בית המשפט העליון / צילום: Shutterstock
החלטה תקדימית: בג"ץ קבע היום (ד') בדעת רוב כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון במזונות ילדים במסגרת תביעות גירושים, אלא אם התקבלה הסכמת שני הצדדים לדון או בתביעות להשבת כספים שהורה אחד הוציא.
● למי שייכים מענקי המילואים? המחלוקת שמפצלת משפחות וגם את בתי המשפט
● מניות או שווי כספי: איך מחלקים את החברה בין בני זוג שמתגרשים
בכך התקבלו ארבע עתירות של גברים שהוגשו נגד החלטות בתי הדין הרבניים. השופטות יעל וילנר ורות רונן קבעו בדעת הרוב, בניגוד לדעת המיעוט של השופט נעם סולברג, כי "הלכת שרגאי" משנת 1969 שקבע בית המשפט העליון - לפיה בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעות מזונות - מחייבת את בתי הדין הרבניים. החלטות בתי הרבניים בוטלו לאחר שנקבע כי ניתנו בחוסר סמכות.
● לפסק הדין
היום, כארבע שנים לאחר הגשת העתירות, בג"ץ הכריע וקבע כי הרציונל המרכזי של ההלכה הוא תיחום סמכות בתי הדין הרבניים לענייני גירושים בלבד, ומזונות ילדים אינם חלק מסכסוך הגירושים. נקבע כי החלטות בתי הדין הרבניים הנוגעות לעתירות ניתנו בחוסר סמכות, כיוון שעסקו במזונות ילדים ולא בתביעות השבה.
השופטות וילנר ורונן קבעו כי "נקודת המוצא לענייננו היא במידה רבה גם נקודת הסיום: בהתאם ל'הלכת שרגאי', אשר ניתנה לפני למעלה מ-50 שנה, ונשנתה לפני מספר שנים בלבד, בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון במזונות ילדים אגב כריכתם לתביעת הגירושים. לפיכך, החלטות בתי הדין הרבניים מושא העתירות אשר דנו בתביעות למזונות ילדים, ניתנו בהיעדר סמכות - ודינן בטלות".
השופט סולברג סבר כפי שסברו השופטות כי יש להיצמד ל"הלכת שרגאי", אלא שהוא פירש אותה באופן שונה. לעמדתו, התביעות נשוא העתירות לבתי הדין הרבניים הן תביעות השבה רחבות, הכוללות תביעת מזונות ילדים מטעמו של הילד - אשר לפי ההלכה ניתן להגישן לבתי הדין הרבניים.
לעמדת השופט, הגברים שעתרו ביקשו לנסות את מזלם ולכרסם בסמכות בית הדין הרבני, "תוך ניסיון ציני להיתלות ב'הלכת שרגאי', שנועדה כזכור לשמור על זכויות נשים וילדיהן בהליכי גירושים".
לעמדת סולברג, זו אינה זעקה אותנטית אלא "פתח מילוט" באמצעותו מבקשים גברים לגרור את נשותיהם לבית המשפט, ואשר דרכו הם מקווים להצליח להפחית את סכום המזונות שייפסק לטובתן ולטובת ילדיהן. "זהו המניע האמיתי המסתתר מאחורי העתירות שלפנינו". לכן קבע סולברג כי לא ניתן לעשות "שימוש לרעה" כדי לפגוע בזכויות נשים, בניגוד לכוונה.
השופטת רונן, שהצטרפה לעמדתה של וילנר, ביקרה את סולברג על שקביעתו מובילה לכך שבתי הדין הרבניים מוסמכים לדון בכל תביעות המזונות בין בני זוג. השופטות דחו את גישתו של סולברג, לפיה "הלכת שרגאי" נועדה "להיטיב" עם נשים ולשפר את כוח המיקוח שלהן בהליך גירושים.
רונן הוסיפה כי נשים "ימצאו את עצמן" בבית המשפט האזרחי ויזכו למזונות בשיעור ראוי. "מערכת בתי הדין אינה אמורה (בהיעדר הסכמה בין בני הזוג) להכריע בסכסוכים בין בני זוג שאינם חלק אינטגרלי מסכסוך הגירושים שלגביו יש להם סמכות ייחודית. סכסוכים אלה הם בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר חזקה עליו שיפסוק בהם לפי הדין, ולא תוך העדפה מובנית לזכויותיהן של הנשים או לאלה של הגברים".
לכן, השאלה איזו מערכת פוסקת באופן העולה בקנה אחד עם רצון הנשים, אינה רלוונטית להכרעה בשאלת הסמכות - בניגוד לעמדתו של סולברג.
"הלכת שרגאי" והכאוס המשפטי
הכאוס נובע מכך שהערכאות האזרחית והדתית מפרשות אחרת את המצב המשפטי, כך שבתי הדין הרבניים לא פועלים לפי פסיקת בית המשפט העליון, הקובעת כי ניתן לדון בבית הדין הרבני רק אם שני הצדדים הסכימו על כך. המחלוקת מתחילה מכך שלבתי הדין הרבניים ולבתי המשפט לענייני משפחה יש סמכות מקבילה, לפי החוק, לדון בתביעות הכרוכות בהליך הגירושים, בהן מזונות ילדים. מצב זה הוביל ל"מרוץ הסמכויות" הידוע, שבו הצד שהקדים להגיש את התביעה קובע היכן היא תידון.
בשנת 1969 בית המשפט העליון קבע את "הלכת שרגאי", לפיה בית הדין הרבני יוכל לדון במזונות ילדים רק אם הצדדים הסכימו על כך. בתי הדין הרבניים נטו לכבד את ההלכה, אך היו גם כאלה שהמשיכו לדון במזונות, תוך מתן פרשנות שונה לפסק הדין.
בשנת 2019 החיה בית המשפט העליון את "הלכת שרגאי", כך שנקבע כי בהיעדר הסכמה בין הצדדים על הערכאה, הסמכות לדון במזונות ילדים מסורה למערכת המשפט האזרחית, גם אם אחד הצדדים הקדים ופנה לבית הדין הרבני. זאת למעט תביעות להשבת הוצאות ספציפיות שהוצאו על-ידי ההורים.
שנתיים לאחר מכן, בשנת 2021, קבע בית הדין הרבני הגדול, בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון, כי לבתי הדין הרבניים יש סמכות לדון במזונות קטינים גם ללא הסכמה. הנימוק היה בין היתר בכך שבית הדין הרבני אינו כפוף לבית המשפט העליון אלא במסגרת עתירה לבג"ץ.
הפסיקה הובילה להחלטות הסותרות בין הערכאות ולכך שבתי הדין הרבניים ממשיכים לפסוק בניגוד לקביעת בית המשפט העליון. פסק הדין הוביל להגשת העתירה.
את העותרים ייצגו עורכי הדין שירן כהן-דניאל, ענבל גבריאלי, מאיה רוטנברג, שי שמחיוב, שי זהר, חגית אפרתי, אסי סגל ונעמה אביבי.