יום שלישי
1.
אורחת בלתי צפויה צצה ליד המזבח האורחת נושאת בזרועותיה חבילה משונה המכשפה שולחת אותה למייזל היא עוד תתחרט על זה
המכשפה לא ראתה אותו מעולם, אבל הרגישה שהוא צופה בה.
סבתה היתה האחרונה שראתה אותו. בערב ארוך אחד של סוף הקיץ - קרניים זהובות עדיין הסתננו בין הצמרות וטבלו במים החמימים של הנהר - ראתה מעל עצי המחט ראש ענקי נועץ בה מבט. מרוב בהלה צרחה הסבתא בכל כוחה. הנשימה שלי כמעט פרחה, היא סיפרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. אבל הוא חייך אליה בחביבות, הרקיד את שתי קרני התיש שלו ונעלם בין העצים.
כמה זמן נמשך החיזיון הזה? אולי שנייה, אולי שתיים. הוא היה יפה כמו נערה, סבתה אמרה למאזינים שהחלו להתקבץ מולה, המומים ונרעשים. היה גבוה מאוד, תכול מבט, עם תלתלים בגוון של חיטה. ברבות השנים היפכה את הזיכרון והתעקשה שהיה זקן, זעוף ונזעם, ושהיה לו מבט רושף.
כך או כך, מאז לא ראו אותו. בכל פעם שהיא מגיעה לכאן, למזבח שבראש הגבעה המשקיפה לנהר נֵמוּנָאס, היא מתבוננת מסביב בדריכות ומבקשת ממנו שיבוא. ולו לרגע אחד, למענה. לפני שתמות. המזבח שבנתה לכבודו צנוע מאוד, עשוי מעגל של אבני נהר לבנות וחלקלקות שאלף ידיים נישקו אותן, ובתווך - ענפים רכים ועשבים טובים. מזבח של אנשים פשוטים ועניים בעיירה קטנה בעומק היערות.
קשה לה לטפס לכאן פעמיים או שלוש בשבוע. גם הבוקר הגוף שלה כאב, הנשימה היתה מאומצת. בקושי התכופפה והוציאה מהסל שנשאה במעלה הגבעה שקיק ובו חיטה ודוחן, לצד לפת וסלק, שני תפוחי עץ אדומים וחופן של דובדבנים בשלים. היא סידרה את המנחות הללו במזבח ולחשה את
הלחש. בוא, אלִי הטוב, היא נשאה את ראשה אל הצמרות התמירות של האלמון והאלון, השדר, האשוחית והאשור, וידעה שהוא צופה בה כל העת, שהוא לוחש אליה בתוך משבי הרוח, שהוא זורם במימיו של הנמונאס מתחת לגבעה, אבל הוא לא יגלה את פניו, עד שהיא תוכיח לו את אהבתה. את נאמנותה.
עד שתעשה משהו טוב באמת. כמו שעשתה סבתה.
הרוח הסיעה קולות. היא חידדה את אוזניה הזקנות והתקדמה עד למצוק. הם היו קולות של בני אדם. הם צעקו ובכו. היא התאמצה לשמוע, אבל הרוח שברה את המילים לרסיסים ופיזרה אותן. הרוח שרקה בחוזקה. גם הרוח נרעשה. היא הרגישה שהוא כועס. אולי גם פוחד. אחר כך שמעה יריות. הן נשמעו כמו דפיקות של מקל על תוף. דברים רעים מתרחשים בקיץ הזה, את זה כבר ידעה. חיילים נמלטו מזרחה, ובמקומם באו חיילים אחרים. רוסים, ליטאים, פולנים, גרמנים, יהודים, כלום אני לא מבינה. כמה הארץ הקטנה הזאת סובלת משחר ימיה, היא נאנחה וסידרה יפה יפה את הפירות והגרעינים סביב המזבח. אחר כך תיקנה את שמלתה, נטלה את הסל הריק, לחשה עוד לחש, שאולי שכחה ללחוש קודם, והתחילה לפסוע בשביל המפותל שיורד חזרה עד בתיה הראשונים של גִילִישְקִיס. הלכה, עד ששמעה רחש.
מישהו טיפס.
היא הסתתרה מאחורי גזע של שדר והציצה מבעד לענפים. דמות טיפסה בקושי לעבר המזבח. הנשימות שלה היו כבדות. הדמות אחזה משהו בידיה. לרגע מעדה וכמעט הידרדרה במורד השביל, אבל נאחזה בענפי העצים והתקדמה לאט.
אישה היתה זאת. אישה לא צעירה ולא זקנה. פניה טובות ובהירות, והיא נושאת בידה תינוק גדול, כמעט ילד.
שתי הנשים מיצמצו זו מול זו על השביל.
"שלום, גברתי המכשפה הטובה," האישה הזרה בירכה אותה.
נו, מכשפה היא קוראת לי, המכשפה התחייכה מבלי להתרעם. הליטאית של האישה הזרה היתה נכונה, אבל ההיגוי עקום. לא רוסי. לא פולני. ההברות שורקות באי־נחת, מתרוצצות, מחפשות את המקומות הנכונים.
"מי האורחת?" היא חסמה בגופה את הדרך, להגן על המזבח.
"פאולה שמי," האישה אמרה במבוכה. "פאולה וייס."
"וייס כמו הכולבו?" המכשפה אמרה מיד. נו, יהודייה! התווכחה עם עצמה. לרגע נזכרה בקולות שהרוח הסיעה. יש קשר בין הקולות ששמעה ובין היהודים, היא חשבה. דברים חשובים קורים עכשיו, ואני לא מבינה אותם.
האישה לא השיבה, אבל הרכינה ראש. אולי התחרטה שחשפה את זהותה. הילד שרכב על ידיה הביט במכשפה בסקרנות. הוא היה ילד חזק עם לסת מרובעת ועיניים יפות, כהות מאוד, ערניות. עיניים של איש זקן.
"ולמה פאולה באה לכאן?" המכשפה פנתה אל הזרה בשמה אבל בגוף שלישי, כדרכם המנומסת של הכפריים.
"אני צריכה עזרה. וגם ברכה," אמרה הזרה. "בשביל הבן שלי."
"מה יש לו?" המכשפה הציצה מקרוב בילד. הוא נראה בן שנתיים או שלוש, ילד שמנמן ובריא איברים. ילד צעיר מדי לאמא מבוגרת. הוא אחז חזק בזרועותיה של הזרה, שכוחותיה תשו.
"הוא לא רוצה ללכת," אמרה האישה.
"מה זאת אומרת, לא רוצה ללכת?" המכשפה הציצה בו שוב. הילד הציץ בה חזרה.
"את רואה. הוא רוצה רק בידיים," האם אמרה בייאוש.
"ילד גדול, לא?" תהתה המכשפה. ילדים משלה לא היו לה. ובכל זאת, ילדים קטנים ממנו כבר מתרוצצים.
"כן," אמרה הזרה.
"למה אתה לא הולך, ילד?" המכשפה צחקה את צחוק הטקסים שלה והתקרבה אליו.
הילד נהם. המכשפה נרתעה.
"ולדבר הוא מדבר, הילד?" המכשפה שאלה מיד, מקפידה לשמור מהילד מרחק.
"מדבר," הודתה האישה הזרה, "אבל מעט מדי. ורק איתי."
"בואי, שבי כאן, תנוחי, תנוחי," המכשפה החוותה אל הסלע שליד המזבח. על הסלע השטוח הזה, שצורתו ספסל, יושבים החברים בתום הטיפוס לגבעה, להשיב את רוחם לפני תחילת הטקס.
האישה הזרה התיישבה בזהירות, אבל הילד עדיין נתלה בגופה בכל כוחו. פניו הפיקו זעם. החזה הקטן שלו עלה וירד, האגרופים קמוצים באימה.
"רופא ראה את הילד?" שאלה המכשפה, מתרחקת צעד אחד אחורנית.
"כן, ראה," האישה אישרה בעצב. היא היתה יפה מאוד, גבוהה ובעלת מבט נוגה מהסוג שיש לאיקונות הקדושים. השיער שלה היה בהיר ואסוף סביב הראש כמנהג הליטאיות. השמלה שלה היתה לבנה, מסוג השמלות שנשות החבורה לובשות בטקסים, אבל מודרנית לגמרי, חסרת שרוולים וגזורה על פי צו האופנה האחרונה. ומה הפלא בכך, אם אשתו של וייס בעליו של הכולבו טיפסה אליה בכבודה ובעצמה?
"ומה אמר הרופא?" המכשפה המשיכה לחקור.
"כלום," לחשה האישה. "שהילד בריא, הרגליים טובות, הריאות טובות, הלב טוב, גם שכל לא חסר, אבל ללכת הוא לא רוצה."
"אבל למה לא רוצה?" התפלאה המכשפה. ילדיהם של היהודים מפונקים, את זה יודעים כולם. אבל דבר כזה עדיין לא ראתה. היה בו משהו חולני. מעוות. מפלצתי.
"אף אחד לא יודע," לחשה האישה. "בבקשה, תעזרי לי."
"בוודאי שאעזור. איזו שאלה. וה... רב שלכם?" המכשפה הסתקרנה עכשיו עוד יותר. "לרב שלכם פאולה הלכה?"
"הלכתי," הינהנה האישה. "לכל הרבנים. בזה אחר זה."
"ומה אמרו?"
"נתנו ברכה, כמה פתקים לשים מתחת ללשון, מתחת לכרית, נוצה של תרנגול, התפללו עשרים פעמים, אבל הילד לא רוצה ללכת," האישה הסבירה בעייפות.
עצבונה של האישה נגע בלבה של המכשפה. משהו מתרחש בנפשו של הילד, את זה היא חשה בבירור. הקולות ששמעה מעבר לעצים, הבכי, הצעקות, כולם ניעורו באוזניה מחדש. היה לה ברור שיש קשר בינם ובין הביקור. אבל מהו? והיא, היא החוליה שמחברת בין העולמות. לא לחינם היהודייה הגיעה עד אליה. הוא שלח אותה! המכשפה נרעדה. שום דבר לא הועיל, ואליו היא באה. והוא ללא ספק מביט בשתינו עכשיו, הציצה בהתעלות מענגת בעלווה השופעת שזרחה בירוק עז. בנשימות הגליות של העשב.
"ולמה פאולה באה אלינו?" הרהיבה המכשפה שוב.
האישה הרימה אליה מבט טהור ותכול כמימי הנהר.
"פאולה יודעת מי אנחנו?" המכשפה שאלה ברכות, כמעט פשטה את ידיה לחבק את האישה אובדת העצות.
"יודעת," לחשה האישה.
"יהודים אף פעם לא באו אלינו," המכשפה אמרה בפליאה. "ליהודים יש המנהגים שלהם והרבנים שלהם."
"ובכל זאת באתי," האישה היתה על סף בכי.
"טוב ויפה," אמרה המכשפה. עליצות גאתה בה. מה תגידו על זה. שוב הציצה לצדדים, לתפוס את ראשו הזהוב הנהדר של האל הטוב, מלך האלים. את הקרניים הבהירות שלו. "פאולה מרשה לי לגעת בילד?"
"בוודאי," חייכה האישה.
המכשפה התגברה על הפחד, ניגשה אל הילד ונשמה עמוק. הילד הביט בה באי־שקט, עוד מעט יצרח. לא, היא לא תיגע בו. במקום זה כלאה את האוויר בחזהּ עד שחשה סחרחורת נעימה של עילפון. צבעים ריצדו בה, וקולות. ומחשבות. פתאום ידעה. רק אז פלטה את האוויר. כשהתרוקנה, חשה שהיא קלה וטהורה. שהיא מרחפת מעל האדמה.
"הילד בריא, נכון," היא פסקה. "אבל הוא כועס. בגלל זה הוא לא רוצה."
"כועס?" האישה נראתה מבוהלת לגמרי. "כועס על מה?"
"אולי מוטב שאדבר עם הכוחות הטובים. אתייעץ איתם," המכשפה הקיפה במבטה את היער, את הסלע המעוגל ואת המזבח. עזור לו, פַּטְרִימְפָּאס היפה. עזרי לו, גַאבִּיָה הטובה, התחננה המכשפה. הילד יודע דברים שאסור לילד לדעת אותם. אבל שום כוחות לא זרמו בה עכשיו. שום צבעים חזקים. שום תחושות. כמה תתחרט בימים שיבואו שלא שוחחה עם האישה העצובה עוד כמה רגעים, שלא השאירה אותה במחיצתה, שלא הרגיעה אותה, אלא ניסתה להיפטר ממנה מרוב מבוכה.
"תודה," לחשה האישה. "קחי בבקשה," היא שלפה שטר.
"לא ולא," המכשפה דחתה את הנייר המקומט בשתי ידיים, אבל עיניה בלעו אותו בכל זאת בהפתעה. חמישים רובלים. סכום גדול מאוד, היא שרקה בלבה. היא אכן האישה מהכולבו, עכשיו אין בכך שום ספק, המכשפה סיכמה בלבה. עבור העשירים, שטר של חמישים רובל כמוהו כמטבע של רובל אחד.
"סליחה, לא התכוונתי להעליב אותך," האישה התנצלה מעומק הנשמה, וגם הניחה יד על לבה. "בפעם הבאה אביא לכאן פרחים. אביא פירות. אני מבטיחה. וגם עוגה שאני אכין בעצמי," היא חייכה והציצה בסקרנות אל המזבח. שאריות של דלעת מרקיבה נחו בין האבנים, לצד מחרוזות נבולות למחצה, מעוקלות מרוב כומש, של גבעולי פרחים מיום ראשון האחרון.
"את אלו אכן נקבל באהבה," המכשפה חייכה חזרה.
האישה התרוממה מהסלע בעייפות. הילד נצמד אליה בעקשנות, כמו חושש שייפול לאדמה וייטמא. הסנטר שלו היה קפוץ, הלסת חזקה, עצבנית. והמבט הזה, כהה וחודר. מבט של איש חכם. הוא לא דומה לאמא היפה שלו, המכשפה התחייכה בלבה, אבל הוא קשור אליה מאוד. משהו מפריע לילד, היא הביטה בו שוב.
"פאולה תחזור אלינו בעוד כמה ימים," הציעה המכשפה. "אם לא קשה לפאולה לטפס כל הדרך לכאן."
"כן, אבוא בשמחה," האישה הודתה לה. "אם הם ייתנו לי לצאת," היא ניסתה להסביר אבל השתתקה. המבט שלה היה תשוש, מוטרד מאוד, מיואש. היא אחזה חזק בילד והתחילה לצעוד בזהירות בשביל היורד אל העיירה. הנהר התנוצץ למטה בבוהק כחול.
"שפאולה תחכה רגע!" המכשפה קראה אחריה וגם קמה על רגליה. "את הרוקח שלכם, אדון מַייזֵל, פאולה מכירה?"
האישה נעצרה. "כן, מכירה."
"שפאולה תלך אליו, כבר היום או מחר בבוקר," ציוותה המכשפה. "הוא משלכם, אבל הוא גם משלנו. תבקשי ממנו משהו טוב מהיער. משהו מבריא."
"אבקש ממנו," אמרה האישה.
"ושפאולה תגיד לו שאני אמרתי," התעקשה המכשפה.
"אגיד לו," אמרה פאולה.
הילד השמיע ציוץ והצביע בידו לעבר הענפים.
ראש חום קטן וענוג הציץ מבין העלים. איילה צעירה מאוד יצאה מהסבך וניגשה היישר אליהם. החוטם השחור שלה ריחרח את כף ידו של הילד. הילד צחק וגירגר מאושר. גם האישה צחקה. היא ליטפה את ראשו של הילד ודיברה אליו בשפתם של היהודים. הדיבור שלה היה רך ומתוק כמו פירות היער. הילד מילמל אליה משהו. המכשפה לא הבינה מה, אבל גם קולו של הילד היה רגוע וצלול.
האיילה הצעירה ליוותה אותם כמה צעדים, משוחחת בנחת עם הילד, עד שנעצרה בבת אחת, כאילו שמעה קול פנימי, ריחרחה את האוויר ונמלטה בבת אחת בדהרה לעומק העצים.
המכשפה עמדה נטועה במקומה, מבועתת. חיות היער לא מתקרבות לעולם אל המזבח. היא הביטה בתימהון אחרי האם והילד, עד שנעלמו מאחורי עיקול היער.
תחושה מוזרה חלפה בעמוד השדרה שלה. פחד טמיר, מעקצץ, שאת האישה הטובה הזאת ואת הילד שלה היא לא תפגוש שוב לעולם.