לוויין קובייתי קטן / צילום: Shutterstock
תשעה לוויינים חדשים שפותחו ונבנו על ידי קבוצת תיכוניסטים ישראליים בני 17 ישוגרו ביום ג' לחלל במסגרת פרויקט "תבל". העלות הכוללת של הפרויקט - פחות מעשרה מיליון שקלים - מהווה שבריר מהתקציבים המקובלים בתעשיית החלל העולמית, המוערכת במאות מיליארדי דולרים.
● "תופעה נדירה": מה עובר על מניית טסלה?
● 2 מיליארד דולר ביוטה: עסקת הענק והקשר הישראלי
● ניתוח גלובס | מי עושה שורט על אנבידיה, ומה קורה לתחום הלוהט של וול סטריט?
בעידן שבו לוויין מסחרי יכול לעלות בין 100 ל-500 מיליון דולר, ולשקול למעלה מטונה, הננו-לוויינים של פרויקט "תבל" מציעים גישה שונה לחלוטין. אלו הם קיובסאטים קטנים, במשקל שנע בין 1 ק"ג ל-10 ק"ג, שעלותם נמוכה משמעותית - בין 50 ל-250 אלף דולר ליחידה. הפער הזה בעלויות מעלה שאלה מעניינת: האם זו הסיבה שישראל, מדינה המצויה בחזית הטכנולוגית העולמית, בחרה לבסס חלק מתעשיית הלוויינים שלה על פרויקטים חינוכיים?
פחות עלויות, יותר חינוך
התשובה מורכבת ממספר היבטים. הסתמכות על תלמידי תיכון מאפשרת חיסכון משמעותי בעלויות כוח אדם - מרכיב מרכזי בכל פרויקט טכנולוגי. בנוסף, הפרויקט מתבסס על תשתיות ומעבדות משותפות ועל פלטפורמות סטנדרטיות, ונהנה מסבסוד בעלויות השיגור - הטבה שפרויקטים חינוכיים זוכים לה לעיתים קרובות.
מעבר לשיקולים הכלכליים, אחת הטענות המרכזיות מאחורי התוכנית היא זיהוי הזדמנות ייחודית באמצעות חיבור בין חינוך מדעי מתקדם ובין פיתוח יכולות לאומיות בתחום החלל. התלמידים לא רק בונים לוויינים, אלא גם מסייעים בהרחבת המחקר המדעי - הלוויינים שישוגרו ישמשו, בין היתר, למחקר קרינה חדשני.
ישראל הייתה אחת המדינות החלוצות בעולם בשילוב בני נוער בפיתוח לוויינים מבצעיים. בינואר 2022 שמונה לוויינים של המחזור הראשון של תוכנית "תבל" שוגרו מפלורידה, באמצעות טיל של חברת SpaceX. אותם לוויינים נבנו על ידי כ-200 תלמידים משמונה רשויות מקומיות, ביניהן אופקים, טייבה, ירוחם ונצרת. משקלו של כל לוויין היה 850 גרם בלבד, והם צוידו במחשב זעיר, מערכת חשמלית עם לוחות סולריים ומערכת קשר עם אנטנות קפיציות.
השיגור הקודם הוגדר כהצלחה, והוכיח בעצם את יכולתם של התלמידים לתכנן ולבנות לוויינים פונקציונליים, והניח את התשתית לפרויקט הנוכחי, השאפתני יותר. הלוויינים שוגרו לגובה של 550 קילומטר ופעלו במסלול סביב כדור הארץ, כשהם משדרים נתונים לתחנות הקרקע בישראל. מודל זה, שהחל כאמור כיוזמה חינוכית, הולך ומתבסס כחלק משמעותי יותר ויותר בנוכחות הישראלית בחלל.
נתון מעניין נוסף הוא שהלוויינים הזעירים, למרות גודלם, מסוגלים לבצע משימות מורכבות. חלקם יאספו נתונים על קרינה קוסמית, אחרים יבחנו תופעות אטמוספריות, וכולם יתקשרו עם תחנות קרקע בישראל.
אולם לצד היתרונות, עולה גם השאלה, האם ההסתמכות על פרויקטים חינוכיים מבטאת חדשנות וחשיבה מחוץ לקופסה, או שמא היא משקפת קושי בהקצאת משאבים לאומיים לתחום החלל.