צורי דבוש / צילום: ראובן קפוצ'ינסקי
"יש היום סנטימנט חיובי להעדפת תוצרת ישראלית ובטח בתעשייה בפריפריה הצפונית. אנחנו שומעים את זה מלקוחות ומקבלנים. ציונות ואהבת הארץ, הן מילים שפעם היו גדולות ולא היו מחוברות ליום יום, ולשמחתי היום זה חלק מההוויה הישראלית - להשקיע בישראל ומרגישים את זה בהחלט", אומר צורי דבוש, בעל השליטה ויו"ר קבוצת קליל, בראיון לגלובס.
● עשר עסקאות גדולות תוך שנה: ההתחדשות העירונית לוהטת
● מאיפה יגיע הכסף לביטחון? באוצר דרשו גזירות חדשות ונדחו
● חדשות השבוע בנדל"ן | זה המנכ"ל חדש של קבוצת יוסי אברהמי
חברת קליל נשלטת על ידי צורי דבוש (67.4%) ומנוהלת על ידי ניר אילני. זוהי חברה תעשייתית ותיקה לעיצוב ולייצור פרופילים ומוצרי אלומיניום לענף הבנייה, כמו חלונות, תריסים, דלתות וקירות מסך לבנייה ולתעשייה. המשרדים ומפעל החברה יושבים בכרמיאל והמשיכו לפעול בזמן המלחמה, כשרבים מהעובדים פונו מבתיהם או גויסו למילואים.
דבוש הוא דמות לא שגרתית בקרב התעשיינים. אחרי אקזיט אישי של כ־100 מיליון שקל ממכירת מניותיו בחברת אמבלייז שהיה ממקימיה, רכש את קליל בשנת 2001.
איך הגעת מההייטק לרכוש חברת לואוטק תעשייתית לחלונות?
"עשיתי אקזיט אישי ומכרתי חלק מהמניות שלי, והחלטתי שאני מקים קרן פילנתרופית. היועץ שלי אמר לי שזה משהו שעושים בגיל 90 ולא 35, והציע לקחת חברה בקשיים בפריפריה ולהביא מה שלמדתי בהייטק לתעשייה במקום קרן פילנתרופית. ככה רכשתי את קליל.
"בחנתי כמה חברות וקליל הייתה הכי מתאימה, גם כי היא בפריפריה, וגם כי עסקה בחלונות שזו הזדמנות להכניס את כל מה שלמדתי בעיצוב. כשנכנסתי לתחום בשנת 2001, בשיפוצים שעשו בישראל ואפילו ב'שיפוץ עמוק' שכולל החלפת אינסטלציה, חשמל וכדומה, לא היו מחליפים חלונות. היום אין שיפוץ עמוק בלי להחליף חלונות. זה הפך מפריט טכני לפריט גם טכני וגם קונסטרוקטיבי ובעיקר מעוצב, שמשפיע על חלל הבית. זה מהלך שקרה במשך שנים ואני חושב שיש לנו תרומה עיקרית לדבר הזה. ככה הגעתי מווינדוס לחלונות".
עלייה של 22% במניה בשלושה חודשים
בדומה לשאר סקטור ספקיות מוצרי הבנייה בבורסה בתל אביב, עם הפסקת האש בצפון המניה של חברת קליל זינקה בחדות והשלימה עלייה של כ־22% בשלושת החודשים האחרונים. ההערכות הן כי הצורך הנרחב בשיקום הנזקים ושיפוץ המבנים בצפון ובדרום לצד עלייה בפעילות בשוק הדיור, יובילו להתעוררות וביקושים גוברים עבור הסקטור כולו.
אך בדוחות הכספיים האחרונים עדיין לא רואים שיפור בתוצאות. ההכנסות ירדו ב־8% ברבעון השלישי ל־91 מילון שקל, בשל ירידה במכירות של פרופילים מאלומיניום וכן מירידה במגזר התריסים. בשורה התחתונה נשחק הרווח הנקי ב־36% ל־4.8 מיליון שקל ברבעון השלישי מקיטון ברווח התפעולי. עם זאת, חלק מהקיטון התמתן הודות לפיצוי שקיבלה קליל מהמדינה, בשל השלכות המלחמה.
המניה זינקה בשלושת החודשים האחרונים. זה אופטימיות של סוף מלחמה? ומה הצפי לשנת 2025?
"אנחנו עדיין לא אחרי מלחמה. אנחנו כמובן נשמח כשהמלחמה תיגמר, אבל כרגע היא לא נגמרה. לדעתי ייקח זמן, ויש לנו עוד עובדים במילואים ועובדים מפונים. אנחנו חזית צפונית, עד לא מזמן היו לנו מסביב למפעל טילים, נפילות, יירוטים. כרגע אנחנו פועלים בראייה שאולי המלחמה לא תסתיים לעולם, אבל מתכוננים להכין את כל מערכי הייצור המכירה והשיווק והייצור לסיום של המלחמה וגם משקיעים בפיתוח מוצרים.
"צריך לזכור שני דברים: האחד, לא חזרנו עדיין לרמות של לפני המלחמה ויש פיגור של 10% לעומת נתוני היקפי המכירות של לפני המלחמה. השני, אנחנו לא יודעים מתי המלחמה תיגמר. כלומר, אם היא תיגמר בעוד חודש, אז שנת 2025 תהיה כנראה טובה. אם היא תסתיים באמצע השנה, התחזית היא חצי טובה, ואם תיגמר בסוף השנה או לא תיגמר בכלל ב־2025, אז נהיה פחות או יותר באותו מצב שאנחנו עכשיו".
דבוש מפנה זרקור לסוגיית העובדים הזרים שהובילו להתייקרות בענף. לדבריו, "המצב תלוי גם במה המדינה תעשה ביחס לעובדים הזרים. כ־80 אלף עובדים פלסטינים עדיין לא נכנסו לישראל מתחילת המלחמה. אתרי הבנייה נעצרו, וברגע שנעצרו לא מתקינים חלונות ולא קונים חומר וזה מתגלגל אלינו. אמנם יש שיפור בגיוס עובדים זרים, אבל רואים את זה יותר אצל החברות הגדולות ופחות בחברות הבינוניות והקטנות. נוסף לכך, כל ענף השיפוצים בהקפאה כי רובו מבוסס על עובדים פלסטינים".
"נתון שלא מביאים בחשבון הוא שעובד זר שמגיע לארץ צריך לשכן בישראל, וצריך דירה. אמנם מדובר על דירה לכל 5־8 עובדים, אבל אם מדברים על מספרים גדולים של עובדים - זה כבר אלפי דירות לפועלים, זה מעמיס גם על שוק הבנייה ויש פה בעיה. עובד פלסטיני הרוויח לפני המלחמה 700 שקל ליום וסיני 800 שקל ליום. היום עובד סיני או ממקום אחר מתחיל מסכום של 1,700 שקל ליום. המשמעות היא שעלות הבנייה עולה במאות אלפי שקלים. אולי זה טוב לנו כי אלומיניום הופך להיות 'משחק ילדים' מהבחינה הזו. מה זה 2,000 שקל יותר לדירה לעומת ימי עבודה של סיני. אבל זה המצב".
אתה רואה קבלנים בקשיים בעקבות תקופה ממושכת של מלחמה ומחסור בעובדים. לוקחים את זה בחשבון בסגירת חוזים?
"יש ויש, תלוי איך נכנסת למלחמה. אם קבלן היה ממונף מאוד, זה עשה לו נזק גדול מאוד. אבל קבלן שנכנס לא ממונף, זה עבד לטובתו והוא היה יכול לסגור פרויקטים. נוסף לכך, יש מלחמה על העובדים וגונבים אחד מהשני עובדים. זה התחזק בתקופה האחרונה. אני לא מכיר באופן אישי קבלנים שנכנסו לקשיים, אבל זה קיים. המלחמה הכניסה הרבה עסקים לקשיים ולא רק בענף הבנייה. חוסר בעובדים, ימי מילואים והירידה בהכנסות - משפיעים על הרבה תעשיות וענפים".
"המדד לא משקף את עליות המתכת"
עד כמה מדד תשומות הבנייה משקף את ההתייקרות של חומרי הגלם שלכם?
"אין הלימה למדד תשומות הבנייה. המדד בנוי ברובו מרכיבים מקומיים כמו שכר עבודה, עלויות ציוד ושינוע, הוצאות כלליות ועוד. חומרי הגלם מהווים רק כשליש מהמדד והמתכות עוד פחות, אבל האלומיניום מושפע מעלויות אנרגיה, מעודף/חוסר באלומיניום בשוק הבינלאומי ומחירו נסחר בבורסת ה־LME בלונדון.
"לכן, את מחירי המתכות המדד לא תמיד משקף. חוסר ההלימה מייצר לא מעט פערים בין קבלני האלומיניום לקבלני הבנייה. האלומיניום יכול לעלות והמדד לרדת ולהפך. כשחומר גלם האלומיניום עולה לאורך זמן, יש נטייה להעלות לפחות בשיעור העלייה, כדי לשמר רווחיות גולמית. בתקופות קשות, קשה להדביק את העלייה והרבה פעמים היצרנים סופגים את הפער. אז זה גם תלוי תקופה.
"רוב הפגיעה בתוצאות נובעת מכמויות המכירה שירדו בגלל המלחמה. הרווחיות מושפעת יותר מהפער בין כמויות המכירה להוצאות הקבועות של החברה ופחות משינוי עלות חומרי הגלם. נוסף לכך, בתקופת המלחמה כל ענף הבנייה נמצא בסטרס גדול ולא ניתן להעלות את ה־100%".
החרם הטורקי עשה טוב לחברה?
"אנחנו לא מושפעים מהחרם הטורקי. הייבוא מטורקיה לא נפסק לגמרי, כי חומרי הגלם מגיעים בצורה עקיפה, דרך יוון וקפריסין ואחרי זה דרך יהודה ושומרון. מוצאים דרכים עקיפות, אבל הן מייקרות בין 10%־15% מהמחיר שהיה בטורקיה, כי זה מוסיף עוד תחנה בדרך. לנו זה לא מהותי.
"אבל לשאלתך, זה לא הגדיל את המכירות שלנו. מדינת ישראל היום כל כך פתוחה לעולם, שאם לא מביאים מטורקיה אז מביאים מסין או ממקום אחר. אם היו סוגרים את כל המדינות מסביב אז אולי זה היה עוזר".
"כל הפרויקט צריך להיות שלנו"
המוצרים שלכם יקרים. הקבלנים לא מנסים לחסוך ושמים בבתים סחורה הרבה פחות איכותית?
"יקר זה עניין יחסי. אם מודדים את היוקר לאורך חיי המוצר, אז אנחנו הכי זולים כי המוצר מחזיק שנים רבות, בשונה מתחליפים שבהם הצבע דוהה והפרופיל לא איכותי וצריך להחליף ידיות. יש גם מוצרים שמותאמים לשוק הבנייה הרוויה, שם הפערים נמוכים יותר.
"צריך לזכור שגם כשמייבאים את האלומיניום ממדינות אחרות, מביאים רק את חומר הגלם והוא מהווה 30%־40% מהמוצר. נוסף לזה ישנה עבודת הרכבה.
"יש גם עלויות ייצור ישראליות מקומיות שמקטינות את הפער הזה. מי שרוצה מוצר של קליל, ביחס למחיר הדירה זה מחיר נמוך. אם אני אקח פרופיל סיני מקביל של הסדרות הפשוטות שלנו, הפער עומד על כ־2,000־2,500 שקל לדירה בין קליל מקורי לתחליף קליל / תואם קליל / חיקוי שמגיע מסין או מטורקיה.
"קבלנים שגילו את הפער הזה ומוכרים דירות במיליונים, מבינים שהפער לא משמעותי לדירה, כדי לתת ללקוח שקט נפשי איכות ומוצר לאורך זמן. בחלונות מסדרות מתקדמות הפערים גדולים יותר.
"ישנן כ־18 אלף דירות שבהן מותקנים מוצרי קליל בשנה האחרונה בישראל. כדי לשים חלונות של קליל זה כל הפרויקט צריך להיות שלנו, כי זו מערכת קונסטרוקטיבית שמרכיבים פעם אחת. אי אפשר דירה אחת קליל ודירה אחרת משהו אחר.
"בברזים, דלתות וכו' אפשר להחליט פר דירה מה שמים. אבל בחלונות זה בכל מעטפת הבניין ובתוך ההיתר ואי אפשר שוני בין החלונות. גם לא ניתן לעשות את זה בדיעבד והקבלן צריך להחליט מראש".