יפעת שאשא-ביטון. בראש חברה ציבורית, בשוק תחרותי / צילום: נועם מושקוביץ', דוברות הכנסת
בשנת 2013 החליט איל ולדמן למחוק את חברת מלנוקס שלו (שנמכרה מאוחר יותר לאנבידיה, חברת השבבים הלוהטת בוול סטריט, תמורת 6.9 מיליארד דולר) מהמסחר בבורסה בתל אביב. הסיבה הרשמית הייתה דרישה שיפסיק לכהן כמנכ"ל וכיושב ראש במקביל. "ראוי כי חברה ציבורית תבצע הפרדת תפקידים ברורה בין ראשות הדירקטוריון ומנכ"ל החברה, וזאת לצורך מניעת פוטנציאל ניגוד עניינים בין הסמכויות הללו. נוסף על כך אנו מוצאים בעייתיות במינויו של מנכ"ל במקביל לכהונתו כדירקטור", כתבה חברת הייעוץ אנטרופי לגופים המוסדיים, אלה שהובילו את ההתנגדות לכפל התפקידים וסללו את הדרך למהלך הדרמטי.
● הפגישה הסודית בהרצליה והתדהמה בשוק: מאחורי הקלעים של מאבק השליטה בישראכרט
● עוד לפני ההשבעה, טראמפ מצליח לסחרר את השווקים בכל העולם
● ראיון | "זו סירת מרוץ": מנהל ההשקעות הבכיר שמספק ההצצה לתעשיית קרנות הגידור
אפשר לדון שעות בנוגע לחשיבות ההפרדה בין שני הכובעים הללו. בין מי שמנהל בפועל את החברה, למי שמחויב בראש ובראשונה לבעלי המניות. אבל השבוע הראתה לנו חברה אחרת מתל אביב עד כמה פשוט לעקוף את הבעיה. למה לריב ולהתווכח, אם אפשר "לעשות שכונה". ישראבלוף קלאסי, שמאפשר די בקלות להחזיק גם מנכ"ל וגם יו"ר שאין ביניהם שום קשר, אבל הם גם לא באמת יכולים להתעמת בשום ישיבה.
20% משרה, 24 אלף שקל בחודש
המשביר, רשת בתי הכלבו עם 37 סניפים בכל הארץ, מועדון לקוחות של מעל חצי מיליון חברים והכנסות של כמיליארד שקל בשנה, הודיעה על מינוי יפעת שאשא-ביטון ליו"ר החברה. 20% משרה, תמורת 24 אלף שקל בחודש. עד כמה אפשר לבקר ולפקח על חברה והנהלה, כש-80% מהזמן היו"ר אפילו לא אמור להיות שם? ומאיפה המחשבה שד"ר לחינוך, פוליטיקאית ושרת חינוך לשעבר, יכולה לצנוח באחת לעמוד בראש חברה ציבורית, המוכרת בגדים, מחבתות ומצעים בשוק כל-כך תחרותי?
לאמיתו של דבר, רמי שביט, בעל השליטה במשביר (57%), לא המציא כלום. הבורסה מלאה יו"רים לא ממש מעורבים או בעלי השכלה רלבנטית. ברור גם שבעל המאה הוא בעל הדעה, בין אם יש לו משרה רשמית ובין אם לאו. אבל נראה ששביט החליט למתוח שוב את הגבולות, והלך טיפה יותר מדי.
הפעם הראשונה הייתה במאי 2009, אז הודיע שביט על מינוי דבורה יצחקי במקומו לתפקיד היו"ר. לא רק את השוק ואת המשקיעים הוא הפתיע - היא עצמה העידה מאוחר יותר כי "התעלפה מההחלטה". יצחקי, שבחודש הבא תחגוג 83, היא העובדת הוותיקה ביותר במשביר ואולי בישראל כולה. מגיל 16 היא עבדה ברשת, עוד לפני שסיימה תיכון, ומאוחר יותר גם השלימה לימודי מזכירות והדפסה עיוורת. מינוי יצחקי היה סיפור מקסים, בלי ציניות. עובדת שעשתה את כל הדרך מלמטה עד למעלה.
אבל השכר שקיבלה יצחקי הקהה מעט את החגיגה, והכניס את המינוי לפרופורציה. כשמונתה ליו"ר, אישרה לה החברה העלאת שכר ל-4,000 שקל בחודש עבור 50% משרה. בחברה ציינו אז שמדובר בשדרוג לעומת שכר של 2,813 שקל בחודש שהיא קיבלה בשנה שבה רכש שביט את המשביר (2003). בשנת 2023, מול שכר של 1.64 מיליון שקל למנכ"ל ולבעל השליטה שביט, ושכר כולל של 4.4 מיליון שקל לחמשת מקבלי השכר הגבוה בחברה, יצחקי זכתה לעלות שכר שנתית של 121.6 אלף שקל. פחות מהשכר הממוצע במשק.
במינוי הישן לפחות היה מסר נפלא לעובדים
כך, יושבת הראש החדשה של המשביר, שבמקרה הטוב תקדיש יום-יומיים בשבוע לעבודה, החליפה בעצמה יושבת ראש אנונימית למדי, שאפילו לא תוגמלה עשירית משכר המנכ"ל. במינוי הישן ההוא, לפחות היה מסר נפלא לעובדים המסורים. העובד הזוטר ביותר יכול להגיע הכי גבוה שאפשר (בטייטל, לא חלילה בשכר). אבל העובדים עצמם גויסו השבוע גם כדי להצדיק את המינוי הטרי. "הסתובבתי עם שאשא-ביטון בסניפים", הוא אמר השבוע, "והעובדים שלנו מתים עליה. מנשקים ומעריצים אותה".
בשולי הדברים, שאשא-ביטון בוודאי יודעת היטב עד כמה מינוי יוקרתי ליו"ר עלול להיות מסוכן. מי שהביא אותה בזמנו לפוליטיקה היה משה כחלון, שכהונה מאוד קצרה כיו"ר חברת האשראי יונט סיבכה אותו בהחלטת פרקליטות על הגשת כתב אישום (עדיין כפוף לשימוע) בחשד לעבירות דיווח לפי חוק ניירות ערך ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתאגיד. וכשהוא בוודאי עוד יטען, ככל הנראה במידה רבה של צדק, שהוא בסה"כ מונה כדי "לקשט" חברה ציבורית בשם מוכר ואולי גם קצת קשרים מול הרגולטור, ולא באמת כדי לדעת מה קורה בכל חדר בחברה, הוא יוכל להצביע גם על חברת מפלגתו לשעבר.
כוכבי השבוע
מצוין: מתחת לאף צמחה תחרות לרמ"י
לו היה פה מדד נדל"ני לחברות התחדשות עירונית בלבד, הוא היה כובש את צמרת התשואות בבורסה בשנה החולפת. אבגד, למשל, עם תשואה של 161%, ואאורה עם 110%. זו תולדה של שילוב מנצח: מחסור בקרקעות זמינות לבנייה, ריבית גבוהה שדוחפת יזמים לעסקאות קומבינציה מול דיירים במקום לשלם הון על קרקע, מחירי דירות גבוהים דיים לעשות את כל העסק לכלכלי (לעיתים אפילו בפריפריה), ובעיקר הכרה מאוחרת של כל הצדדים (יזמים, עיריות, ממשלה ודיירים) שהפתרון למשבר טמון גם במרכזי הערים הוותיקות, ולא בכיבוש עוד ועוד קרקעות פנויות.
ועל הדרך, יש בשורה: סוף סוף יש תחרות לרשות מקרקעי ישראל, המונופול היושב על כ-90% מקרקעות המדינה. מעל ל-30% מהתחלות הבנייה בשנה שעברה נעשו בהתחדשות עירונית, כלומר עסקאות מול דיירים, וכבר לא מול "המדינה".
בלתי־מספיק: פחדנות של פוליטיקאים בוועדת נגל
ועדת נגל עשתה לעצמה חיים קלים מדי. ההישג הגדול שלה נשאר ככל הנראה עצם הקמתה, ולא המסקנות שהיא הניחה השבוע - אזהרה אגב גם בנוגע לוועדת החקירה הממלכתית, אם וכאשר תקום סוף סוף.
מי שנקראה לגבש תקציב ביטחון ליום שאחרי המלחמה הארוכה ביותר שידענו, חמקה מעניין פעוט - מקורות תקציביים לחגיגה. וזאת אף שישבו בה לא מעט כלכלנים. היא נופפה בכך שקיימה דיונים מעמיקים עם אנשי אגף התקציבים, החשב הכללי, בנק ישראל, הממונה על השכר ומערכת הביטחון. ומה קיבלנו? "המלצה בכל דרך לא להעלות מיסים לצורך ההגדלה הנדרשת בתקציב הביטחון". אז מאיפה יגיע הכסף - עוד כ-15 מיליארד שקל בשנה? "חלק מהתוספת של 2025 מתוך הרזרבות בבסיס התקציב, וחלק ניכר בשאר השנים מהצמיחה וממקורות אחרים". ייחלנו להחלטות אמיצות וקיבלנו פחדנות של פוליטיקאים.