נשיא ארה''ב, דונלד טראמפ / צילום: Reuters, Carlos Barria
"מכס היא מילה יפה להפליא", צייץ דונלד טראמפ ביוני 2019, בעיצומה של נשיאותו הראשונה. "זה מה שקורה כאשר אנחנו משמשים 'הקופה הקטנה' של ארצות זרות, אשר שדדו אותנו והוליכו אותנו שולל במשך שנים. אחרים חייבים להתייחס אל ארה"ב בהגינות ובכבוד - אנחנו איננו עוד 'השוטים' של העבר!".
● זו כנראה המתנה הכלכלית הגדולה ביותר שטראמפ יכול לתת לנתניהו בפגישתם
● פרשנות | שיעור בטראמפ: הכול שאלה של נדל"ן (וניחוש)
הוא חזר פעם אחר פעם על 'המילה היפהפייה' במרוצת מסע הבחירות הארוך שלו. בתחילת השבוע הוא הכריז שמכסים היא "המילה הרביעית היפה ביותר בלשון האנגלית". יפות ממנה הן רק המילים "אלוהים", "דת" ו"אהבה", והיא ראויה למקום כה גבוה מפני שהמכסים "יהפכו אותנו לעשירים כקורח" (בתרגום חופשי. במקור, rich like hell), ו"יחזירו את העסקים שעזבו את ארצנו".
יפה או לא יפה, המילה הזו עומדת השבוע במרכז הפגנות השרירים הכלכליות והדיפלומטיות של טראמפ. הוא משתמש בה אסטרטגית, הוא משתמש בה טקטית, הוא משתמש בה להנאתו, הוא משתמש בה להקנטה ולהפחדה. היא שזורה עכשיו כמעט בכל מהלכיו הדיפלומטיים. איש המפורסם במיעוט ידיעותיו ההיסטוריות ובהיעדר סנטימנטליות משתמש עכשיו במכסים כדי להגדיר את מדיניות החוץ שלו.
מלחמת עשר השעות מול קולומביה
קולומביה, הארץ השלישית בגודל אוכלוסייתה באמריקה הלטינית, בעלת ברית צבאית של ארה"ב ושותפת בהסכם סחר חופשי איתה, העניקה הזדמנות לטראמפ להפגין את הפוטנציאל הניכר של מכסים. ממשלים אמריקאים קודמים ניסו להשפיע על התנהגותן של ארצות זרות באמצעות עיצומים. ברוב המקרים נדרשו שנים, אם בכלל, כדי להזיז זרים מדעתם. במקרה של קולומביה, טראמפ גילה מה יכול להזיז ארץ מדעתה: איום במכסים כבדים.
קולומביה היא משתתפת קטנה יחסית בסחר החוץ של ארה"ב (כ־34 מיליארד דולר). בניגוד לרוב הארצות שעליהן טראמפ מרבה להתלונן, לארה"ב דווקא יש יתרון במאזן המסחרי עם קולומביה. אבל הגורל והנסיבות זימנו אותה אל מרכז תשומת הלב. היא העניקה הזדמנות לטראמפ לעשות ניסוי מסחרי בתנאי חוץ מעבדה.
נשיא קולומביה, גוסטבו פטרו, התגרה בטראמפ. הוא אסר על נחיתתם של מטוסי תובלה אמריקאים עמוסים באזרחים קולומביאנים, שארה"ב גירשה מתחומיה. בעיני טראמפ המגורשים היו "פושעים אלימים". תגובת טראמפ הייתה מסחררת. הוא הודיע ברשת החברתית שלו (הנקראת TruthSocial), כי הוא יטיל מכסים של 25% על כל היבוא מקולומביה. אם קולומביה תעמוד בסירובה, המכסים יעלו שבוע אחד אחר כך ל־50%. מלחמת טראמפ בפטרו ארכה עשר שעות. היא הסתיימה, כפי שהיה מותר לשער מלכתחילה, בניצחון מלא של טראמפ.
האומנם הייתה לטראמפ הרשות לאיים במכסים? שני חוקים עוסקים בסמכות הנשיא להטיל מכסים. אחד, מ־1962, מסמיך אותו לעשות כן אם הוא מגיע למסקנה שבטחונה הלאומי של ארה"ב מוטל על כפות המאזניים; שני, מ־1974, מסמיך אותו להטיל, אם ארץ זרה מקשה על יצוא אמריקאי.
החוק של 1974 אינו חל. ספק אם החוק של 1962 יכול לחול. אבל בהתחשב בכוחו העצום של הנשיא, ובפטור שבית המשפט העליון העניק לו מפני דין וחשבון על מעשים לא חוקיים בזמן נשיאותו, טראמפ לא היסס.
כשדונלד טראמפ היה בן 41 בלבד
הרומן של טראמפ עם מכסים התחיל עוד לפני 40 שנה, כאשר עשה את הצעדים המהוססים הראשונים בזירה הציבורית. בספטמבר 1987 הוא רכש עמוד שלם בניו יורק טיימס ובשני עיתונים נוספים, כדי להודיע את דעתו על מדיניות החוץ של ארה"ב, במכתב "לעם האמריקאי".
הוא פתח במילים "זה עשרות שנים שיפן וארצות אחרות מנצלות את ארה"ב". יפן שעמדה אז בשיא עוצמתה הכלכלית, ורכשה נכסים אמריקאים מכל הבא ליד, נתפסה הן כיריבה הכלכלית המסוכנת ביותר של ארה"ב והן כבעלת ברית כפוית טובה, שארה"ב מממנת את הגנתה.
"הכריחו נא את יפן, את ערב הסעודית ואחרות לשלם תמורת ההגנה שאנחנו מגישים להן", כתב טראמפ. "הבה ניקח חלק ממכונות הרווח הגדולות ביותר שנבראו אי־פעם - מכונות שאנחנו יצרנו וטיפחנו - כדי לעזור לחקלאינו, לחולים שבינינו, לחסרי הבית. הבה נטיל מסים על הארצות העשירות האלה, לא על אמריקה". והוא סיים במילים "הבה לא נרשה לארצנו הגדולה להוסיף ולהיות ללעג ולקלס" (או בתרגום מילולי, "שיצחקו עלינו").
מדהים לחזור ולקרוא את מה שכתב טראמפ בגיל 41. הוא לא שינה מאז את אוצר המילים, את התחביר ואת הסגנון. ההבדל היחיד: הוא לא השתמש אז במילה "מכסים", אלא קרא "להטיל מסים" על הארצות המנצלות את ארה"ב.
"שירות מס הכנסה חיצוני"
38 שנה אחר כך, ביום הראשון של נשיאותו השנייה, טראמפ הפריח את הרעיון של הקמת "שירות מס־הכנסה חיצוני", שיהיה מופקד על גביית מכסים. "במקום להטיל מסים על אזרחנו כדי להעשיר ארצות אחרות", הוא הסביר, "אנחנו נטיל מכסים ומסים על ארצות אחרות, כדי להעשיר את אזרחנו. סכומים עצומים של כסף יזרמו אל האוצר שלנו ממקורות זרים".
אכן, זו בדיוק השורה האחרונה של מכתב 1987, חוץ מזה שהפעם היא נכתבה בעזרת כותבי נאומים מקצועיים. אז, ב־1987, היא נכתבה בעזרת יחצ"ן יהודי ניו יורקי, ריצ'רד כהן, שייצג גם את הארגונים היהודיים הגדולים ביותר בארה"ב. אני זוכר שהתקשרתי איתו בעקבות המודעה, ושאלתי אותו אם טראמפ מתכוון להתמודד על הנשיאות. הוא התחמק, שאל אם הייתי רוצה לראיין את טראמפ ("כמובן", אמרתי), וחזר והתעניין בדעתי על המכתב. בימים ההם, טראמפ אמנם השתעשע בפעם הראשונה ברעיון לתקן את אמריקה מן הבית הלבן.
רונלד רייגן היה אז נשיא ארה"ב. הוא נכנס לפוליטיקה בגיל 50. את רייגן הכניסה לפוליטיקה אובססיה עיקרית אחת: הרצון להוריד מסים. טראמפ היה רק בן 41. הוא ייכנס לפוליטיקה פעילה רק 25 שנה אחר כך. גם בו פעמה אובססיה עיקרית אחת: לאזן את סחר החוץ של ארה"ב. רייגן אמנם הפחית מסים יותר מכל קודמיו. טראמפ מסתער עכשיו על מאזן התשלומים.
הוא ניסה לעשות כן עוד בנשיאותו הראשונה. זה לא עלה יפה משורה של סיבות. נזכיר כאן שתיים: ניצחונו ב־2016 הפתיע אפילו אותו והוא לא היה מוכן לנשיאות; והשלב הקריטי של מלחמת הסחר שלו נגד סין, מקסיקו, קנדה והאיחוד האירופי עמד להתחיל בשנה הרביעית של נשיאותו, 2020. אבל בשנה ההיא התחילה גם מגפת הקורונה ושיבשה לא רק את תכניותיו.
אצה לו הדרך, לנשיא ארה"ב. הפעם הוא חייב להספיק. הפעם הוא יעמוד בהבטחה שהעניק לעם האמריקאי בספטמבר 1987, תחת הכותרת "כל ליקויי מדיניות החוץ והביטחון של אמריקה יוכלו להיפתר בקצת נחישות" (באנגלית, "קצת עמוד שדרה"). הוא הוא עמוד השדרה.