בדיקת הדם שתאבחן בדידות / צילום: Shutterstock
חוקרים מאוניברסיטת קיימברידג' הבריטית ומאוניברסיטת פודן הסינית יכולים לדעת אם אתם בודדים גם בלי לשאול אתכם, ואפילו בלי שתצטרכו להחליט בעצמכם אם אתם בודדים. הם גם יכולים לנבא אם אתם חשופים לסיכון בריאותי בעקבות תחושת הבדידות או שאתם מבני המזל שגופם עמיד בפני ההשלכות שלה. מחקר חדש שפורסם בכתב העת Nature Human Behaviour מגלה איך הם עושים את זה.
● "שבוע העבודה הקשה ביותר": על הכוונת של טראמפ - המדע בארה"ב
● צוללים לעומק וחיים בים: כך השתנה הגוף של אנשי הבג'או
באמצעות 42 אלף דגימות מבריטניה אפיינו החוקרים את החתימה של בדידות ושל בידוד חברתי בדם. הם מצאו שחלבונים מסוימים הנמצאים יחד בדם הם במתאם חזק עם בדידות. בניתוח נוסף של הנתונים, הם זיהו שחמישה מהחלבונים האלה נוצרו ככל הנראה בעקבות הבדידות, ולא לפניה או במקביל אליה.
החלבונים הללו אינם תמימים. חלקם מזוהים עם נטייה מוגברת למחלות מטבוליות וסוכרת, וחלקם משחקים תפקיד בתהליכים דלקתיים. ואכן, הנבדקים שאצלם זוהו החלבונים נטו יותר לתחלואה מטבולית ב־14 שנות המעקב אחר הנתונים. נבדקים שדיווחו על בדידות אבל רמות החלבונים הללו היו נמוכות יותר אצלם סבלו פחות מהמחלות הללו ובריאותם הייתה טובה יותר.
מחקר כזה פותח את הדלת לבדיקת דם לבדידות, אבל האם אנחנו באמת זקוקים לה? הרי מי שבודד לרוב יודע זאת בעצמו, וגם אין תרופה שתפטור אותו ממנה. ובכל זאת, אומרים חוקרים בתחום, לאפשרות לתאר בדידות ואת השלכותיה מבחינה ביולוגית יכולה להיות משמעות גדולה למיפוי ולטיפול בתופעה, שכבר הוגדרה המגפה של המאה ה־21.
"זקוקים לחברה כמו למים"
בשנת 2023 הכריז ארגון הבריאות העולמי על בדידות כבעיה בוערת, וביפן ובבריטניה מינו הממשלות בעלי תפקיד מיוחדים להתמודד עמה. על פי נתוני ה־CDC, המרכז האמריקאי לשליטה במחלות, אחד מכל שלושה אמריקאים אומר שהוא מרגיש בודד, ואחד מכל ארבעה אומר שאין לו תמיכה חברתית ורגשית. אחד מכל שבעה אמריקאים, לערך, אומר שהוא בודד "רוב או כל הזמן".
נהוג להבדיל בין בידוד לבדידות. בידוד הוא מצב שבו לאדם אין אינטראקציות חברתיות רבות. בדידות היא מצב שבו אדם מוקף בחברה, אבל חש מחסור בקשרים חברתיים ורגשיים משמעותיים. אנשים יכולים לשווע לזמן לבד ולחוש בדידות במקביל. "חשוב לזכור שלא כל מי שלבד גם בהכרח סובל מבדידות", מדגישה ד"ר גלי אומשויף־נבו, מבית הספר לרוקחות בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. "יש אנשים שאומרים שמיעוט חברה הוא טוב להם, ויש להם היקף החברה שהם רוצים".
גם במחקר הנוכחי נעשתה הבחנה בין בידוד לבדידות, אומר פרופ' איתן אוקון, ראש המעבדה ע״ש פול פדר לחקר מחלת האלצהיימר בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר אילן. "במחקר, חלבונים מסוימים כמו GDF15, שהוא סמן לדלקת, היה קשור במיוחד לבידוד חברתי, כלומר לחוסר אמיתי במפגשים או אינטראקציות, בעוד חלבון PCSK9, שהוא חלק ממנגנון הכולסטרול, נמצא בקשר הדוק עם חוויית בדידות.
"התוצאות הללו מצטרפות לאחרות, שמראות כי לבידוד ולבדידות יש השלכות שונות. בידוד חברתי פוגע באזורים במוח האחראים על הקשר החברתי, בעוד שבדידות גורמת למתח נפשי רב ולעלייה בפעילות של מנגנונים הקשורים בסטרס".
"בעלי חיים רבים בטבע זקוקים לחברה, אך מתברר בהדרגה כי בני אדם הם יצור אקסטרה־חברתי, כמו נמלים או דבורים", מוסיפה ד"ר ענבל בן עמי ברטל, מבית הספר לפסיכולוגיה ובית הספר למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב. "אנחנו זקוקים לחברה מתחילת חיינו כמו שאנחנו זקוקים לאוכל ומים, ובגוף שלנו יש מערכות שנועדו לשמר שיווי משקל, הומיאוסטזיס, לגבי החשיפה החברתית שלנו, כמו שאנחנו משמרים טמפרטורה, מתמרנים בין רעב ושובע או חשים בצורך לישון.
"וכמו רעב, קור וחום או עייפות קיצונית, כך גם הבדידות היא גורם סבל, שמטרתו לגרום לנו לפעול כדי להחזיר את המצב לקדמותו".
לדברי בן עמי ברטל, "שדה המחקר העוסק בקשר בין בדידות נתפסת לבין בריאות נפשית ופיזית, תפס תאוצה לפני כמה עשרות שנים בעקבות מאמרים פורצי דרך של פרופ' ג'ון קסיופו מאוניברסיטת שיקגו, שהראה כי חוויית הבדידות של בני אדם משפיעה מאוד על התפקוד הקרדיולוגי, תוחלת החיים, עמידות בפני וירוסים וחיידקים ואפילו התפתחות של סרטן".
המנגנונים המתווכים שהוצעו הם דיכאון או לחץ. "הלחץ משפיע על מנגנונים שקשורים בהתמודדות עם איום, ודרכם על המערכת הקרדיו־וסקולרית, העיכול, הפרשת הורמוני לחץ וכדומה", אומרת בן עמי ברטל. "הדיכאון קשור לדופמין ולסרוטונין, לפגיעה במערכת התגמול וברצון להסתובב בעולם ולחפש את מה שגורם לנו ליהנות. במעבדה שלנו, התרשמנו שבמצב של בדידות שני המנגנונים הללו פועלים בו־זמנית".
וישנו גם מנגנון הכאב. בהינתן שבדידות היא סוג של סבל, לא מפתיע אולי לגלות כי נוכחות חברתית מיטיבה מפעילה מנגנונים אופיאטיים של שיכוך כאב, היכולים לעזור להתמודד גם עם כאב פיזי.
אנשים שנכפה עליהם בידוד, למשל חולים מאושפזים, עלולים לפתח דפוסים שיובילו לבדידות גם כשהמצב הזמני יסתיים, אומרת בן עמי ברטל. "המוח שלהם משתנה בעקבות החוויה, והם עלולים לפתח דפוסים של פירוש שלילי יותר של חוויות חברתיות, למשל פנים ניטרליות ייראו להם ככועסות או אטומות".
במחקר שנערך במעבדתה בתקופת הקורונה, נבחן ההבדל בין מי שדיווחו על סביבה חברתית תומכת לעומת מי שדיווחו על סביבה חברתית לא תומכת או אפילו עוינת, וזאת ללא קשר למספר האנשים שהיו בפועל בבית. "שנה אחרי הסגר, מי שדיווחו על סביבה חברתית תומכת היו במצב בריאותי הרבה יותר טוב".
מגפה או מצב קיומי תמידי
כששואלים אנשים מה מאפיין את הבדידות שלהם, הם לא בהכרח עונים אותה תשובה. ההגדרה המקובלת היא התחושה שאין לאדם אל מי לפנות בעת מצוקה או צרה, או כשהוא סתם מעוניין לשוחח על משהו שמתרחש בחייו, אך יש אנשים שמדווחים על בדידות מסיבות אחרות. חלקם אומרים שאין להם מספיק זמן לבלות עם חברים, אף שיש להם עקרונית כאלה. אחרים אומרים שהם מרגישים מנותקים מאחרים אפילו כשהם מבלים איתם. קבוצה אחרת מדווחת שבעת אינטראקציה חברתית הם לא "הם", ויש שחשים בדידות כי החברה שבה הם חיים אינה שותפה לערכים שלהם.
גורמי סיכון לבדידות מלבד היעדר הזדמנויות לאינטראקציות חברתיות, הם עוני והשכלה נמוכה, מחלה כרונית (בעיקר כזו המלווה בכאב כרוני), בעיה נפשית, אובדן ואבל, וכן היותך שונה מסביבתך, למשל מהגרים או חברי הקהילה הגאה החיים בתוך חברה שאינה פתוחה אליהם.
כתבה שפורסמה השבוע באתר כתב העת Atlantic הזכירה שאחרי רצח ג'ון פ. קנדי, בשנת 1963, דווח בארה"ב על עלייה בתחושת הבדידות, אף שלא סביר שהייתה לאירוע השפעה על מספר הקשרים החברתיים של האמריקאים, ודווקא היה ניתן אולי לצפות שאסון לאומי יחבר אנשים יחד. נראה שלפעמים, כשאנשים חווים אי־ודאות ותחושה שהעולם אינו כפי שהוא אמור להיות, יש להם תחושות המתקשרות אצלם לבדידות, אפילו אם הם אינם לבד.
קל לקשור את הנתונים על מגפת בדידות להתפתחויות שחלו בשנים האחרונות בתקשורת הבין־אישית ולומר שהתקת חיי החברה שלנו למדיום הווירטואלי היא שהובילה להתגברות התופעה, לצד מגפת הקורונה שללא ספק הובילה למצב אקוטי של בדידות עבור רבים. אולם לא לגמרי בטוח שהמצב היום הוא חריג בהיסטוריה. סקירת מאמרים שפורסמה ב־2022, לא העלתה הוכחות נחרצות לכך שהבדידות גדולה היום יותר מאשר בעבר.
המאמר שפורסם ב"אטלנטיק" איגד כמה דוגמאות ל"פאניקת בדידות" בתקשורת בכל פעם שהופיעו טכנולוגיות חדשות. ב־1929 קבעו סוציולוגים מברקלי שהטלפון מונע מבני אדם לבקר אצל חבריהם. ב־1972 יצא ספר בשם "אומה של זרים" שתיאר את הניכור שחשים אמריקאים משום שהם נוסעים רחוק במסגרת עבודתם. גם הטלוויזיה, הרדיו והמכונית תוארו בעבר כגורמים המפרידים בין בני אדם.
אך ניתן באותה קלות להציג טענות נגדיות. לדוגמה, קהילה "של פעם", שבה המגוון החברתי קטן והאנשים תלויים אלה באלה יכולה להיות מאוד מגבילה (כבר שמענו לא מעט על הבדידות בבית הילדים בקיבוץ), ולעומת זאת העיור ה"מנוכר" וכלי התקשורת החדשים דווקא מאפשרים לבני אדם למצוא חברים מגוונים, שכל אחד מהם יכול לתמוך עבורם בצורך רגשי אחר. בנוסף, כלי התקשורת החדשים הובילו לכך שיותר אנשים יכולים להשתתף בחיים חברתיים גם כשהם פיזית רחוקים מחבריהם או מרותקים לביתם.
בין שהמצב מחמיר ובין שבדידות תמיד הייתה בעיה, אין ספק שאנשים סובלים. 21% מהאמריקאים מדווחים שהבדידות היא בעיה שיוצרת אצלם מצוקה. את הסבל אי אפשר לכמת בכסף, אך השפעות אחרות של מגפת הבדידות - אפשר. מחקר שפורסם ב־2021 בכתב העת Neuropsychopharmacology, והציג נתונים מלפני תקופת הקורונה, העריך שעלויות ההשפעות הפיזיולוגיות של הבדידות וההיעדרות מהעבודה עקב גורמים הקשורים לבדידות עולה למשק האמריקאי כ־460 מיליארד דולר בשנה. המספרים הללו מבוססים על הערכות גסות, אך גם אם מדובר בחצי מזה, הסכומים עצומים ויכולים להיות שוק כלכלי משמעותי, אם מישהו יוכל להציע פתרון לבעיה.
גלולה שתמנע הידרדרות
האם המחקר החדש מציע כיוון לטיפול? "בדידות היא גורם סיכון לדיכאון ולמתח נפשי", מזכירה אומשיוף־נבו. "כיום הטיפול יהיה אנטי־דיכאוני, אך אין לנו עדיין טיפול אנטי־מתח. ההשפעות של המתח הן עצומות והחיפוש אחר המנגנון הביולוגי שלו והפתרונות האפשריים נמצא בחזית המחקר הרפואי היום. איננו יודעים לפעול במקום של הקשר בין המתח הנפשי לגוף, אלא רק על הגורמים למתח הנפשי".
מתח נפשי פועל דרך מנגנון הקורטיזול. האם אי־אפשר לפעול שם?
אומשיוף־נבו: "קורטיזול משפיע על כל תא בגוף שלנו. תחשבי על אנשים שלוקחים סטרואידים וכל תופעות הלוואי שנוצרו אצלם. אם את חוסמת את המנגנון הזה, יהיו לך כל תופעות הלוואי הללו, רק הפוך".
זו אחת הסיבות שבגללן אוקון נלהב לגבי המחקר ה נוכחי. הוא מאמין שהוא יכול לסמן מסלולים מדויקים יותר, שבאמצעותם ניתן יהיה להתערב בחלק מההשפעות הפיזיולוגיות של הבדידות. "אם נמצא מסלול מדויק שדרכו הבדידות מתערבת בפיזיולוגיה, בנפרד ממנגנון הסטרס הכללי, אולי נוכל לסתור חלק מההשפעות השליליות. יש שיאמרו, אבל בכך לא פתרת את הסבל הכי גדול, את הבדידות עצמה. אבל לפחות מנעתי מעגל היזון שלילי".
לדברי בן עמי ברטל, "בהחלט היינו רוצים לדעת איך אפשר להחליף את הגירוי החברתי של חיבוק או שיחה באיזושהי גלולה. לפחות לגבי חולים מאושפזים, אולי לא נוכל לסדר את הבדידות אבל נגן עליהם מהידרדרות נוספת ועל מערכת החיסון מפני פגיעה".
אך עוד לפני שפותחה תרופה, אוקון מאמין שבדיקת דם לבדידות יכולה להיות בעלת ערך. "העולם מנסה לפתח מגוון התערבויות לבדידות, ביניהם למשל צ'טבוטים או אפילו רובוטים פיזיים, שאמורים לספק תחליף אינטראקציה או אולי אימון לקראת אינטראקציה בין אישית. אני מאוד מאמין בכך שזהו העתיד של הטיפול בבדידות. אולם איך נדע אם הרובוטים באמת מספקים לבני האדם תחליף, ולו חלקי, לקשר חברתי ולא רק מרעים את מצבו, תוך מתן אשליה של קשר?". בדיקת הדם יכולה לעזור בכך, הוא אומר.
בן עמי ברטל בהחלט יכולה לראות איך בדיקה יכולה לעזור לנו להבחין בין תמיכה חברתית אמיתית לאשלייתית. "לפעמים רשתות חברתיות גורמות לנו לחשוב שאנחנו מקבלים את הסיפוק החברתי, כאשר בפועל אנחנו מבלים יותר ויותר זמן לבד. אנשים במצב הזה לא בהכרח מדווחים על מצוקה, אבל האם זה באמת מה שהמערכת בגופנו שדואגת לשיווי משקל חברתי צריכה? הרי עברנו מיליוני שנים של אבולוציה שבהן הגענו לשיווי משקל חברתי מסוים. אנחנו חוששים שהווירטואליה היא מנגנון שיכוך לכאב הבדידות, שיכול לסכן אותנו, כמו שאדם שאינו מרגיש כאב עלול להיפצע". הבדיקה עשויה לאפשר לראות אם הווירטואליה מעניקה את התועלות של מפגש חברתי אמיתי.
בן עמי ברטל נזכרת בספר "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", המספר על עולם מנוכר. הם מצאו לכך פתרונות שונים, "למשל מערכת מציאות מדומה, שאליה הם יכולים להתחבר מעת לעת ודרכה הם רואים את העולם מנקודת מבטו של אדם שמנסה לטפס על הר, וכל הזמן נופלים עליו סלעים. הם מוכנים לעבור איתו את חוויית הכאב והמאמץ, כי כשהם עושים זאת, הם נהנים מאיזשהו זיכוך אמפתי שנובע מכך שרבים עוברים את החוויה יחד".
למעשה מתוארת פה תוכנית ריאליטי כגלולת אמפתיה להמונים, אבל לא ברור אם יש בה התועלות של אמפתיה אמיתית, או שזו רק אשליה.
תפקיד מפתח בבדיקת היעילות של פתרונות
בכתבה שפורסמה ב"אטלנטיק" נטען שאנחנו זקוקים להגדרה טובה יותר של בדידות כדי להבין אילו התערבויות חברתיות הן היעילות ביותר. האם אנחנו צריכים לבנות את הערים שלנו אחרת? או אולי אנחנו זקוקים יותר לתחושת משמעות משותפת? רבות דובר על הצורך להחזיר עובדים למשרדים כדי לאפשר להם חיי חברה, אך ייתכן שבאופן פרדוקסלי עבודה מהבית תפנה לאנשים זמן לפגוש חברים במקום לשהות על הכביש.
בניסיון להבין איזו התערבות היא היעילה ביותר, לבדיקת הדם עשוי להיות תפקיד מפתח. עם זאת, במדיקליזציה של הבדידות יש גם סיכון. פנים של הבדידות שאין להן ביטוי פיזיולוגי אבל גורמות סבל עלולות לקבל פחות התייחסות, ומצד אחר אנשים עלולים לקבל טיפול למה שאינו בעיה מבחינתם.
אוקון בכל זאת בעד. "כל תחום הטיפול במצוקה הנפשית, בעולמות הדיכאון, החרדה, הסטרס והבדידות, לא זז הרבה מאוד זמן. לגבי כל אחד מאלה יש היתכנות למפות את הסמנים הביולוגיים שלו, לטובת דיאגנוסטיקה יותר מדויקת ואפשרות להתערבות".
בן עמי ברטל הולכת אפילו רחוק יותר: "במשך עשרות שנים, חקר המוח האנושי עסק במוח הבודד, אבל היום אנחנו יודעים שהאופן שבו המוח שלנו פועל, אפילו איך אנחנו רואים את העולם, שומעים ומרגישים וטועמים אותו, קשור לשילוב בין המוח שלנו לבין המוחות שסביבנו".