אילוסטרציה: טלי בוגדנובסקי (נוצר בעזרת Adobe FireFly)
פרד ובטי שליסל נפגשו בבליינד דייט בליל כל הקדושים, התאהבו והתחתנו. בני הזוג רכשו בית, גידלו שלושה ילדים וטיילו ברחבי העולם. חלפו יותר מ-70 שנה, וסיפור האהבה שלהם נמשך עדיין, אם כי לא כפי שציפו.
● האם תמהיל חיידקי הפה יכול לגרום לאלצהיימר ולדמנציה?
● קרובים לגיל 44 או 60? כדאי לכם להכיר את המחקר הזה על זיקנה
מדי בוקר, פרד בן ה-94 עוטף חתיכת עוגה קטנה במפית, יוצא מדירתו והולך לבקר את אשתו. בטי בת ה-93 היא חולת דמנציה ומתגוררת בדירה באותו מתחם, שם היא מקבלת טיפול לנפגעי זיכרון. מאחר שבטי כבר אינה מסוגלת להאכיל את עצמה, פרד מביא את העוגה אל שפתיה. כשהיא מסיימת, הוא מקריא לה מאמר או משהו שהוא כתב.
"טעים לך?", הוא שואל אותה בבוקר אחד לאחרונה. היא מביטה בו ומהנהנת.
"זה ממלא אותי", אומר שליסל.
כמו מיליוני זוגות, בני הזוג שליסל הזדקנו במקביל זה לזו מבחינה כרונולוגית, אך לא פיזית ונפשית. כעת כאשר אמריקאים חיים זמן רב יותר עם מצבים כרוניים, ההבדלים הופכים בולטים יותר.
ד"ר לואיז ארונסון, רופאה גריאטרית וכותבת, אומרת כי נתיבי ההזדקנות מתפצלים לעתים קרובות ככל שאנשים מתבגרים, בגלל גורמים של ביולוגיה, התנהגות ולעתים גם מזל. ישנם הבדלים מבוססי מגדר במערכות החיסון והדם, במבנה התא ובמוח וכן תכונות גנטיות והרגלים שונים. בן זוג שעישן, אהב בשר אדום, לא התאמן והיה מכור לעבודה ולחוץ, כנראה זקן יותר מבחינה ביולוגית מבן זוג בגיל דומה עם הרגלים בריאים יותר, אומרת ארונסון.
צרכים נפרדים
עם יותר מ-1.5 מיליון יחידות דיור עצמאי ודיור מוגן, ושיעורי תפוסה של קרוב ל-90%, זה המקום שבו הופך השוני באופן הזדקנות הזוגות למשמעותי. בני הזוג שליסל בחרו ב-RiverSpring Living, מתחם של 32 דונם בריברדייל, ניו יורק, המציע אפשרויות לדיור עצמאי, לדיור מוגן ולטיפול סיעודי.
מנכ"ל RiverSpring, דייויד ו. פומרנץ, אומר כי הוא רואה במתחם יותר זוגות שחיים בנפרד, וזוגות נוספים הביעו התעניינות. הוא מייחס זאת לאריכות-ימים גדלה ולאנשים נוספים הלוקים בדמנציה. אנשים אינם מסוגלים לטפל בבני זוגם, אבל לא רוצים להיות רחוקים מהם.
"הם מתחתנים, מביאים ילדים ומזדקנים ביחד", הוא אומר. "הם מעולם לא חשבו שאולי יהיו להם צרכים שונים".
כאשר יש לזוגות ותיקים צרכים שונים, הם כבר אינם יכולים לדאוג זה לזה ונותרים להתמודד עם השאלה איך והאם הם יכולים להישאר ביחד, ואילו אפשרויות הם יכולים להרשות לעצמם.
דירות המגורים העצמאיים והדיור המוגן של RiverSpring הן בעיקר בתשלום פרטי. שכר דירה חודשי ליחידה בת חדר שינה אחד במגורים עצמאיים נע בין 4,700 דולר ל-10,500 דולר; עלות חודשית של יחידה במחלקה לטיפול בפגועי זיכרון בדיור מוגן נעה בין 15,496 ל-16,848 דולר. בקמפוס יש גם 35 דירות דיור מוגן הזמינות עבור מי שנמצא בתוכנית ביטוח הבריאות הציבורית Medicaid. יש רשימת המתנה.
פומרנץ אומר כי הסדרים כאלה משחררים את בן הזוג הבריא יותר מטיפול של 24/7 ומעניקים להם זמן לעצמם.
יתרונות רגשיים
מרשה מילר, בת 81, מתגוררת בדירת מגורים עצמאית במתחם. בעלה, בארנט, נמצא ביחידת נפגעי זיכרון. היא אינה יכולה לדאוג לצרכיו, אך מבקרת אותו מדי יום ויודעת שדואגים לו. מרשה יכולה ללמוד בקורסים וללכת למוזיאון. "אנחנו לא מזדקנים באותו קצב. אנחנו אינדיבידואלים", היא אומרת.
ישנם יתרונות מעשיים אך גם רגשיים לחיים בנפרד אך קרוב, אומר ארונסון, הרופא הגריאטרי. ללא קשר לגיל, זוגות מבוגרים רבים נשארים מסורים זה לזה ומוצאים נחמה בהימצאות בקרבת מקום.
הנוכחות של בן הזוג הבריא יותר מראה לצוות שיש מישהו שצופה ושאכפת לו. אדם עם דמנציה אולי לא יזהה את בן הזוג, אך יכול להכיר את הקול שלו או את פניו ולמצוא בהם משהו מוכר ומנחם.
בני הזוג שליסל התחתנו צעירים; פרד היה בן 22, בטי בת 20. במשך רוב הקריירה שלו היה פרד יועץ ניהולי ופרופסור-חוץ. בטי גידלה את הילדים, השלימה תואר שני בחינוך ובמדעי הספרייה ועבדה בספריות. היו להם חיים פעילים - הם הלכו למופעי בלט, נהנו מהסימפוניה וביקרו בפארקים לאומיים ובחורבות עתיקות.
לפני כעשר שנים, פרד החל להבחין בסימנים מוקדמים של דמנציה אצל בטי. הוא וילדיו הבינו שבני הזוג כבר אינם יכולים להסתדר בביתם בן חמשת חדרי השינה.
הם עברו לגור בדירת שני חדרים. פרד, שמתגאה בכך שהוא עצמאי, טיפל בבטי כשהדמנציה שלה החמירה. לאחר זמן מה, בטי כבר לא יכלה להאכיל את עצמה, ללכת או לדבר.
"פחדתי עד מוות ליפול יחד איתה", הוא אומר. "אני בחור צנום, ואני זקן".
נשארים מחויבים
ביום שבו עברה בטי לדירת במחלקת נפגעי הזיכרון בקיץ האחרון, פרד שכר דירה עם חדר שינה אחד באותו מתחם. המרחק ביניהן הוא שמונה דקות הליכה.
"הייתי צריך להיות עם בטי. זה היה הדבר הכי חשוב", אומר פרד. הוא חושב שהעובדה שהם יחד גם מפיג מעט מן הדאגה של ילדיו, שהיו פעילים בחיי הוריהם ודאגו לשניהם.
בתו מבקרת פעמיים בשבוע. בימי ראשון, בניו וכלתו באים לבקר את אמא שלהם ואז יוצאים לארוחת ערב ולהצגה עם אביהם. "אבא שלי עדיין צריך ליהנות מהחיים האלה", אומר בנו אלן שליסל, ומציין כי אביו חד, וכי בריאותו הגופנית טובה לגילו.
פרד ממשיך להיות פעיל, הולך 20 דקות על הליכון ומרים משקולות ידיים. הוא ארגן קבוצת דיון כדי ללמוד על התורה היהודית. הוא קורא שני עיתונים ומשתתף כמאזין בקורס בפסיכולוגיה שמציעה המכללה הסמוכה.
יש לו מזל, הוא אומר, שהוא ובטי יכולים להרשות לעצמם את הסידור שלהם. דירת חדר השינה שלו נוחה ונעימה. על קירות הדירה תלויים יצירות אמנות ושטיחי קיר ארוגים מטיולים של בני הזוג בנפאל, בבהוטאן ובסין.
פרד פוגש את בטי פעמיים ביום, פעם אחת בבוקר ומאוחר יותר אחר-הצהריים. הוא מספר לה על מחשבותיו, מקריא לה מאמרים מה"פייננשל טיימס" וקטעים ממאמרים שכתב.
אחד מהם, שנקרא "בן כמה אתה?", מזכיר את הפעם שבה קבצן סירב לקבל את כספו של פרד, ואמר כי הזוג מבוגר מדי. הם היו אז בשנות ה-70 לחייהם, והם צחקו. אך הדבר גרם לפרד להתחיל לחשוב על תפיסות של הזדקנות ועל שינויים בגיל הכרונולוגי ובגיל הפיזי.
פרד נזכר לאחרונה בבליינד-דייט שלהם בליל כל הקדושים. הוא איחר בשעה והתחפש לשרירן בקרקס, ואילו בטי התלבשה כנערת חווה, בג'ינס ובחולצת פלנל. "זוכרת את זה, בטי, איך נפגשנו?", הוא שאל בוקר אחד והביט בעיניה כדי למצוא בהן רמז לתגובה.
הוא נשאר עם בטי עד שנרדמה.