נשיא דרום קוריאה, יון סוק יאול / צילום: ap, Fernando Vergara
זה היה שיעור קצר להפליא באמנות ההפיכה הצבאית. נשיא קוריאה הדרומית הודיע עליה ב־11 בלילה; הפרלמנט ביטל אותה שעתיים אחר כך; הנשיא חזר בו ב־4:30, עוד לפני שזרחה השמש.
● יואב קרני, פרשנות | הדמוקרטיה של דרום קוריאה נחלצה מפי התהום
● כותרות העיתונים בעולם | "בגידה ביהודים": זעם באוסטרליה אחרי תמיכה בהצעה נגד ישראל
● ניסיונות השכנוע נדחו: מאחורי ההחלטה הנורבגית לחסל את ההשקעות בבזק
במהלך חמש וחצי השעות האלה נעצרה הנשימה הרחק מקוריאה הדרומית, מפני שכל כך הרבה היה מוטל על כפות המאזניים: גורלה של מעצמה כלכלית משגשגת; השפעת המאורעות בה על המשוואה האסטרטגית הנפיצה של מזרח אסיה; ועצם החיזיון של דמוקרטיה קפיטליסטית יציבה ומפותחת חוזרת וגולשת אל ימים קודרים של דיקטטורות צבאיות.
איך לתפוס את השלטון
על מה שהתרחש בארמון הנשיאות בסיאול בשעות ההן אנחנו נשמע אל נכון די הרבה. אפשר לסמוך על הקוריאנים היצירתיים שהם יפיקו סרטים בדרך לאוסקר, או לפחות בדרך לנטפליקס. אבל עניין אחד ברור: זו היתה פארסה.
היא מזכירה את 22 באפריל 1961, כאשר קבוצה של גנרלים צרפתיים באלג'יריה ניסו לחולל פוטש נגד הנשיא דה גול. זה האחרון לבש את מדי הצבא הישנים שלו, התיישב מול מצלמות הטלויזיה, ונשא את נאום ה־Hélas! Hélas! Hélas!, או 'אבוי! אבוי! אבוי!', שבו המטיר קיתונות של בוז על ראשיהם של הפוטשיסטים, "שחובתם, שכבודם, שסיבת קיומם היו לשרת ולציית". הפוטש שעמד להטיל את צרפת אל מלחמת אזרחים הסתיים בקול דממה דקה.
כיוצא בזה הפוטש של ותיקי המפלגה הקומוניסטית נגד הנשיא גורבצ'וב ב־1991, בניסיון אחרון למנוע את קריסת המשטר הסובייטי. המנהיג הנומינלי של הפוטש, גנאדי ינאייב, היה שתוי, וידיו רעדו ללא תקנה בזמן ההודעה הטלוויזיונית על כינון משטר חירום. הפוטש התמוטט 48 שעות אחר כך, וזמן קצר אחר כך נפלה ברית המועצות.
נכתבו לא מעט ספרי־הדרכה לדיקטטורים פוטנציאליים איך לתפוס את השלטון במכה אחת, להוציא את היריב מכליו או מדעתו, לשתק את מוקדי ההתנגדות ולשכנע את הציבור שזהו־זהו, נפל הפור. פעם היה מספיק לתפוס את תחנת הרדיו, ולשדר ממנה הודעה חגיגית על הקמת מועצת ישועה לאומית. עכשיו צריך לתפוס את כל הלוויינים המרחפים למעלה, ולהשתיק את האינטרנט.
הפיכות צבאיות הן נחלת הפוליטיקה משחר ההיסטוריה. בסוף כל דמוקרטיה או רפובליקה עמדה הפיכה צבאית, או לפחות הפיכה צבאית כושלת. עד מלחמת העולם השנייה מעט מאוד ארצות היו יכולות להודיע בביטחון שבהן "זה לא יקרה". שייקה אופיר שר לפני 55 שנה 'ויאמר העם: הופ, הפכנו!'. השיר היה מורכב משמותיהם של כל רודני סוריה, שהופלו בהפיכות צבאיות ב־20 השנה הקודמות.
בבוליביה, אלופת העולם בהפיכות, נרשמו 190 הפיכות ב־200 שנות קיומה. במשך עשרות שנים, הפיכות היו הדרך העיקרית להחליף ממשלות בארצות חשובות ורבות אוכלוסים כפקיסטן וכתאילנד. גם בקוריאה הדרומית.
דמוקרטיה היא לרועץ?
קוריאה הדרומית לא גדלה בסביבה דמוקרטית. היתה לה מסורת ארוכה של סמכותנות חברתית, דתית ופוליטית. זהותה התרבותית היתה קרובה להימחק במרוצת 35 שנה של שלטון דיכוי יפני, במחצית הראשונה של המאה ה־20. חמש שנים לאחר גירוש יפן, פלישה קומוניסטית כמעט שמה קץ לקיומו הנפרד של הדרום.
התערבות אמריקאית הצילה אותו, ולהלן התחיל תהליך צמיחתו, שהיה איטי ומכאיב. ניהלו אותו רודנים אזרחיים וצבאיים. בשיאו המתין הנס הקוריאני. ארץ שבשנות ה־50 היתה מן העניות ביותר בעולם הגיעה בתוך 30 שנה למעמד של אחת מ־15 המובילות.
באותו הזמן היא היתה פרסומת מביכה לתועלת הצומחת מהיעדר דמוקרטיה. גנרל פארק צ'ונג הי, ששלט בה 17 שנה ביד רמה מאוד, עד שנרצח בידי ראש הביון שלו, כפה על קוריאה הדרומית משמעת ייצור ועבודה אשר הושוותה למחנות כפייה במדינות טוטליטריות. המודל הקוריאני היה אז מופת לכל גנרל שחיפש תירוצים כדי לכונן דיקטטורה. המודל הזה הוכיח, לכאורה, שדמוקרטיה היא לרועץ לחברה מתפתחת, הזקוקה למשמעת ברזל כדי לזנק מחושך לאור.
קוריאה הדרומית הגיעה אל חוף המבטחים הדמוקרטי רק 25 שנה לאחר שפארק כונן את הדיקטטורה שלו. היא עשתה כן בזכות הקרבה ואומץ של צעירים, שהתייצבו מול כידוני הצבא. מרידה אחת ב־1981 עלתה בחיי מאות, או אלפים.
היה קשר ברור אם גם לא חד־משמעי בין השגשוג הכלכלי לבין התפתחות המוסדות הדמוקרטיים. הנס הכלכלי של קוריאה הדרומית לא היה תוצאה של קפיטליזם צרוף. הכלכלה שיצר גנרל פארק היתה מיוסדת על דגם מורכב של הון־שלטון. אבל מחלציו יצאו יוזמה חופשית ורוח של חידושים.
מאבק הרסני בין הרשויות
בקוריאה הדרומית התפתח משהו לא רגיל במזרח אסיה: נון־קונפורמיות. קוריאנים פיתחו תרבות של מרד נגד מוסכמות. אנחנו רואים את תוצאותיו גם בקולנוע, בתיאטרון ובמוסיקה.
אבל קוריאה הדרומית לא הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. יש בה משבר כלכלי מחמיר. קיטוב מר ושחיתות מסיבית מעיקים על הפוליטיקה שלה זה שנים. יש בה משטר חוקתי, המנסה לחקות את ארה"ב, עם נשיא ביצועי ועם אסיפה מחוקקת רבת כוח. התוצאה לא פעם היא מאבק הרסני בין הרשויות. מפלגות אופוזיציה חושבות שחובתן העיקרית היא להדיח את הנשיא, או לפחות להבאיש את ריחו. החוקה מגבילה את כהונתם של נשיאים לחמש שנים, ועד מהרה ליחם נס והרוח יוצאת ממפרשיהם.
זה מה שקרה ביום ג' לנשיא יון סוק־יאול. נשארו לו עוד 18 חודשים בנשיאות. דעת הקהל פנתה נגדו, והאופוזיציה השולטת בפרלמנט עמדה לפתוח את תהליך הדחתו.
על מה חשב יון ולמה קיווה, כאשר הכריז מצב חירום? האם הוא הביא בחשבון את מהלכי הנגד של יריביו? האם הוא היה באמת מוכן לכפות את רצונו באמצעות כידונים, או שידיו רעדו כמו אלה של גנאדי ינאייב במוסקבה, באוגוסט 1991?
קוריאה הדרומית התקרבה השבוע להיות הדמוקרטיה היציבה והמפותחת הראשונה בדורנו הנכנעת להפיכה צבאית. זה היה יכול להיות סימן מדאיג לבאות, בייחוד ערב כניסתו של נשיא חדש בארה"ב, שגילה בעבר עניין מוגבל בזכויות אדם ובחיזוק ממשלות דמוקרטיות. המנהיג הקוריאני היחיד שעניין אותו היה הרודן הקומוניסטי של הצפון.
האם בזה הסתיים הניסיון להפיל את הדמוקרטיה הקוריאנית? קשה לדעת, אבל לפי שעה מותר לדמוקרטים באשר הם לנשום לרווחה. קוריאה הדרומית אינה עומדת לתת רעיונות אנטי־דמוקרטיים למנהיגים נבחרים שאינם מרוצים מדעת הקהל או מהתנהגות האופוזיציה, ורוצים להאריך את שלטונם ויהי מה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר