטי לבין כטב"מים", מסביר ד"ר יהושע קליסקי, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "רקטה או טיל עושים מסלול בליסטי מוגדר מראש. זה מסלול פרבולי, ולכן קל יותר להתמודד עם טיל בליסטי מאשר כטב"ם. כיפת ברזל יודעת לזהות את המסלול ולהגיע לאיום. לעומת זאת, לכטב"ם אין מסלול בליסטי, וניתן להשוות אותו לטיל שיוט או למטוס מתמרן. הוא הרבה יותר איטי ממטוסי קרב, ויותר קטן. הכטב"ם עובר במסלול משתנה ונמוך, שמקשה על המכ"ם לזהות. הכטב"מים של חיזבאללה, לדוגמה, עוברים בנקיקים ומנצלים את הטופוגרפיה".
הכישלון של מדינת ישראל חמור, לנוכח הריצה שלה לעבר חזית הטכנולוגיה. הוקם מערך הגנה אווירית רב־שכבתית שאין לו אח ורע בעולם: חץ 3 וחץ 2 של התעשייה האווירית בשכבות הגבוהות, קלע דוד וכיפת ברזל של רפאל בשכבות הנמוכות. אולם הבסיס נשכח, ולא הופקו לקחים נדרשים ממלחמת רוסיה־אוקראינה, שפרצה כשנה וחצי לפני מלחמת "חרבות ברזל".
סוגיה מרכזית שמקשה על זיהוי הכטב"מים היא חתך המכ"ם. כלומר, היכולת לקבל אות מכ"ם ממנו היא קטנה מאוד. ד"ר קליסקי מסביר מדוע: "הוא קטן, טס נמוך בגבהים שבהם מכ"ם פחות יעיל, ואתגר נוסף הוא מבנה החומר. הכטב"מים עשויים לא רק ממתכת, אלא מחומרים מורכבים, כמו סיבי פחמן מוקשחים. אלה חומרים אורגניים שהחזר גלי המכ"ם מהם נמוך ביחס למתכת. את החומר האורגני צובעים בגוון אפור־שחור, במטרה שהקרינה מהמכ"מ תיבלע - וההחזר יהיה נמוך". החזר המכ"ם משפיע על הזיהוי ועל זמן התגובה, שמשמעותי מאוד לכיפת ברזל.
איך כטב"מים מגיעים למרכז הארץ מבלי שמזהים אותם?
כפי שהשתקף מהחימוש המשוטט סאמאד 3 ששיגרו החות'ים ופגע בתל אביב ביולי, האויבים משתמשים בתווך הימי של ישראל - במטרה להקשות על מערכות ההתרעה. זו גם שיטה שניכר כי חיזבאללה השתמשו בה, בין השאר, במתקפה שניסו לבצע בעזרת שלושה כטב"מים בחודש שעבר נגד הבסיס בעתלית.
לחברות ישראליות יש מענים בנושא הזיהוי וההתמודדות, בהן אלביט ורפאל - אבל לא רק הן. אחת מהן הינה חברת "עין שלישית" עם המוצר "מדוזה", שמסוגל לאתר כטב"מים ממרחק של 1.5 ק"מ. עבור הניווט, מרבית הכטב"מים לא מתבססים על GPS, שהרי כך הם לא יגיעו ליעדם. בחלק בלתי־מבוטל מהמקרים, אותם כטב"מים נשלחים למטרה ללא הנחיה בזמן אמת, על בסיס מערכת ניווט אינרציאלית, שמודדת את התאוצה ומהירות הזווית כדי להבין את המיקום. מדובר במערכת שמשתמשים בה גם בצוללות: גירוסקופ מודד את הזווית, במד תאוצה ובמגנומטר, שבוחן את הכיוון ביחס לשדה המגנטי של כדור הארץ.
למה מתקשים ליירט את הכטב"מים?
"מערכות נדרשות לזמן תגובה מסוים כדי ליירט", מציין ד"ר קליסקי. "כיפת ברזל גם נדרשת לגובה מסוים, משום שהמיירט משוגר במסלול בליסטי. המערכת נבנתה ליירוט בגובה 40-30 ק"מ, ולא לכטב"ם שטס בגובה 4 ק"מ לכל היותר. כשהוא מבצע זיגזגים באוויר, כיפת ברזל לא יודעת את המסלול שלו". זו עשויה להיות הסיבה לפגיעת הכטב"ם בבית האבות בהרצליה בערב יום הכיפורים, על אף שהופעלה התרעה וזיהו את האיום.
אפשרות אחרת ליירוט כטב"מים שחיל האוויר משתמש בה היא מטוסי ומסוקי קרב. עם זאת, בלא זמן התרעה משמעותי, אלו יתקשו לפגוע בכטב"ם. מטוס קרב, למשל, מגיע למטה במהירות כ־1,000 קמ"ש, אבל נדרש להאט, כי חימושים משוטטים מתוצרת איראנית נעים במהירות 250 קמ"ש. על כן, נדרשים הטייסים להתאים את המהירות.
אם כך, מהם הפתרונות היעילים בעולם?
במסגרת הריצה הישראלית לעבר הטכנולוגיה, מערכת הביטחון שכחה את הנשק הקני, שרלבנטי לכטב"מים. מאז 1975, הפעיל מערך הנ"מ הישראלי פלוגות שהשתמשו בתותח וולקן ("מחבט", בעברית), שמתבסס על מקלע גאטלינג (M61A1) מתוצרת ג'נרל דיינמיקס. אותם וולקנים הותקנו על גבי נגמ"שי M 113 ("זלדה"), לצד משגר טילי סטינגר, מכ"מ ייעודי, מערכת תצפית יום ולילה, מערכת מעקב ומחשב בקרת ירי. אלא שב־2006, לאחר מלחמת לבנון השנייה, הוחלט לוותר על היכולת הזו.
אותו וולקן יורה תחמושת נפיצה בקוטר 20 מ"מ, בקצב אש של 6,000 פגזים בדקה משישה קנים. והשימוש בוולקן זול משמעותית: לפי גורמים בשוק, כדור לוולקן עולה 10-6 דולר. בהערכה שמספיקים כ-400 כדורים ליירוט כטב"ם, אז העלות עשויה להגיע ל־4,000 דולר, לכל היותר. זאת, בזמן שעלות יירוט של כיפת ברזל מוערכת בלא פחות מ־30 אלף דולר. אולם, רק בחודשים האחרונים החלו בצה"ל לפעול להחדרה מבצעית מחודשת של הוולקן. "בסוף, אין פתרון מלבד פגיעה קינטית", אומר לגלובס גורם ביטחוני.
"מדינת ישראל היא המובילה בעולם בגיל"ה (גילוי והתרעה), הגנה אקטיבית (דוגמת מעיל רוח וחץ דורבן) והגנ"א (הגנה אווירית והגנת שמיים)", מציין רותם מי־טל, מנכ"ל חברת אסגארד מערכות, המפתחת טכנולוגיה צבאית לתעשיות הביטחוניות. "אין מדינה אחרת שמוגנת כמו ישראל, והיתרון שלה על פני שאר העולם ניכר בבולמוס הרכש של מדינות אירופה בשנתיים האחרונות, ובמיוחד של מדינות צפון ומזרח אירופה, נוכח האיום הרוסי".
מי־טל מציין גם את מערכת מגן אור להגנה באמצעות לייזר, שרפאל מפתחת עבורה את המשגר ואלביט ספקית הלייזר עצמו. המערכת, שצפויה להפוך למבצעית במחצית השנייה של 2025, מיועדת להוות מערך משלים לכיפת ברזל, כך שחלק מהיירוטים של רקטות וכטב"מים בטווחים קצרים יתבצעו בעזרת קרן לייזר בהספק כ־100 קילו־וואט. לייזר רחוק מלהיות טכנולוגיה מושלמת: המערכת מיירטת בטור, כך שבמקרה של מטח, היא תיירט רק רקטה אחת - אלא אם פורסים כמה מערכות במקביל. הבעיה השנייה שמקשה על המערכת היא שמזג אוויר מעונן, אובך וערפל מגבילים את פעילותה.
"לא שואלים מהם הפתרונות הקיימים כיום על המדף מול איום ארוך־טווח, איטי, שמשייט וטס בגובה נמוך מאוד מהקרקע ולאורך שעות רבות", מציין מנכ"ל אסגארד מערכות. "באוקראינה, פותרים את איום הכטב"מים באמצעות אלפי תיבות על תרנים לאורך הגבול, שמכילות מכשירי סלולר עם אפליקציה ייעודית. אלה מאזינים באופן רציף לרחשי השמיים, ומחפשים אנומליות בתדר שמאפיינות מנועים של רחפנים וכטב"מים".
