מנהיגי הימין הקיצוני של אירופה. בוועידת 'הפטריוטים' במדריד / צילום: ap, Paul White
אינטלקטואלים גרמנים של סוף המאה ה־18 היו מבורכים בכישרון מיוחד במינו: היכולת לזהות את הקליק המבשר שינוי במהלך ההיסטוריה.
● פרשנות | יוזמת הנדל"ן של טראמפ: מה יישאר ביום שאחרי חוץ מהריסות
● פרשנות | ההתמוטטות והנפילה: "משהו חדש מתחיל"
● פרשנות | החזית הבאה של טראמפ: מכריז מלחמה על עולם התרבות של ארה"ב
קחו למשל את המשורר יוהן וולפגנג פון גתה. הוא היה איש אשכולות מאין כמותו, ובין אשכולותיו הייתה גם מומחיות צבאית כלשהי. מתוקפה הוא הוזמן ב־1792 להצטרף אל כוח אוסטרי־גרמני ענקי. משימתו הייתה לכבוש את פריז, לקטול את המהפכה הצרפתית באיבה, ולהחזיר על כנו את הסדר התקין, זה של שלטון מלך בחסדי האל, והאל בלבד. אבל ראו זה פלא, בכפר קטן ששמו ואלמי, בצפון צרפת, הפולשים הובסו לצלילי המנון מהפכני חדש, שניתן לו השם מרסייז.
גתה ניסה לנחם את המובסים. "כאן והיום עידן חדש התחיל בהיסטוריה של העולם, ואתם רשאים להתפאר שצפיתם בהולדתו", הוא אמר להם. מה חבל שרוב בני האדם אינם מבורכים בפרספקטיבה של גתה.
מעניין ש-12 שנה אחר כך אינטלקטואל גרמני מהולל אחר, פרידריך הגל, השמיע חיווי דומה על תבוסה גרמנית מידי צרפתים. לבו פעם בחוזקה כאשר ראה את נפוליאון רוכב על סוסו בדרך לברלין. הגל כתב אז על 'קץ ההיסטוריה', במובן הזה שהוכרע המאבק על מגמת פניה של החברה האנושית.
בכל דור דור קמו עליה
גם לגתה, גם להגל, היה הרושם החד־משמעי שהם צפו בהיפוך הגלגל ההיסטורי, ומה שהיה לא יהיה עוד. בתנורי המהפכה הצרפתית נאפתה והלכה עוגה חדשה, שלימים יקראו לה הדמוקרטיה המערבית. ואלמי אמנם שינה את כיוון התקדמותה של ההיסטוריה. מה שלא השתנה הוא הניסיון לחזור אל ואלמי, בתקווה להניב תוצאות הפוכות. המלחמה נגד המהפכה הצרפתית ויוצאות חלציה התרחשה בשדות קטל מקומיים ויבשתיים, במלחמות עולם, במלחמות אזרחים, במהפכות־נגד ובהשמדות־עם.
בכל דור ודור קמו על המהפכה הצרפתית לכלותה. ההתנגדות למהפכה לא הייתה קשורה רק במבנה החוקתי שהיא הניבה, כי אם גם בהשפעתה הדרמטית על פניהן של החברה ושל התרבות.
בצרפת עצמה התנהלה 'מלחמת אזרחים מתמדת' (בלשונו של היסטוריון אחד) בין שתי מגמות: הרפובליקה החילונית, השוויונית, הסובלנית והרדיקלית נגד ריאקציה דתית, מלוכנית, סמכותנית ושונאת זרים (בייחוד יהודים).
70 שנה נמשכה המלחמה הזאת, 70 השנה של 'הרפובליקה השלישית', עד תבוסתה בידי היטלר. התבוסה אפשרה את כינונו של משטר חלופי, בעיר וישי, שמיהר להשמיט את 'הרפובליקה' משמה של צרפת, העמיד במרכזה מיתוסים כוזבים של עתיקוּת, ושלל מעיקרה את הדמוקרטיה (הפגומה) שקדמה לו. הוא תיאר אותה כעידן של 'דקדנטיות', או ריקבון מוסרי, גידוף חמור במיוחד בעגה האותוריטרית.
אלמנטים של תרבות וישי נספגו בפוליטיקה הצרפתית, וזיהמו אותה. 80 שנה לאחר שחרור צרפת צאצאיה האידיאולוגיים של וישי מובילים בכל הסקרים לקראת הבחירות הבאות לנשיאות, בעוד שנתיים.
צרפת אינה היחידה העומדת לחזור אל שדות הקרב של ואלמי. בשבוע הבא יהיו בחירות גורליות בגרמניה. כל הסקרים מסכימים שהימין הקיצוני נהנה מתמיכה של בערך חמישית המצביעים. זה אומר, בנסיבות מסוימות, שהוא עשוי לקבל רבע מן המושבים בפרלמנט, ולהפוך למפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר. הישג כזה של הימין הקיצוני נרשם באחרונה ב־1932.
"לאומית וליברלית"
במדריד נועדו באמצע החודש המנהיגים האופטימיים ועטורי הניצחון של הימין הקיצוני האירופי, כדי להציג את בריתם החדשה. הם קוראים לה 'הפטריוטים', והם מתכוונים להתמודד תחת דגלה בבחירות לפרלמנט האירופי. השושבינים העיקריים על הבמה היו מארין לה פן, הטוענת לנשיאות צרפת, וּויקטור אורבן, ראש הממשלה הוותיק של הונגריה, ש'הדמוקרטיה הלא־ליברלית' שלו היא מופת של השראה לימין פופוליסטי קיצוני בכל רחבי העולם. הטראמפיסטים באמריקה הפכו את בודפשט לאתר עלייה לרגל והתנחמו בחיקו של אורבן, כאשר ביידן ישב בבית הלבן.
על דלתות האיחוד הפטריוטי במדריד התדפקה החודש שותפה חדשה, שאמנם אינה אירופית אבל היא שוחרת מעמד של משקיפה בין שונאי הדמוקרטיה הליברלית. אנחנו מתכוונים למפלגת השלטון של ישראל. פעם, בגלגוליה הקודמים, בימי ז'בוטינסקי ובגין, המפלגה הזו נהגה לתאר את עצמה כ"לאומית וליברלית". זה לא היה מס שפתיים. בגין האמין בשלטון החוק ולחם שנים ארוכות לטובת חוקה. הפרלמנטריזם שלו היה מבוסס על המודל הבריטי. יורשיו ויורשי יורשיו הוסיפו להעלות מס שפתיים לדמוקרטיה המערבית. לא עוד.
שבועיים לפני 7 באוקטובר שמעון ריקלין כתב בחשבון הטוויטר שלו כי לשלום עם ערב הסעודית ייוודע יתרון הגדול מן הרווח הכספי והפוליטי: "עלינו להיטמע פה במרחב הערבי ולהתחבר אליו. כדי שיוכל לצמוח פה בעתיד יהודי שאינו עבד וחקיין של תרבות המערב פושטת הרגל". הוא הוסיף ש"המערביות הגיעה לקיצה הרוחני התרבותי והיא במסע לחיסול עצמי", ועל ישראל "להשתחרר מהפן התרבותי שלה".
ריקלין דיבר מגרונה של תנועת ואלמי. ממדריד עד ירושלים, חיסול המערביות במובנה הדמוקרטי הליברלי, הוא משאת נפשם של פטריוטים. בימים האלה, בייחוד מאז כניסת טראמפ לבית הלבן, אנחנו צופים בתהלוכת ניצחון בלתי פוסקת של הפטריוטים. בשבוע שעבר טראמפ התגרש מאירופה, לאחר שהוקיע בפומבי את הדמוקרטיה הליברלית שלה. טקס הקבורה של היחסים המיוחדים בין אמריקה לאירופה ייערך, כראוי, במדבר הסעודי, בחודש הבא, במעמד טראמפ ופוטין.
ולמי שיזילו דמעה, צלליתו של וולפגנג יוהן פון גתה תנחם אותם, לא נורא "עידן חדש התחיל, ואתם רשאים להתפאר שצפיתם בהולדתו".
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.