חנוך בודין, שחר קלמר והדר כהן בפאנל משותף בהנחיית דרור מרמור / צילום: כדיה לוי
הם נפצעו בשדה הקרב, חוו פציעות גופניות או נפשיות, ועכשיו הם משתפים על החזרה לשוק העבודה. בכנס "בשביל ההצלחה", כנס מיוחד לחזרתם של פצועות ופצועי צה"ל לעולם התעסוקה, שנערך הבוקר, התארחו הדר כהן, מגיש פודקאסט "הגשר - מדברים פוסט טראומה"; חנוך בודין, מנטור לפצועי צה"ל ודירקטור בקבוצת בריל; ושחר קלמר, מהנדס אזרחי, לוחם בחטיבה 551, שנפצע במלחמת "חרבות ברזל". השלושה התכנסו כדי לדון בשילוב פצועות ופצועי צה"ל בעולם התעסוקה, העלו עדויות מרגשות וכן קריאות ברורות לפעולה בנושא.
● כנס בשביל ההצלחה | הסקר שמראה: "אם פצוע לא חוזר לעבודה תוך שנתיים, הסיכוי שיחזור נמוך מאוד"
● כנס בשביל ההצלחה | מנהלת תחום נגישות בפועלים: "שילוב פצועי צה"ל זו לא רק חובה וזכות, אלא הזדמנות עסקית"
● כנס בשביל ההצלחה | איזנקוט: זו הייתה הטעות הקולוסאלית של הצבא ב-7 באוקטובר
את הפאנל פתח סגן עורכת גלובס, דרור מרמור, בהיכרות עם המשתתפים. שחר קלמר סיפר כי המלחמה פגשה אותו בתחילת השנה הרביעית באוניברסיטה: "באותה תקופה, למדתי הנדסה אזרחית ועשיתי התמחות. המלחמה פרצה בין השנה השלישית לרביעית, וב-7 באוקטובר קפצתי, כמו כל המדינה, למלחמה. כשהגענו למילואים, התחלנו להתכונן לכניסה הקרקעית. בשלושת השבועות האלה, הודיעו לי על חברים שנרצחו בנובה".
קלמר המשיך: "בשבוע הראשון של הכניסה הקרקעית, רחפן של חמאס השליך רימון עליי ועל הצוות שלי. קיבלתי רסיס בראש שכמעט הרג אותי. נפצעתי ממש בהתחלה. תוך כדי שהייתי בטיפולים, האוניברסיטה חזרה לפעול, ואני הייתי מאחור, מטפל בעצמי פיזית ונפשית, כשהלימודים נדחקים הצידה. היה לי קשה להתאפס על החומר, ואחרי חצי שנה חזרתי ללחימה, משאיר את הלימודים מאחור, אפילו שוקל לדחות אותם. ואז רפאל קיימו יריד תעסוקה לפצועים. הם חזרו אליי, נתנו לי בוסט של מוטיבציה, והצלחתי להשלים את הפער בזכות מה שהם הציעו לי".
הדר כהן הבהיר כי בעיניו, השנים הקרובות צפויות להיות מאתגרות במיוחד. "אחד הדברים שהכי קשה לי לשמוע, זה כשקוראים לנו "גיבורים" ו"אריות". להתמודד עם הטייטל של "גיבור ישראל" יוצר מעמסה נוספת על הכתפיים. בפאנל הקודם, היה שיא של אופטימיות, אבל אני רואה את השנים הקרובות כשנים סופר מורכבות - לנו כפצועים ולנו כמדינה. אם אני שם את הכובע של פוסט-טראומה, אנחנו יודעים שהיא מתעוררת כמה שנים אחרי, ואני חושב שאנחנו נכנסים לתקופה מורכבת מאוד כאן בישראל. זה מדהים לראות כנס שמדבר על תעסוקה, צמיחה ושיקום - דברים שבעבר רק יכולנו לחלום עליהם. אני חושב שישראל היום הרבה יותר בשלה לקבל את הפצועים. מחסומי הבושה יורדים, ואנשים מדברים על מה שקורה אחרי המלחמה. אבל אני חושב שאנחנו עדיין לפני תקופה סופר מורכבת".
בודין שיתף כי נפצע במלחמת לבנון הראשונה. "נפצעתי במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, שהתחילה כמבצע 'שלום הגליל'. כתבתי על זה ספר, בשם 'להפוך את החיסרון ליתרון'. גיליתי שתמיד נפתחים חלונות חדשים, לי נפתח עולם הספורט. די מהר הגעתי לבריכת השחייה בבית הלוחם, השתתפתי שש פעמים במשחקים הפראלימפיים, זכיתי בשתי מדליות זהב ושברתי שני שיאים עולמיים. המשכתי לקריירה עשירה ומגוונת, גם בספורט, גם מקצועית, וגם במשפחה לתפארת. שני הבנים שלי לוחמים - אחד נלחם בלבנון, השני עכשיו בעזה. ביום הזה, אני כל כך מאמין שכחלק ממדינת ישראל, אנחנו לא רק מלווים אותה במלחמה, אלא גם במנהיגות, שהיא הכי משמעותית. היום, אני מסיים תפקיד כדירקטור בקבוצת בריל, אחרי תשע שנים בבנק הפועלים".
לפני שאנחנו מדברים על המעסיקים, שאלתי את איזנקוט, איזה ציון היה נותן למדינה בכל הנוגע לשילוב נכים ופצועים. הוא אמר "סביר". איזה ציון אתם נותנים?
בודין: "קודם כל, לא עושים מספיק. פצועי צה"ל צריכים להיות בכל חברה ובכל מקום עבודה. למה? כי הם עושים את הדבר הכי חשוב - חותרים למגע. דווקא בגלל שהם נפצעו, הם מביאים נחישות שאין לאף אחד אחר. נכי ופצועי צה"ל מלווים את ישראל בכל תחום, גם אחרי הפציעה. אנחנו רוצים שהם יהיו עצמאיים, אנחנו רוצים ביטחון, וזה בדיוק מה שמדינת ישראל צריכה לספק. המדינה צריכה ליצור אפשרויות, לתמוך, ובסופו של דבר, היא תקבל המון מאותם פצועים".
עד כמה תעסוקה היא גיים צ'יינג'ר עבור פצועי ופצועות צה"ל?
כהן סבור כי תעסוקה היא אחד הפתרונות המובילים לשיקום: "אני מכיר המון אנשים שלא נמצאים במעגל העבודה, וזה משפיע עליהם קשה מאוד. גם על ותיקים וגם על צעירים. יש כאן פציעות שקופות, מקרים של אנשים שלא נפצעו פיזית, אבל חיים עם השלכות נפשיות קשות. אחת הבעיות היא חוסר הבהירות סביב זה. לחזור לתעסוקה אחרי פציעה זה מהלך קריטי, ולכן אירוע כזה, כמו שיש לנו כאן היום, הוא סופר חשוב. שאלת על הציון שאני נותן למדינה? אני יכול להגיד סביר מינוס. בסוף, המגזר העסקי הוא זה שמוביל את זה, לא המדינה. אם משרד הרווחה ואגף השיקום לא יהיו יד ביד עם היוזמות האלה, לא נתקדם לשום מקום".
כהן הוסיף: "איזנקוט דיבר על איציק סעידיאן. בזכותו, הייתה רפורמה חשובה, אבל אין עדיין חוק ממשי לנכי ולנכות צה"ל. הפצועים עדיין לא עברו את התהליך להכרה על בשרם, כי רק לאחרונה נעשה שינוי משמעותי. אפשר לקבל הכרה זמנית, אבל זה עדיין לא מספיק. אם מסתכלים על אגף השיקום, הם הגיעו למלחמה בחצי כוח. יש עובדת שיקום אחת שמטפלת בבין 800 ל-900 נכי צה"ל. בסוף, תעסוקה היא אחד הדברים הכי חשובים. זה לא רק עניין כלכלי, זה עניין של זהות ושל שיקום. לקום בבוקר, לשים חולצה, לעלות על האוטו ולצאת לעבודה. זה חלק בלתי־נפרד מהשיקום".
מה אפשר לעשות בטווח זמן המיידי כדי לסייע יותר?
בודין הסביר כי הוא רואה במצב הנוכחי הזדמנות: "הייתי שמח להגיד שיש כאן הזדמנות אמיתית. יש המון פצועים, אנחנו עדיין במלחמה, וזה נוגע בכל בית בישראל. אבל אנחנו יודעים איך זה עובד, עם הזמן, זה יורד מהכותרות. אחרי מלחמת לבנון, בה גם אני נפצעתי, הנושא פשוט נעלם. תפקיד המדינה הוא לא לתת לזה להיעלם הפעם. יש המון דרכים להתמודד עם זה: המדינה יכולה לפצות מעסיקים שנותנים הזדמנות לפצועים, להסביר איך נכון לקלוט אותם, ולהפוך את זה למערכת אמיתית שמקבלת אותם חזרה. אנחנו לא מסתפקים רק בתשלומים ממשרד הביטחון - זה לא מספיק. אנחנו אנשים שהובילו, שהסתערו, שרצו לעשות יותר. המדינה צריכה להיות שם יחד איתנו, לפתוח דלתות, לתמוך ולא לתת לזה לשקוע".
איך המעסיקים יכולים להתמודד עם זה? איך צולחים את זה?
לדבריו בודין, הדרך הכי טובה לצלוח את האתגרים היא לדבר על הדברים באופן גלוי: "התפקיד של המעסיקים הוא להגיד בואו, אנחנו נהיה שם, אבל אל תפחדו לדבר איתנו. הכי קל לראות את זה אצל ילדים, הם ישר ניגשים, שואלים, מתעניינים. אנשים מבוגרים פחות יודעים איך להתקרב. כשאני מלווה מילואימניקים, אני כל פעם אומר להם: מה רע בלעשות טעויות? הצלחה זה ללכת מכישלון לכישלון, אבל אם אתה קם ולומד מכל כישלון מחדש, זאת העוצמה שלך. אנחנו צריכים לתת לפצועים מקום להיכשל".
כהן מצטרף לדבריו: "רק בשבוע שעבר, שודר הריאיון עם אלי שרעבי, שחזר מהשבי. הוא אמר לאילנה דיין: 'אל תדרכי על ביצים, פשוט תשאלי'. וזה המסר הכי חשוב למעסיקים. צריכים להיות כאן גם הכלה וגם תקשורת. גם הפצוע עצמו, כשהוא מגיע לעבודה, צריך לדעת להבהיר מה הוא מסוגל ומה הקשיים שלו. תשאלו את העובד מהם הטריגרים שלו, מהי פציעה שקופה, ואיך אפשר ליצור סביבה שתתאים לו. עזבו רגע פוסט-טראומה קלינית, כולנו בפוסט-טראומה אחרי השביעי באוקטובר. אבל בואו ננסה לפרק את זה רגע, לבדוק מהם הקשיים שאדם חוזר איתם לשוק העבודה, ואיך אפשר לעזור לו".
כהן הוסיף: "עדיין לא הצלחנו לפצח בישראל את נושא התעסוקה לפוסט-טראומטיים. רובם או עובדים בחצי משרה או שלא מצליחים להתמיד כשכירים - זה הסיפור בגדול. אבל אם אדם מבין מראש שהוא לא יכול להתחיל לעבוד בשמונה בבוקר בגלל לילות של סיוטים, וכשהוא מחפש עבודה הוא מתאים את עצמו מראש, זה כבר מפחית חיכוכים עם המעסיק. יש כאן התאמות שהפצוע עצמו וגם המשפחה שלו צריכים לעשות. אנחנו כבר מספיק ותיקים ולמודי קרבות, זה מגיע בגלים. אחרי המלחמה, בעוד כמה חודשים, הנושא הזה שוב יעלה מחדש, והאתגר של המעסיקים כפול".
אנחנו מדברים כאן על האתגרים, אבל אני רוצה לשאול, עד כמה הרשויות באמת יודעות לתכלל אותם? האתגרים הם גם משפחתיים, גם תעסוקתיים, גם מנטליים. עד כמה אנחנו יודעים להרים אחד את השני - ולא אחד על חשבון השני?
קלמר: "בסוף, זה תלוי בפן האישי של כל פצוע. אבל צריך לזכור שכל הפצועים האלה היו לוחמים. זה אומר שהם יודעים להרים את עצמם. זה אומר שיש להם חוסן מנטלי גבוה".
כהן ציין את השיפור שחל במערכי הטיפול במדינה אחרי ה-7 באוקטובר. "קמו מערכי תמיכה, סיוע ומניעה. אנשים דיברו, פתחו מעגלים, הוקמו חוות חוסן. הייתה כאן סדרה של פעולות שהיו מצילות חיים ברמת הנפש. למדו לזהות גם מעבר לפציעה רגילה בה מדממים ונכנסים לחדר מיון. פה היה צריך לעשות פעולות מצילות חיים נפשיות, וזה אחד הדברים הכי מרגשים שראיתי בעולם הזה. יש חדשנות אמיתית בתוך עולם השיקום".
בודין סיכם: "החבר'ה האלה יודעים להסתער, תנו להם אתגר. תנו להם יעד והם יכבשו אותו".
*** גילוי מלא: הכנס בשיתוף בנק הפועלים וידידי ארגון נכי צה"ל