''כאב אמיתי''. לא חייבים קתרזיס / צילום: באדיבות דיסני ישראל ופורום פילם
1
בסרט החדש שכתב וביים ג'סי אייזנברג, "כאב אמיתי", דייויד ובנג'י הם שני בני דודים יהודים-אמריקאים שנוסעים לטיול שורשים בפולין, במצוות סבתם המנוחה. המטרה ברורה: לנסות ולהתחבר לצלקות שעיצבו את משפחתם. בתוך כך הם בוחנים את מערכת היחסים ביניהם, שהפכה מחברות קרובה ואמיצה כילדים, למרוחקת ומקוטעת כבוגרים חרדתיים וכאובים. הסרט מגיע בעיצומו של גל סרטים הוליוודיים העוסקים במישרין או בעקיפין בטראומה בין-דורית. ספציפית בעניין השואה הוקרנו בישראל ב-2024 לבדה "טיול שורשים" בכיכובה של לנה דנהאם, "המשלחת" שבליבה חבורת נערים במסע למחנות בפולין, ו"הנכס", שיצרו האחיות רותו ודנה מודן, ועוקב ברוב קסם אחר המסע של סבתא ונכדתה לפולין, להשבת נכס משפחתי שהולאם במלחמת העולם השנייה.
● למה אמריקאים מוכנים ללבוש חולצה עם תמונה של טרוריסט
● פצע פעור מבעד לעדשה: תערוכת עדות מקומית מסכמת שנה קשה
2
מגפת הקורונה, שהשביתה את הוליווד לתקופה ארוכה במיוחד, הייתה תקופה של התפכחות גלובלית. סגרים ותחושות בדידות העמידו דינמיקות משפחתיות למבחן, והכריחו רבים להתעמת עם ההיסטוריה הפרטית שלהם. רבים החלו לחפש פתרונות לכאב שחשו במעלה השושלת המשפחתית.
הוליווד החליטה לצלול עמוק לשינוי התרבותי הזה בשורה של סרטים שבחנו את האופן שבו טראומות היסטוריות, תרבותיות ואישיות עוברות מדור לדור. העובדה שהמגפה היא טראומה קולקטיבית חדשה, כלל עולמית, הפכה את הדיון בהשפעות משברי עבר על דורות צעירים לרלוונטית, ואת התמה של "איך העבר משפיע על ההווה" למהותית בסטוריטלינג הקולנועי של התקופה.
מ"אנקנטו"' של דיסני, דרך זוכה האוסקר "הכול בכל מקום בבת אחת", "הפייבלמנים" של ספילברג ואפילו "טופ גאן: מאווריק" - ביותר ויותר סרטים בחרו לעסוק בטראומה לא פתורה שעוברת מסבים להורים לילדים, מעגל כאב המחפש מרפא. הוליווד עסקה בזה בעבר, אבל החידוש בגל הנוכחי טמון באופן הצגת הדורות הקודמים: אם בעבר דור ההורים היו נבלים מתעללים או קדושים, הרי שבגל החדש הם דמויות מורכבות, פגומות, אנושיות, חלק ממעגל הכאב ולא בהכרח הגורם לו.
3
"הכול בכל מקום בבת אחת" הוא דוגמא טובה לגישה הזו. הסרט בוחן את מערכת היחסים הטעונה בין דמותה של מישל יאו לבתה, והאופן שבו הטראומות שהיא סוחבת מאביה, מעברה כמהגרת, הכתימו את מערכת היחסים שלה עם הבת. בתוך הכאוס וההומור הסוריאליסטי, האם מצליחה להכיר בכאב של הבת ובתפקיד שלה עצמה כגורם לו. הקליימקס של הסרט מציע קתרזיס מושלם ושבירת מעגל אי ההבנה והכאב, ואולי הוא שהפך את הסרט למצליח ומוערך כל כך.
באופן דומה, טופ גאן האחרון, אחד הלהיטים הכי קופתיים בתקופת פוסט-קוביד, מציע גם הוא קתרזיס מושלם לטראומה בין-דורית. גם "דמות האב" (טום קרוז) וגם "דמות הבן" (מיילס טלר) לומדים לשחרר את הכאב של הטרגדיה שפערה ביניהם תהום. אנקנטו הולך בדרך דומה, כשהמטענים שסוחב כל אחד מבני משפחת מדריגל מכבידים על כולם בשל הצער הלא פתור של אבואלה על בעלה המת. המסע של מיראבל לגילוי שורשי הטראומה והקסם המשפחתיים מוביל כמובן לאיחוי, השלמה ובנייה מחדש של יסודות משפחתיים חזקים.
4
"כאב אמיתי" מציע גרסה מציאותית יותר ושגרתית פחות לטראומה הזו. הוא נמנע מלהמתיק את המורכבות שלה, או להציע גאולה הוליוודית לגיבוריו. הדילמה שבמרכזו היא שלב חדש בעיסוק ההוליוודי בטראומה: האם ראוי לעסוק בכאב של הדור הצעיר הנוכחי, כשקודמיו נשאו כאב גדול בהרבה, וחייו נוחים יותר לאין שיעור? האם מוצדקת תחושת האשם שהדור הזה סוחב, בעודו עסוק בעבודות "בינוניות" (בסרט מכירת באנרים פרסומיים ברשת), נתמך בתרופות או סתם לא מוצא את דרכו בעולם? האם חוסר יכולתו למצוא אושר סבירה?
"כאב אמיתי" שולל את האינסטיקנט הטבעי להשוות מאבק אישי לטראומה קולקטיבית, ובהצבתו את הדמויות דווקא בלב מכניקת הזיכרון של השואה - באנדרטאות, בבתי הקברות ובמחנות ההשמדה - הוא מנסה לגשר בין הרצון והצורך לכבד את הכאב ההיסטורי, לבין הכרה גם בכאבים ובחרדות המודרניות, שנדמות אולי קטנות, אך הן ממשיות לא פחות עבור הסובלים מהן.
דייויד ובנג'י מתמודדים גם עם הכאב הפרטי וגם עם הדילמה המוסרית בדרכים שונות מאוד זה מזה. אחד במוחצנות, בכנות רגשית ותוך מרד במוסכמות חברתיות; השני במופנמות, בסיוע תרופות ובהדחקת רגשות. כחלופה לגאולה ההוליוודית הטיפוסית, הסרט מציע התבוננות על החרדות והכאבים של הדור הצעיר מנקודת מבט אמפתית וחומלת. הראייה הזו מעמידה אותו במקום אחר ביחס לשוברי הקופות האחרים.
5
סרטים תמיד מספקים לצופים מראה ונותנים קונטקסט שמאפשר להם הבנה של עצמם ושל אחרים. בעידן הקולנועי פוסט-קוביד, "כאב אמיתי" מהווה תוספת מעניינת וחשובה לשיח הקולנועי. הוא לא מספק קתרזיס רגשי סטייל אנקנטו, אבל בהחלט נותן זווית מנוגדת ומשלימה, שמזכירה שאי אפשר להיפטר מהאבן שמכבידה על הנפש באמצעות חוויות ייעודיות; שלא משנה כמה הכאב קטן או גדול, הוא מוצדק; ושההתמודדות איתו תצלח בעזרת אמפתיה וכנות רגשית.