מתוך ''האישה עם השיער האדום''. מציב את עצמו בצומת בו נפגשות הוליווד וטכנולוגיית ה־AI החדשה / צילום: מתוך יוטיוב
"האישה עם השיער האדום" יעשה היסטוריה קטנה בקיץ הקרוב כשיהפוך לסרט ההוליוודי הראשון שהופק תוך שימוש בבינה מלאכותית בקנה מידה משמעותי. הסרט שממומן ומופק על ידי Staircase AI, מאיים או מבטיח - תלוי בנקודת המבט - לפרוץ גבול נוסף של טכנולוגיות עשיית סרטים ומעלה את רמת הסיכון של חלקים רבים בתעשייה, שעד כה הייתה חשדנית מאוד כלפי אוטומציה של תהליכים קריאטיביים.
● המרגל שהביא 7 מיליארד דולר בהכנסות: ג'יימס בונד עובר לידיים של ג'ף בזוס, והמעריצים בחרדה
● "מועדון ארוחת הבוקר" נחשב קלאסיקה, אבל היום גיבור כזה לא היה עובר
הסטודיו נוסד על ידי פויה שאבאזיאן, מפיק שידוע בעבודתו בטרילוגיית "מפוצלים", והוא פרויקט שאפתני המציב את עצמו בצומת בו נפגשות הוליווד וטכנולוגיית ה־AI החדשה. הסטודיו, שגייס כסף גם מקרנות וגם מדמויות בתחום המדיה כמו רוברט פיטמן (שהוביל את הצוות שהקים את MTV), מתכנן להפיק 30 סרטים באורך של כ־90 דקות כל אחד בארבע השנים הקרובות ומעמיד לעצמו יעד שאפתני של 30 סרטים בכל שנה לאחר מכן. ואת כל זה לבצע תוך כדי שמירה על תקציבי הפקה הנמוכים מ־500 אלף דולר ושימת דגש על סטוריטלינג איכותי.
הסרט הראשון, "האישה עם השיער האדום", הוא תסריט מעשה ידי אדם, המספר את סיפורה של אקטיביסטית בהולנד הכבושה במלחמת העולם השנייה. אבל העניין האמיתי, לפחות כרגע, מצוי מאחורי הקלעים: בטכנולוגיה, באנשים, במודל העסקי ובהשלכות לעתיד הרחוק שיקבעו בסופו של דבר האם אנחנו בפתחו של עידן חדש של עשיית סרטים או שהוליווד מנסרת את הענף עליו היא יושבת ומעמידה את עתידה בספק.
מהירות ויעילות
ForwardMotion, הטכנולוגיה בה משתמשת Staircase, מאפשרת לשלב במהירות ויעילות בין צילומים של שחקנים בשר ודם לוויז'ואלים המיוצרים באמצעות AI, והטענה היא שבסופו של תהליך הם יוכלו לאפשר את הפקתם של סרטים באיכות "אולפן גדול" בשבריר מהעלות. בתהליך העבודה של הסטודיו החדש נעשה שימוש ב־AI לסטוריבורד, אנימציה, פוסט־פרודקשן ולמרות שיש במאי אנושי לסרט, גם אלמנטים מסוימים בבימוי.
לפחות כרגע, למרות ההסתמכות המאסיבית על AI, הסטודיו מנסה למצב את עצמו על פי התעשייה כ"ידידותי לטאלנטים" ועושה זאת באמצעות רכישת תסריטים מ"הרשימה השחורה" (מאגר בו ניתן למצוא תסריטים שנחשבים "איכותיים" על ידי אנשי תעשייה אך לא מופקים מסיבות לוגיסטיות או כלכליות), ובאמצעות העסקת שחקנים ומדבבים בשר ודם, שעל בסיס עבודתם מיוצרת אנימציית המחשב להם משולמים תעריפי איגוד.
בנוסף, הסטודיו גייס טאלנטים אנושיים ובעלי ניסיון מרשים מתחומי האנימציה ועיצוב ההפקה, כמו טדי ניוטון שעבד בפיקסאר ("משפחת סופר על") ואלפרד ג'ימנו ("קונג פו פנדה", אנימציות של מארוול). הגישה הזו מאפשרת לסטודיו לשמור על אמינות מול שחקנים, תסריטאים, בימאים וכמובן האיגודים השונים, ובמקביל לשכלל את מערכות ה־AI שלה.
לפחות בשלב זה, נדמה שהמפסידים העיקריים מכך הם אמני ה־VFX ועובדי הפוסט־פרודקשן ששירותיהם, לפחות תחת Staircase אינם נדרשים עוד.
מה ההיסטוריה מלמדת
האם באמת אפשר לעשות כסף מסרטים זולים כל כך שהביקוש אליהם לא קיים כרגע? כדי להבין את המודל העסקי של Staircase, אפשר להסתכל על המקרה של סטודיו "בלומהאוס" של ג'ייסון בלום שזיהה בתחילת המילניום הזדמנות להיכנס לנישה לא פעילה מספיק והפיק כמה עשרות סרטים בתקציבים נמוכים מאוד (1־2 מיליון דולר) בז'אנר האימה, עם חופש אומנותי כמעט מוחלט ליוצרים. ב־2007 "פעילות על טבעית" שהופק עבור סכום מצחיק של 15 אלף דולר הפך ללהיט עצום שהכניס כמעט 200 מיליון דולר ברחבי העולם. ההצלחה הזו אפשרה לו לצמוח ולהפיק להיטים כמו "תברח", סדרת סרטי "הטיהור", "הרוע שבפנים" ורבים אחרים.
בסופו של דבר, בלומהאוס הפך לגדול ומשפיע כל כך עד שיוניברסל - שלא מצאה איך להתמודד עם נכסי האימה שברשותה ("האלווין", סדרת המפלצות) - רכשה חלק מהאולפן הקטן ומעבירה לו הפקות בשווי מאות מיליוני דולרים. לא קשה לראות איך Staircase מכוונת למודל דומה, כשהיא יודעת שכל מה שהיא צריכה להשיג זה להיט ענק אחד מתוך כמה עשרות סרטים שתפיק בשנים הקרובות כדי להוכיח שהמודל העסקי שלה מחזיק.
מעבר ליתרונות הברורים של מהירות ועלויות, לגישה של Staircase יש עוד יתרון מעניין והוא היכולת לאשר פרויקטים שבשום דרך אחרת לא יכולים לקבל תקציב מהאולפנים המסורתיים במצב התעשייה כיום. לכן, הבחירה שלהם לטרגט תסריטים מ"הרשימה השחורה" עשויה למשוך אליהם תסריטאים ובימאים מוכשרים ואפילו בעלי שם שיבקשו לממש באמצעותם איזשהו "פרויקט חלומות" שנגנז ובמידה מסוימת אולי גם לנטרל סקפטיות אצל הקהל. בהינתן מצב התעשייה הנוכחי וגישת ה"בונקר" של האולפנים שלא ששים להמר על פרויקטים יצירתיים, לא מן הנמנע שיוצרים בעלי שם או כאלה בעלי סקרנות טכנולוגית, יתדפקו על דלתה של Staircase.
מהצד השני, החששות בענף עדיין רבים. הטריילר לסרט החדש מוכיח שהטכנולוגיה, גם אם מרשימה מאוד, עדיין נאבקת לייצר הבעות פנים, שפת גוף ועומק רגשי אנושי. הטריילר החדש גרר ביקורות על היותו "מוזר", "מעוות" ו"מלאכותי", שוודאי ימנע ממנו לכבוש את המיינסטרים בסערה. בנוסף, הולכים וגוברים החששות אצל רבים בהוליווד שהגישה הידידותית הנוכחית של Staircase לטאלנטים היא בסך הכול שלב ביניים שנועד לשכלל את מערכות ה־AI ובסופו של דבר לא רק אמני ה־VFX ועובדי הפוסט ישלמו את המחיר, אלא גם אמנים אחרים בתהליך הקריאטיבי.
איום על התעשייה?
העובדה ש־Staircase היא חברה שנוסדה בהוליווד על ידי אנשי תעשייה מעניינת במיוחד כשלוקחים בחשבון שצומת הדרכים שבה נמצאת הוליווד, מחייב אותה לקבל החלטות שגופים כמו "קודאק", "בלוקבסטר" או חברות הכבלים לא ידעו או לא יכלו לקבל בעבר, בזמן שטכנולוגיה חדשה שינתה את כללי המשחק, אך גם איימה על תזרים המזומנים המסורתי השמן. בסופו של דבר, גופים כמו נטפליקס וגוגל (יוטיוב) נכנסו מבחוץ ונגסו בנתח גדול מהביזנס ההוליוודי לעצמן. הפעם נראה שיש מי מאנשי התעשייה שלמד את הלקח הזה ולפחות מנסה להקדים תרופה למכה. אנשי Staircase מבינים ש־AI הוא איום על אופן הפקת הסרטים המסורתי, ובמקום לחכות ששחקן חיצוני יבוא וייקח את הקופה, הם בוחרים להוביל עתיד בו סרטי בינה מלאכותית יהיו לכל הפחות נישה משמעותית מסך הסרטים המיוצרים, ואולי, עם קצת כישרון ומזל, אף יותר מזה.
אבל כמובן שבסופו של דבר מי שיקבע את גורלה של הטכנולוגיה החדשה יהיה הקהל. הוויז'ואלים הראשונים מ"האישה עם השיער האדום" מוטלים בספק. הם לא מצליחים לחקות את הניואנסים שיש במשחק אנושי או אפילו באנימציה מעשה ידי אדם ומזכירים לכל היותר משחק מחשב איכותי. אנשי הסטודיו טוענים שהם יודעים שהסרט הראשון יהיה "הדבר הכי גרוע שנוציא" ושכמו ש־CGI נראה לא מספיק טוב בתחילת דרכו, עד שתסריט מבריק כמו "צעצוע של סיפור" טרף את הקלפים והפך את הטכנולוגיה ההיא לסטנדרט, יגיע גם כאן יום אחד סיפור חזק מספיק שיתחבר לטכנולוגיה הולכת ומשתפרת, יהפוך ללהיט והסטודיו החדש יצליח בסופו של דבר לעמוד בחזית המהפכה הבאה בענף. כך או אחרת, הקיץ הזה יסמל את תחילתו של דיון מחודש, כזה שיעצב את פני תעשיית הקולנוע.