צילום: עמית גירון
על מגרש ייחודי הצופה אל אחד מנחלי האזור, תוכנן בית בן 300 מטרים רבועים המשלב בתבונה בין צורכי משפחה לבין מקסום חוויית המגורים בטבע. המבנה, שמנצל את הנוף המרהיב, הוא בית קרקע המורכב למעשה מאזורי מגורים נפרדים להורים ולילדות, כשבאמצעו מרחב משותף. "הבית תוכנן עבור משפחה עם שלוש בנות. הם ביקשו בית נוח ופונקציונלי שינצל את המגרש שלהם, עם הפרדה מסוימת מהבנות אך עדיין אפשרות לחיות יחד", מספר אדר' יואב אנדרמן, בעלי 'אנדרמן אדריכלים', האחראים על תכנון הבית. "הבקשה הזו יצרה את הקונספט הבסיסי של המבנה - אזור הורים, הכולל מאסטר וחדר עבודה קטן, ואזור נפרד לבנות. על שני החלקים הנפרדים האלה 'שוכב' ה-L הגדול שמהווה את החלל הציבורי".
איך השפיעו הנוף והטופוגרפיה על החלטות התכנון?
"הבית יושב במגרש פנומנאלי, שצפונה ממנו יש רק נוף, כולל אחד הנחלים של השרון. הנוף יצר את הקונספט של הבית, מתוך כוונה לשבת בתוכו בצורה רגועה וליהנות ממנו. העובדה שהוא פונה לצפון מאפשרת יותר חלונות ומפתחים, כיוון שאין לך התמודדות עם השמש הישראלית, וזה היה אחד מהעקרונות המרכזיים, לתת ליושבי הבית ליהנות מהנוף המאוד ייחודי יחסית לישראל. אתה פשוט יושב על הטבע".
מה מייחד בית קרקע?
"אם בדרך כלל מפרידים בינינו מפלסים ומדרגות, בבית הזה בני המשפחה מקבלים את ה'הגנה' של הפרטיות בחדרים שלהם, אבל מהשנייה שיוצאים מהאזור הזה מתערבבים בצורה נינוחה מאוד בחללים הציבוריים. היתרון הזה מתאפשר כשכל הפרויקט נמצא בקומת קרקע, לעומת מגורים במפלסים או בקומות, זה בעצם מאפשר את ה-going easy של החיים בקומת קרקע".
המעבר בין פנים לחוץ נראה כמעט חלק - איך הושג האפקט הזה?
"זו כמעט תפיסת עולם של המשרד. כשאנחנו מקבלים פרויקט של 300 מטר בנוי, לא משנה אם מסביבו יש חצי דונם או שני דונם - הפרויקט שלנו הוא כל המגרש. אנשים לא בוחרים לגור על הקרקע ומוציאים סכומים גדולים כדי שנתחום אותם לאזור הממוזג. המטרה שלנו היא לחיות על כל המגרש. כאן זה מקבל משנה תוקף כי לא ברור איפה נגמר המגרש ואיפה מתחיל הנוף, ובהרבה מובנים נרצה להרגיש את הקילומטר וחצי קדימה".
זה גם עולה מהשם שבחרתם, 'בית הבריזה'.
"נכון, כי הוא גם קרוב לים והבריזה מנשבת בתוכו, בזכות מבנה ה-L הגדול. בכל פרויקט אנחנו מבקשים לייצר איזושהי סינרגיה, לייצר יותר מפעולה אחת או להוסיף יותר מערך אחד על ידי מהלך אחד או אלמנט אחד, וכאן זה ממש קורה".
הפלטה הצבעונית מאופקת מאוד - מה הנחה את בחירת החומרים והגוונים?
"ראשית כי כאלה אנחנו, פחות מאמינים בלהתאמץ. ובמקרה הזה הנוף של הבית כל כך חזק וכל כך נדיר בישראל שצריך ללכת שני צעדים אחורה ולתת למי שמוביל את הסצנה לקחת את התפקיד של השחקן הראשי, באותו אופן שבו כשאנחנו מתכננים בית על צוק מול הים, יהיה לנו ברור שלא הארכיטקטורה היא שתוביל את הפרויקט. היא תתמוך בו אבל היה משהו גדול יותר וטוב יותר לפני, והמטרה שלנו היא לא להפריע לו להתקיים גם אחרי שאנחנו עוזבים את האתר".
למה בחרתם לשלב בטון חשוף לצד חומרים רכים יותר?
"אלו בעצם הנגיעות שנעשות על ידי הצוות לאחר שכבר יש לנו את התוכניות הראשוניות, ובמקרה הזה תחת ידה של האדריכלית האחראית של הפרויקט סיון כהן, כשהמטרה היא להפוך את הרעיון מפשטני לפשוט, כלומר אם פשטני עשוי להתפרש כמוגזם, הפשוט מייצר סיטואציה נעימה ולא מתאמצת".
מה היו האתגרים המשמעותיים ביותר בפרויקט?
"האתגרים נחלקו לשניים: ברמה הערכית-אדריכלית האתגר היה ליצור הומוגניות שהיא עדיין מוגדרת. רצינו שירגישו את שני הגושים ואת ה-L שקושר אותם, אבל עדיין לשאוף למכלול קוהרנטי וזורם. עשינו את זה בין היתר בעזרת שתי ספריות המתכת הגדולות שהולבשו בלבן, ואפשרו טווח נשימה בין אזורים ציבוריים ויחד עם זה חציצה. ובזכות החומר הזה, המתכת, שיש לה תכונות קונסטרוקטיביות כאלו ואחרות, יכולנו לעבוד עם לבן עבה, לבן חזק ולבן דקיק וקליל, וזה אומר שגם אחרי שאנחנו בהירים ופשוטים יש עדיין ניואנסים ויש עדיין מנעד פנימי, וזה יוצר איזושהי שכבתיות שבשבילנו היא קצת מעניינת את הסיטואציה בלי להפוך למתאמצת וגם מאפשרת לנו להשפיע מקומית. הסט השני של האתגרים היו האתגריים הטכניים, זה לא פשוט לבוא ולהציב L ענק של 12 על 15 מטרים שמרחף לחלוטין מעל המבנים הקטנים יותר. זה פשוט דורש עבודה, ניסיון, מאמץ, ונחישות. ככל שזה נראה יותר פשוט ככה זה יותר מסובך, אבל זו העבודה שלנו - לייצר תוצר סופי שבו המאמץ המקצועי לאורך הפרויקט לא יהיה ניכר בתוצאה".