קורין אלאל. דרך משלה שרק חיכתה לפרוץ / צילום: רמי זרנגר
קורין אלאל שנפטרה השבוע הייתה יוצרת מתפתחת, משתנה ונדירה במחוזותינו, מוזיקאית-מלחינה נפלאה עם קשב עצום למילה הכתובה והמושרת. אלאל נולדה בתוניס ב-15 במרץ 1955, ועלתה לארץ בגיל עשר עם אמה ועם אביה, שהיה איש מוסד והיה בסכנת היתפסות. בגיל 12 התאהבה לראשונה בגיטרה שלה. אך מעבר לנֶקרולוג הביוגרפי המאפיין הנשלף כתיק חבצלת בכל פעם שמישהי חשובה נפטרת, מעניינת הזיקה שלה לספרות ולמילה הכתובה דרך השנסון הצרפתי הקלאסי ודרך שירי משוררים ופזמונאים מורכבים ועמוקים שהלחינה.
● הרשת הספרותית שטווה נועה מנהיים היא כמו מפת דרכים לטיול מרתק ועסיסי
● ישי שריד כותב היטב ומציג הומור דק, אבל חוטא בהתנשאות על הדמויות שלו
דרך ארוכה עשתה אלאל מימֵי היותה זמרת ליווי מבוישת משהו, בעלת שיער ארוך וגלי מעודן, לצד יהודית רביץ ומאחורי אריק איינשטיין בביצוע היפה ביותר של השיר העברי-ישראלי החשוב "עטור מצחך זהב שחור" של אברהם חלפי ויוני רכטר; ועד היותה רוקרית פמיניסטית בועטת שלא דופקת חשבון מחד גיסא, אבל רגישה עד דמע מאידך גיסא.
מרגשת ומתריסה
אי אפשר לשכוח את הביצועים המרגשים שלה כאמנית. "אנטארקטיקה", שהלחינה למילים של הפזמונאית והסופרת חנה גולדברג, לך חפש מילים כאלה, אולי תמצא באנטארקטיקה, שיש בהם יסוד אניגמטי כל כך וגם ביקורת חברתית נוקבת ומרומזת על החברה הישראלית ועל שירי אהבה קיטשיים בנוסח 'אני אוהבת אותך אתה אותי ושנינו אוהבים אחד את השני'. או שירים פמיניסטיים מתריסים כמו "מותק", דהיינו אל תקרא לי מותק, לחן שלה למילים של גדעון כפן וצרויה להב; או שירים המשלבים מחאה פמיניסטית ומחאה פוליטית על הלאומיות הישראלית המוגברת והצנטרליזם שלה ב"ארץ קטנה עם שפם" למילים של מאיר גולדברג; ומעל הכול, הדרך להעביר את המילים הנדירות של אהוד מנור בקולה הצרוד והייחודי ב"אין לי ארץ אחרת", שלו כתבה את המנגינה והביצוע המקורי הוא של גלי עטרי.
נראה כי תמיד הייתה באלאל, עוד לפני השיער הקוצי והקצר של שנות השמונים, האישה המתריסה למול החברה. כבר כחיילת בלהקה הצבאית היא סירבה לרקוד ולעשות את התנועות המגוחכות בשירים ובפזמונים, וכבר אז הייתה לה דרך משלה שרק חיכתה לפרוץ ואז פרצה.
הביצועים שלה לשנסון הצרפתי הם בלתי נשכחים. את השיר המתפתח והעולה עד לשיא, נטול פזמון חוזר, שכולו תיאור ואווירה, שיר קשה לביצוע של ז'אק ברל "אמסטרדם", היא שרה בצורה המאפיינת רק אותה. הביצוע האישי שלה, לדידי, יכול להתחרות בביצועים האלמותיים של ברל עצמו ושל דיוויד בואי באנגלית. היא שרה בצרפתית את "ארוחת בוקר" של ז'אק פרוור, וכאשר האהוב בסוף עוזב את האהובה והיא נותנת את ראשה בידיה ובוכה, אתה מבין לפתע מה זה שיר פרידה חזק, אותנטי ופשוט של משורר. אבל מעל הכול לא יישכח הביצוע שלה לתרגום של אהוד מנור ל"אֵי שם בלב" של ג'ורג' בּראסנס. היא עם חיתוך הדיבור שלה הפכה את הבּלדיסט הזה בּראסנס בעל הקול העמוק, לשיר רוק שמח על הפרח המלבלֵב אֵי שם בלֵב שהחברים משקים אותו, ואפשר לחוש דרך הרוק את שמחת החיים שלה ואת האופטימיות היצירתית של בּראסנס בחגיגת החיים. לא יישכחו גם הביצועים שלה לשירי אדית פּיאף.
אכן ציפור משונה
בשנות התשעים היה לה עוד שיר-פזמון חד-פעמי, "זן נדיר" שכולנו זוכרים, שיר אקזיסטנציאליסטי אינדיבידואליסטי סארטריאני מובהק, של הפזמונאי מאיר גולדברג. לא דבר ששומעים בכל יום ברדיו. אכן היא הייתה כמאמר השיר, ציפור נדירה ומשונה, החלומות באוויר - הראש באדמה. זכור לא רק הקול הצרוד שלה, אלא גם החיוך העצום שלה וכובש הלב מכל ריאיון שנתנה בקריירה שלה. באותו אלבום גם מופיע השיר האקזיסטנציאליסטי האולטימטיבי בשירה העברית, שזכה להצלחה אך פחות מ"זן נדיר", וקרוי "יפּוי כוח" של דוד אבידן. הוא מתחיל בשורות: "מה שמצדיק יותר מכול / את הבדידות, את הייאוש הגדול... / היא העובדה הפשוטה, החותכת / שאין לנו בעצם לאן ללכת".
עוד כדאי לזכור את היכולת המעולה שלה לעבוד עם אמנים אחרים ולטפח אותם: מימי ראשית הקריירה שלה כשהשתתפה בצוות של "ארץ טרופית ויפה", עם מתי כספי, דרך ההפקה ל"המכשפות" של ענבל פרלמוטר ועד שיתוף הפעולה המַפרה באלבום השני של "כרמלה גרוס וגנר" של ערן צור.
המשורר החשוב שלנו רוני סומק, שהיה מיודד במשך שנים עם אלאל, מעיד עד כמה כבוד ואהבה הייתה לה למילה הכתובה. תמיד כשנפגשו הם התחרו ביניהם על ציטוטים מתורגמים ומקוריים מתוך השנסון הצרפתי. אלאל גם ביצעה שירי משוררים, לאו דווקא ידועים, שהיא אהבה את מילותיהם, כמו השיר המקסים "יונק הדבש" של המשורר והמתרגם מצרפתית משה בן-שאול ז"ל והלחן הוא של יאיר מילר.
בחייה האישיים הייתה נשואה לרותי אלאל, שהייתה בעברה גם כן זמרת. השתיים גידלו את שני בניהן. לימים נפרדו וחזרו לחיות יחדיו. לאלאל היה פלירט עם תרבות הריאליטי שלא כל כך אהבתי - השתתפות בתוכנית "האח הגדול"; אבל יצא מזה משהו טוב: נולד בה גיוון נוסף, הרוקרית הבועטת והחילונית התחברה קצת אל אלוהים בעקבות המפגש עם תרבות ההמונים. היא קראה תהילים, אבל כשבאה להלחין מתוך הטקסט המקראי בחרה דווקא בקוהלת הביקורתי, אלא מה.
ב-2009 לקתה בסרטן השד, ונפטרה לבסוף מסרטן הלבלב, אבל בליבנו, כמו בשירו הבלתי-נשכח של בראסנס, היא תמיד תישאר כפרח מלבלֵב. עולם התרבות בכלל ועולם הספרות בפרט, מרכין ראש.