פרופ' דניאל כהנמן מקבל את מדליית החירות היוקרתית בארה''ב, 2013 / צילום: Reuters, Larry Downing
איך ניתן להסביר את ההחלטה של דניאל כהנמן במונחי התאוריה שלו? פרופ' טליה מירון־שץ, היום מהפקולטה למנהל עסקים בקריה האקדמית אונו, הייתה חוקרת לפוסט דוקטורט במעבדתו של כהנמן בפרינסטון, ושמרה איתו על קשר עד השנים האחרונות של חייו. יחד הם חקרו גם את התחום הספציפי של החלטות סוף חיים.
● "אני בן 90, הגיע זמן ללכת": הסיפור המלא על המתת החסד של כהנמן
● זוכה פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן סיים את חייו בהמתת חסד בשווייץ לפני כשנה
● בגיל 7 הוא שרטט את הגרף הראשון שלו: הדרך של פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל ומה למדנו ממנו
● הפסיכולוג שהפך את עולם ההשקעות על ראשו
מירון־שץ מספרת: "דני כהנמן היה אדם מפוכח. הייתה נימה של פסימיזם וריאליזם שליוותה את כל מה שעשה. מכאן נבעה ההחלטה שלו, שבמונחי התאוריה שלו היא החלטה מאוד חכמה".
מחקריו של כהנמן, מספרת מירון־שץ, מראים שוב ושוב שבני אדם מעריכים ודאות על פני אי־ודאות. "למשל, כאשר שואלים אנשים מדוע הם רוכשים ביטוח, הם אומרים - אני רוצה להיות שקט. כלומר, אנחנו רוכשים ביטוח לא רק כדי להשתמש בו במקרה הלא סביר שבו נצטרך אותו, אלא גם כדי שבכל פעם שנחשוב קדימה, ונחשוש, למשל, שהבית שלנו עלול לקרוס ברעידת אדמה - נוכל להרגיע את עצמנו".
כך, גם אם כהנמן בחר לא להיות נוכח בשנים האחרונות הכואבות, הוא השיג בכך משהו נוסף - את הוודאות לגבי האופן שבו החיים שלו יסתיימו. זה היה ביטוח סוף חיים, אומרת מירון־שץ.
אנחנו אוהבים את התוכניות שלנו
"כשהגעתי למעבדתו של דני, הוא חקר את האושר באירועים קצרים", היא מספרת. "יחד הגמשנו את המחקר כדי לשאול מה קורה באירועים ארוכים ומורכבים יותר". מחקרים אלה הראו כי באירוע ארוך, אנחנו לרוב לא 'שוהים' באירוע אלא חושבים על העבר או מתכננים את העתיד, ויש לכך השפעה אדירה על האושר שלנו, לפעמים יותר מאשר ההווה.
"אנשים מגיל מסוים מבלים חלק נכבד מזמנם בלשאול את עצמם איך יראה מותם", אומרת מירון־שץ. "אם כהנמן קיבל את ההחלטה העקרונית כבר לפני שנים, הרי שהוא לא היה צריך במשך כל התקופה הזו לדמיין איך יתמודד עם דמנציה או כאב".
על פניו התשובה לחשש מהעתיד, יכולה להיות מיינדפולנס, המיקוד ברגע הזה.
מירון־שץ: "לא כל בני האדם מסוגלים לכך, והאמת שלא כולם רוצים בכך. אנחנו אוהבים את התוכניות שלנו, והן גם חשובות באמת לשיפור העתיד שלנו, אותו עתיד שיום אחד יהיה הווה".
מונח נוסף המזוהה עם כהנמן הוא "תחום ההפסדים". כהנמן הראה כי ברגע שאנשים מגדירים לעצמם קו בסיס מסויים המתאר את מצבם הנוכחי, הם מאוד לא אוהבים להיות ב'תחום ההפסדים' מולו. סוף החיים מאופיין בהפסדים - ביכולות התקשורת, בהערכה מן הסביבה, בהרגשה הפיזית, אומרת מירון־שץ.
מחקריו של כהנמן הראו אמנם כי אחרי אירוע טראגי אנחנו מתייצבים תוך כשנה על בייסליין חדש, אבל במקרה של סוף חיים, לרוב במהלך השנה הזו תתרחש הידרדרות נוספת.
אלא שמול זה, המוות הוא ההפסד האולטימטיבי.
"שאלת השאלות לגבי סוף החיים היא אם יש מצב שהוא פחות טוב מכלום. איך נדע אם מצבי סוף חיים עלולים להגיע לכך? עלינו לנסות לדמיין איך נרגיש במצב שטרם היינו בו, זה נקרא תחזית רגשית, Affective Forecasting, וכהנמן הראה בלא מעט מחקרים שאנחנו מאוד לא טובים בזה. כדי לאפשר לנו לקבל את ההחלטה, דמות רפואית צריכה לתאר לנו בצורה ריאליסטית איך יראו החיים שלנו על פי הפרוגנוזה, אבל רופאים נרתעים מלנהל את השיחה הזו, בדרך כלל אין להם הכשרה לכך, קשה להם להודות בכך שאין להם עוד מה להציע, והנה המטופל הבא בתור כבר דופק בדלת".