הכותב הוא יזם ובעל חברות בתחום האנרגיה הירוקה וחובב טבע. במדור "תרבות חיות" הוא כותב על התנהגותם של בעלי החיים
בביקור הראשון שלי בבאלי, אינדונזיה, קיבלתי המלצה מחבר טוב שביקר פעמים רבות באזור: לבקר במקדש הגדול של Uluwatu. "אני לא מתחבר למקדשים", עניתי, ועוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט, הוא מיהר להדגיש שהמלצת הביקור היא לא בתוך המקדש, אלא בגנים שלו, שם אפשר לראות את להקות הבבונים. מה כל כך מיוחד בלהקות בבונים, תמהתי. המשא ומתן כמובן, אמר וצחקק.
● קריאות המצוקה נערמות: מה גרם ללווייתני האורקה להתחיל לתקוף סירות בספרד
● הציפור הפולשת שעלתה על כולן: כך הפכה הדררה לנפוצה בנוף
● ידידו הטוב של האדם יודע לזהות שהוא בסטרס
כמה ימים מאוחר יותר, הגענו לביקור במקדש. מהר מאוד הבנו למה התכוון החבר - וגם למה הזהיר: "תזכור להגיע ללא חפצים שניתן לחטוף ממך, בעיקר לא משקפי שמש".
לאורך הדרך אל המקדש ממגרש החניה, ליוו אותנו להקות של בבונים רעשניים. הם קיפצו מעץ לעץ, ירדו אל הקרקע והתהלכו בסמוך אלינו.
מהר מאד גם אנחנו נכנסנו לסטטיסטיקה, כשהבבונים ניסו לכייס מאיתנו כל מה שאפשר - את מפתחות הקטנוע, את הקסדות, תיק קטן ואפילו בננה שהבאנו עבורם ודחינו את המסירה שלה בגלל קבלת הפנים האגרסיבית.
מחכים להצעה נאה
בהמשך, ישבנו וצפינו בהם מרותקים. הבבונים, בניגוד למה שחשבנו לאורך קבלת הפנים שעשו לנו בבואנו לאזור המקדש, לא משוטטים באזור המקדש לחינם, אלא מבקשים לגנוב פריטים בעלי ערך מאנשים. חלילה לא כדי להתהדר בעצמם במשקפי שמש או להשתעשע איתם - הם רוצים כלי יעיל לניהול משא ומתן מול קורבן הגניבה שלהם, והפיצוי המבוקש מצידם הוא מזון.
תיקים, צעיפים וטלפונים נחטפים בשניות ואז הפושעים הקטנים מתרחקים מעט, בוהים באדם שמולם, ממתינים לראות איזו הצעה הם יקבלו תמורת רכושו.
בזמן הזה מוטב להניח בינך לבין הבבון בננה או תפוז, גם מנגו ואננס יתקבלו בברכה, ולהתרחק.
הבבון יתקרב, יבין מהו השלל, יקח אותו וישאיר את הפריט שכייס - וימשיך הלאה, אל הקורבן הבא.
נבירה קלה במחקרים שנעשו על הבבונים של מקדש Uluwatu, גילתה שהם מבחינים איזה מוצר יקר לליבנו ועבורו נשלם יותר. למשל טלפונים סלולריים ומשקפיים. הבבון מבין שיש להם ערך גבוה בעינינו, ותמורת חפצים אלה הוא מצפה לקבל הצעה טובה יותר מאשר הצעה תמורת צעיף או כובע.
התופעה לא מתרחשת רק בבאלי. בבונים נכנסים יותר ויותר אל השטח האורבני ולומדים את האדם מקרוב.
מקום אחד הפך לזירת התנגשות בין האדם לבבון, במה שהפך למלחמה של ממש. בדרום אפריקה, באזור קייפטאון בלבד, חיים לפי ההערכה 650 בבונים המחולקים ל-16 להקות. אלה הפכו את החלק האורבני בעיר לביתם החדש.
הם נהנים לשחק על גגות המכוניות החונות, בגני המשחקים ועל עצי התושבים. בחיפוש אחר מזון הם פושטים על פחי אשפה, וזהו עבורם פתרון פשוט למצוא ארוחה קלה מבלי להוציא יותר מדי אנרגיה וללא צורך לנטוש את הגבעות והיערות שמהם הגיע.
נחשפים למפגעים
המזון המתועש פוגע בשיניים של הבבונים, והשהייה הרבה בעיר חושפת אותם למפגעים רבים כמו דריסה או מפגש עם כלבים וחתולים. כמובן שלאלה נלווים בני האדם, שלא מאוד מרוצים מהאורחים החדשים.
עם התגברות תלונות התושבים, השיקה דרום אפריקה תוכנית שמטרתה היא החזרת הבבונים אל הפריפריה והוצאתם מהערים.
בשלב הראשון, חולקו לתושבים פחים חדשים. היות ובבונים הם בעל חיים פיקח מאוד, לכל פח היה מנעול מיוחד שמנע מהם לפתוח אותו.
בשלב הבא, צוותי פקחים הסתובבו ברחובות והבריחו בבונים כדי למנוע אינטרקציה עם בני אדם. לשם הברחתם השתמשו ברובה צבע פשוט, שלא גורם נזק גופני לקופים.
בהמשך, איתרו ובודדו בבונים אלימים שמנהיגים להקה, לכדו והעבירו אותם לאזורים מרוחקים.
כחלק מהרצון למנוע מהבבונים לחזור חזרה אל הערים ולקבל גישה קלה אליהן, נבנית גדר מקיפה בימים אלה, היכן שניתן.
עד כה, התוכנית מראה סימנים חיוביים ובסוף השנה תוציא המדינה קריאה להכפלת כוח הפקחים.
בדומה לחזירי הבר, שגם אותם מושך המזון הזמין בשפע בשטחים האורבניים, גם במקרה הזה, מניעת מזון זמין הפחיתה את כמות הפשיטות של הבבונים בשטחים האורבניים.
אם נחזור לבבונים המתוחכמים של באלי, קשה שלא לשאול: נוכח התמעטות המזון הזמין בערים, האם נראה בקרוב בדרום אפריקה בבונים גונבים חפצים אישיים תמורת כופר, ובכמה "יתמחרו" הסוחרים הממולחים האלה כל פריט.
