למה בדרום קוריאה לא מביאים יותר ילדים? / צילום: Shutterstock
גורדי השחקים ממלאים את סיאול, בירת קוריאה הדרומית. מגדל "העולם לוטה" שנפתח לציבור ב־2017, נחשב לבניין הגבוה ביותר במדינות ה-OECD וכולל 123 קומות. ובכלל, העיר שוקקת חיים ומכל מקום אפשר לצפות בלוגואים של חברות בינלאומיות.
אך מתחת לפני השטח, כשמסתכלים על דור העתיד במדינה, קצת קשה לראות חיים. גינות המשחקים דלילות, כיתות בבתי ספר נסגרות, וגננות מעידות: "פעם כל כיתה כללה 30 ילדים והיום יש עשרה בלבד".
● חצי שעה של השראה | מנכ"לית תורפז: "מגיל קטן חונכתי להיות עצמאית ולא תלויה בשום גבר"
● פורטפוליו | לפני עשור נגמר לו הכסף לשלם לעובדים. היום החברה שלו מכניסה 50 מיליון דולר בשנה
● למרות האזהרות החמורות: האנשים שעושים ניתוח לשינוי צבע העיניים בכל מחיר
ד"ר ליאורה צרפתי, חוקרת תרבות קוריאה וראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוותה את זה על בשרה. "כשהגעתי לסיאול בשנת 2007 במסגרת רילוקיישן, עם ארבעה ילדים, לא היו שם גנים כמעט. הגן היחיד שעמד לרשותי היה זה של הכנסייה", מספרת צרפתי. בינתיים נדמה שהמצב השתפר, אבל לא במידה מספקת.
למה הגינות והגנים ריקים כל כך? כי הקוריאנים, אפשר לומר, כמעט הפסיקו לעשות ילדים. ב־2023 אף נרשם שפל חדש בשיעור הפריון במדינה - 0.72 ילדים לאישה - מה שביסס את מעמדה של דרום קוריאה כמדינה עם שיעור הפריון הנמוך בעולם.
"כשהקוריאנים שומעים שיש לי שלושה ילדים, הם מאוד מופתעים", מספרת ד"ר אירה ליאן, ראש מדור קוריאה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית, שמבקרת במדינה מדי שנה. "השאלה הראשונה שאני נשאלת היא 'עם מי הילדים שלך נמצאים עכשיו?' זה בבחינת הלם תרבות".
לפי סקר שפורסם אשתקד בעיתון Korea Daily, יותר ממחצית מהנשים הקוריאניות וכחמישית מהגברים בני 29-25 שוקלים חיים ללא ילדים. כשנשאלו על הסיבות לכך, כמחצית מהגברים הזכירו עלויות אסטרונומיות ו־60% מהנשים הדגישו את הקושי לשלב בין עבודה למשפחה.
את ההשלכות של התופעה כינה באחרונה ד"ר לי סאנג־לים מאוניברסיטת קוריאה "משבר קיומי". החשש הוא מפני המשך הצטמקות האוכלוסייה עד כדי מצב שבו לא יהיו מספיק צעירים כדי לכלכל את הפנסיונרים, שלא לדבר על חיילים שישרתו בצבא, שבו - כמו בישראל - יש גיוס חובה לגברים. אז איך קוריאה הגיעה למצב הזה, מה היא עושה בעניין והאם משהו עתיד להשתנות?
מי ישלם בעתיד את הפנסיה?
לאורך 15 שנה קוריאה השקיעה, לפי דיווחיה, כ־200 מיליארד דולר בניסיון לעודד את הציבור להביא ילדים ולהיאבק בדילול האוכלוסייה. גם כיום הורים מקבלים קצבאות ילדים של מאות דולרים בחודש (השכר החודשי הממוצע בקוריאה נע סביב 4,000-3,000 דולר). קוריאה אף יזמה קמפיינים שמזמינים אבות להשתתף בגידול ילדים ואפילו מציעה להם חופשות לידה בתשלום. יש רק בעיה אחת: אף אחד כמעט לא לוקח אותן.
"המדיניות של הממשל מכוונת בעיקר לזוגות נשואים מבוססים, עם משרות יציבות, ומתעלמת מהאוכלוסייה הרחבה יותר", הסביר ד"ר לי בספטמבר בראיון למגזין The Diplomat. "כדי להניע שינוי אמיתי צריך לטפל בסוגיות מבניות עמוקות יותר, כמו חוסר יציבות בשוק העבודה, צמצום פערים והורדת מחירי הדיור. שינוי בדפוסי החשיבה של הדור הצעיר הוא קריטי כדי להפוך את המגמות".
הנתונים מדברים בעד עצמם: עד 2072 אוכלוסיית קוריאה צפויה להתכווץ מ־51 מיליון איש כיום לכ־36 מיליון. במקביל מספר המבוגרים בני 65 פלוס צפוי להיות מוכפל בתוך 20 שנה, מ־9 מיליון כיום לכ־18 מיליון. כך לפי נתונים של אתר Statista (ראו הרחבה במסגרת). "התוצאה צפויה להיות משבר עצום בענפי תעשייה מקומיים והחרפת בעיות הרווחה עם הזדקנות מואצת של האוכלוסייה", הסביר ד"ר לי.
או בקיצור, אם המגמות הנוכחיות יימשכו, "הנס הכלכלי" של קוריאה - מדינה שהפכה למעצמה בתוך עשורים ספורים - עלול להגיע לקיצו. "הקוריאנים יוצאים לפנסיה בגיל 60, וגם כך הקצבה שהם מקבלים יחסית נמוכה (כ־200 דולר בחודש - ה"ו) ותוחלת החיים גבוהה. לכן עולה השאלה מי ישלם את הפנסיה. זו בעיה כלכלית סופר־קשה", מסבירה ד"ר ליאן.
"המפעל הכי גדול כיום של סמסונג באסיה ממוקם בווייטנאם ולא סתם. שם יש ידיים עובדות. האיום הכלכלי הוא על כל מערכות הרווחה, על בתי החולים ועל הפנסיה. נאמר אפילו שרובוטים ומערכות AI יטפלו בקשישים, כי בקרוב לא יהיה מי שיעשה זאת. לצד זאת, קוריאה הדרומית מתמודדת עם איום ביטחוני כבד משקל מצד קוריאה הצפונית. האנשים שם שואלים את עצמם: מי ילך לצבא?".
"עולה המון כסף"
קים ג'אונגוואן (28) היא דוקטורנטית לפיזיקה מקוריאה שהעבירה תשעה חודשים בישראל בהתמחות בחברת הייטק ישראלית. כמי שגדלה במדינה היא מכירה את מקרוב את בעיית הפריון הנמוך. "הטרנד הזה התחזק בעשור האחרון, להביא ילדים בקוריאה עולה המון כסף", היא אומרת לגלובס.
עד כמה זה עסק יקר? בכתבה ששודרה באחרונה בערוץ הטלוויזיה הצרפתי France 24 צוין כי נדרשים 300-200 אלף אירו לגידול ילד קוריאני עד לבגרות, כלומר יותר ממיליון שקל. ג'אונגוואן מעריכה ששנת לימודים באוניברסיטה טובה עולה 40 אלף שקל בשנה, מה שמקביל רק לעלויות המוסדות הפרטיים בישראל.
איך ההורים שלך עמדו בעלויות האלה?
"הם חסכו המון שנים. החברה שבה אבי עבד מימנה חלק מהעלויות. אבל אני רוצה להביא הרבה ילדים, אפילו עשרה. אני לא מתכננת לגור בקוריאה בעתיד; אולי בישראל, בארה"ב או באירופה. שם יש לי יותר סיכוי לממש את עצמי, גם בקריירה וגם בהורות".
ד"ר ליאן מחדדת שבקוריאה "יש חוסר אמון מוחלט במערכת החינוך הציבורית ולכן בעיני המקומיים זו חובה לשלוח את הילדים לחוגי העשרה פרטיים אחר הצהריים. אלה למעשה בתי ספר פרטיים (המכונים Hagwon - ה"ו). הילדים לומדים שם עד 19:00 ואפילו עד 22:00".
מלבד הילודה הנמוכה, בדרום קוריאה גם פחות מתחתנים. בשנת 2022 נרשם שפל היסטורי של כ־192,500 זוגות שנישאו, ירידה דרמטית של 40% לעומת עשור קודם לכן, אז נרשמו 320 אלף נישואים. לפי סקר שנעשה השנה בקרב קוריאנים לא נשואים בני 18 ומעלה, והוצג באתר Statista, סיבה עיקרית לכך היא, שוב, הכסף. 60% מהגברים ו־35% מהנשים אמרו: "כלכלית אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו". 13% מהנשים ו־4% מהגברים אמרו שהסיבה לכך היא שהם לא רוצים ילדים. כחמישית מהצעירים משני המגדרים מעדיפים להתמקד בקריירה.
לדברי הדוקטורנטית ג'אונגוואן, "קוריאנים רוצים בן או בת זוג, אבל הם רוצים לבזבז את הכסף רק על עצמם ולא על מישהו אחר. הם רוצים פרטנר אבל לא רוצים להתחתן, רק לבלות. אנשים צעירים מפחדים ממחויבות. יש לי חברים שאומרים 'אני רוצה להתמקד בקריירה, אין לי זמן וכסף לבזבז על זוגיות רצינית'".
לא מודרני להביא ילדים
כדי להבין איך הגיעה קוריאה הדרומית למצב הנוכחי צריך לחזור לאחור - אל ההיסטוריה של המדינה שנוסדה ב־1948 - אך הפכה לדמוקרטיה בפעם הראשונה רק בשנת 1987.
תהליכים של פיתוח תעשיית יצוא טכנולוגית התרחשו בתוך עשורים ספורים, מה שאפשר לקוריאה לזנק ממעמד של מדינה נחשלת לאחת המדינות העשירות בעולם. התמ"ג לנפש בה הוא 58 אלף דולר, בין 20 המדינות המובילות, נתון אף גבוה מזה שנרשם בישראל.
אך בעוד קוריאה אימצה במהירות קודים מערביים מסוימים, היא נשארה מאחור בכל הנוגע לערכים כמו שוויון מגדרי. במילים אחרות, ערכים שוביניסטיים ופטריארכליים של קוריאה המסורתית נותרו בעינם, אולי רק עם טוויסט עדכני - צמצום ילודה.
"בשנות השישים והשבעים שיעור הפריון במדינה היה ארבעה-חמישה ילדים בממוצע", מסבירה ד"ר ליאן. "אלא שאז, ועד שנות ה-2000, הממשלה התחילה לעודד משפחות להביא עד שני ילדים מתוך מחשבה שילודה מרובה היא בזבזנית ופוגעת בצמיחה. כשהבינו שהמדיניות לצמצום ילודה 'הצליחה מדי', הם ניסו להסיט את ההגה ב-180 מעלות. אבל זה כבר היה מאוחר מדי".
הבעיה היא זו: הקריאה לצמצום ילודה לא כללה עידוד של תעסוקת נשים. למעשה, האישה הקוריאנית הייתה מצופה, ועדיין, להישאר בבית עם ילדיה מרגע שהיא הופכת לאמא. וכך קורה שנשים שרוצות בכל זאת להתקדם מקצועית, מוותרות מראש על הקמת משפחה. "ספק אם בקוריאה הייתי יכולה להגיע לתפקיד שלי באקדמיה עם שלושה ילדים", אומרת ד"ר ליאן. "לא בכדי אחד הטרנדים החמים של השנים האחרונות הוא זוגות שמאמצים כלכלב במקום להביא ילד. הכלבים הכי פופולריים הם קטנים, שיכולים אפילו להיכנס לעגלה שדומה לעגלת תינוק".
האמהות הקוריאניות מצופות לא רק להיות המטפלות העיקריות, אלא גם להפוך ל"מאמנת אישית לילד", כהגדרתה של ליאן. "האם אמורה להשיג לילד או לילדה את המורים הכי טובים ולשלוח לגן שמלמד אנגלית מגיל אפס. בקיצור, היא מנהלת לילד את כל החיים".
באופן הזה, כפי שמתארת זאת הדוקטורנטית לילך טנא מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, נוצרת בקוריאה מעין "ספירלה של הימנעות". במסגרתה המדינה לא מטפלת בבעיות היסוד, כמו צמצום הפערים המגדריים והורדת יוקר המחיה. התוצאה היא ש"אנשים ממשיכים לא להביא ילדים, מה שרק מייקר את שירותי הרווחה כי האוכלוסייה מזדקנת. זה מעגל קסמים, והם לא מצליחים לשבור אותו. למרבה האבסורד, הנשיא יון סוק־יאול פחות או יותר סגר באחרונה את המשרד לשוויון חברתי, במקום לדאוג לצמצום פערים".
וכך נוצר מצב שבו דור ה־Y של קוריאה - בני 20 עד 40 - קיבל לפני כמה שנים את הכינוי דור הסאם־פו (מסמן את המילה "לוותר" בקוריאנית), שמשמעותו ויתור על דייטינג, נישואים וילדים. באחרונה נוספו ויתורים והמונח התעדכן לכדי דור ה־N-po. ה־N מסמנת מספר רב של היבטים בחיים שנזנחים, כמו בעלות על בית והישגים בעבודה, אולי גם על רקע העובדה שהשכלה בקוריאה כבר לא מבטיחה משרה טובה.
"לפני עשור צעירים שהתברגו לאוניברסיטה מצוינת היו מצליחים כמעט בוודאות למצוא עבודה טובה. כיום זה כבר לא ודאי", אומרת ד"ר ליאן. "יש אבטלת אקדמאים ואינפלציה של אנשים עם תוארי דוקטור. מבחינת אותם משכילים לעבוד בעבודות פשוטות - זה מעורר בושה".
"מתנכלים לנשים אחרי היריון"
היחס לאמהות ולנשים משפיע כמובן על הילודה, אך הוא בראש ובראשונה פוגע בנשים עצמן. שיעור התעסוקה שלהן בקוריאה הוא 55%, לעומת 70% בקרב הגברים, אך ד"ר צרפתי מדגישה שהנתונים האלה לא מציגים את התמונה כולה, שכן נשים נוטות לעבוד במשרות חלקיות ובתפקידים זוטרים בהרבה.
בישראל אם תיכנסי למשרדים של חברת הייטק כלשהי תראי ייצוג לא רע של נשים בשלל תפקידים. איך זה נראה בקוריאה?
צרפתי: "את תראי הרבה פחות נשים. אלה שנמצאות שם בחרו בקריירה והקריבו חיי משפחה. החברה מהללת נשים שנשארות בבית. הכינוי לילדים שמכינים לעצמם ארוחת צוהריים הוא 'ילדי הראמן'".
למעשה, אי־השוויון המגדרי בקוריאה הוא מהחריפים ביותר בקרב מדינות ה־OECD; רק טורקיה מדורגת נמוך יותר בטבלה. נשים שם מרוויחות בממוצע רק 65% משכרם של גברים, ורק 22% ממשרות הניהול במדינה מאוישות בידי נשים. בישראל, לשם השוואה, מדובר בכ-30%. "מצפים מאישה להיות עם עור לבן, רזה ושקטה, לא להיות דעתנית ולא דומיננטית", אומרת ג'יאונגוון.
בקוריאה, כשנשים נעשות אמהות או כשהן בהיריון, מתחילה אפליה חמורה נגדן במקום העבודה. אמנם יש חוקי עבודה, אבל הם לא נאכפים. "אם את בהיריון", מספרת ג'יאונגוון, "הבוס יגרום לך להרגיש לא בנוח. נשים במצב הזה חוות התנכלות. יקניטו אותן ויגרמו להן להרגיש חסרות תועלת".
"חופשת לידה של נשים קוריאניות היא בלתי נגמרת", אומרת טנא. "לכאורה מדובר ב־13 שבועות, אבל אישה שתנסה לחזור למקום עבודתה אחרי החופשה - יתנכלו לה עד שתתפטר".
"יש גם תופעה של בריחת מוחות מקוריאה שאופיינית בעיקר לנשים משכילות", מספרת ד"ר צרפתי. "הרבה תושבים לומדים לתארים מתקדמים בחו"ל, במדינות כמו ארה"ב, קנדה ואירופה. בעוד הגברים חוזרים לקוריאה ומשתלבים באקדמיה, נשים נוטות להישאר בחו"ל בגלל תקרת הזכוכית שמצפה להן בקוריאה".
לשבת לדרינק עם הבוס
בכלל, צריך לומר שגם התרבות התחרותית בקוריאה משפיעה. היא אמנם תורמת לצמיחה, אבל מגיעה עם מחירים נפשיים חריפים. הדבר מתבטא, בין היתר, בשעות עבודה ארוכות באופן קיצוני, עד כדי שעובדים הולכים לישון במשרדים כי הם לא מוצאים טעם לחזור הביתה ב־21:00 או 22:00. המצב השתפר מעט בשנים האחרונות, אך קוריאה היא עדיין משיאניות משך יום העבודה ב־OECD, לצד מקסיקו וצ'ילה: 1,900 שעות בשנה.
"בקוריאה עובדים בשעות מטורפות ולפי הנוהג אסור לעזוב את המשרד לפני הבוס", אומרת טנא. "מצופה מהעובדים גם לשבת לדרינק עם הבוס לתוך הלילה, לפחות מדי פעם. חוץ מלעבוד ולישון אין להם זמן לכלום, ונשים - אם יש להן ילדים קטנים - בכלל מתקשות לעמוד בסטנדרטים האלה. כך שקוריאניות בעצם נדרשות לבחור: או עבודה או ילדים".
ג'אונגוואן, שנחשפה לראשונה בחייה לנורמות העבודה בישראל בשנה האחרונה, סיפרה שהן שונות בתכלית בהשוואה לקוריאה. "המשפחות בישראל מאוד קרובות. קולגות שלי יוצאים לפעמים ב־16:00 מהמשרד ולוקחים חופשות של שבועיים. בקוריאה אם תעשי דבר כזה - יפטרו אותך. אנשים לוקחים חופשות של ימים ספורים וגם זאת רק אחרי שהוכיחו שהשיגו תוצאות טובות ועבדו קשה במיוחד".
"מככבת" בשיעורי האובדנות
אם החיים כיום בדרום קוריאה נשמעים לכם כמו גיהינום, הנה הוכחה לכך: המדינה היא גם שיאנית ה-OECD בשיעורי אובדנות, עם יחס של 24 מקרים לכל 100 אלף איש. לשם השוואה, בליטא, המדורגת שנייה במדד, השיעור עומד על 18.5, ובישראל - 5.7 בלבד. ב־2015 המקומיים עצמם אפילו הגו מושג סאטירי שממחיש זאת, Hell Joseon (גיהינום קוריאה).
"אני אדם שמח אבל הרבה אנשים בקוריאה מתרכזים בבעיות ויש תופעה של אובדנות בקרב סטודנטים", מספרת ג'אונגוואן. "הרגשתי שאני יותר כישרונית מכפי שגורמים לי להרגיש שם, ולכן עזבתי לתקופה".
לדברי ד"ר צרפתי, לפני 30 שנה הגיהינום הזה לא התקיים. "אז המחירים היו סבירים ואנשים היו בתעסוקה לכל החיים. עכשיו יש הרבה פחות מזה. דווקא מתוך המצוקה הכלכלית הציבור בחר בממשלה ימנית־קפיטליסטית, כי זו הבטיחה לטפל ביוקר המחיה ולהגדיל את התעסוקה. הנשיא יון סוק־יאול (שהכריז בשבוע שעבר על הפיכה צבאית וחזר בו כעבור כמה שעות, ראו מסגרת - ה"ו) מותג כ'טראמפ של דרום קוריאה'. אבל ההבטחות שלו לא קוימו. מנגד, העם מצפה שיגיע מנהיג שיעשה קסמים וזה לא עובד ככה".
מכלול הנסיבות הזה, עם צרות נוספות שעמן מתמודדת דרום קוריאה בשנים האחרונות, מציב את עתידה הכלכלי לוט בערפל. עדות לכך ניכרת גם בהאטה בצמיחה, שהגיעה ל־1.36% בלבד ב־2023. הירידה הזאת נובעת משלל סיבות: תחרות גוברת מול סין, משבר שבו נתונה סמסונג - המעסיקה הגדולה במדינה - שאף הודיעה באחרונה על כוונותיה לקצץ 30% בכוח האדם, רמה גבוהה של חוב משקי בית והזדקנות מואצת של האוכלוסייה. "כן, הנס הכלכלי עלול להיעצר", מזהירה ד"ר צרפתי.
המערב צונח, ישראל בפסגה
אמנם קוריאה נחשבת לחריגה, אך למעשה זהו סיפורו ועתידו האפשרי של המערב. כדי שמדינה תשמור על אוכלוסייתה, ולא תתכווץ, נדרש שיעור פריון של 2.1 ילדים למשק בית. כלומר, נדרשים שני ילדים שיחליפו את שני הוריהם. כמעט בכל מדינות המערב (לבד מישראל), שיעור הפריון לא מגיע למספר זה. בסין וביפן שיעור הפריון הוא 1.2 ילדים לאישה, ובמדינות אירופאיות כמו איטליה, ספרד, פולין ויוון, מדובר במספרים דומים.
יש לציין כי בשנים האחרונות שיעורי הפריון ביפן מצויים בירידה. בינואר 2023 ראש הממשלה פומיו קישידה התייחס לנושא והדגיש כי שיעור הילודה מוביל את יפן להיות "על סף חוסר יכולת למלא באופן ראוי את הייעוד החברתי שלה". בעקבות כך הקצתה המדינה חבילה לעידוד ילודה, בסכום של 25 מיליארד דולר, למשך שלוש שנים.
ראש ממשלת יפן לשעבר שינזו אבה, שנרצח בידי מתנקש, הצליח להעלות את שיעורי התעסוקה של נשים, מהלכים שנכללו תחת מדיניות כלכלית שכונתה "אבהנומיקס". אבה חייב חברות לעמוד ביעדים לתעסוקת נשים והרחיב את רשתות החינוך לפעוטות, מה שסייע גם בתחום העלאת שיעורי הפריון לתקופה מסוימת.
ומה לגבי ישראל? מדובר בשיאנית ה-OECD, בכיוון ההפוך לגמרי - שיעורי הפריון אצלנו הם הגבוהים ביותר בעולם המערבי, כמעט שלושה ילדים לאישה. אלה נתונים שיש בהם פוטנציאל משמעותי לצמיחה, אך רבים מאזרחי ישראל נשארים מאחור בלימודי ליבה ותעסוקה, כך שלא בטוח שהפוטנציאל לצמיחה אכן יוכל להתממש.