בגיל 30 איאת רחאל כבר ניהלה את האגף לגיוון תעסוקתי בשירות המדינה ● כיום היא עומדת בראש הגוף הממשלתי האמון על הנגשת התרבות לפריפריה, ומעודדת מינוי של מנהלים מהחברה הערבית תחתיה: "אני משתדלת להסתכל על הצרכים הייחודים של כל אוכלוסייה"
כבר בגיל צעיר בער באיאת רחאל רצון להוביל שינוי בישראל. הסיפור שלה מתחיל לפני 34 שנה בכפר הבדואי רומת הייב שבצפון - רחאל, שגדלה במשפחה בת תשעה אחים ואחיות, נהגה לצפות בחדשות עם אביה, קראה עיתונים ותמיד נחשפה למה שקורה במדינה. "תמיד עניינו אותי סוגיות ציבוריות שמשפיעות על המדינה והחברה הישראלית, ומגיל קטן כיוונתי לצומתי השפעה", היא משחזרת. "אבא ואמא לא השלימו 12 שנות לימוד וכל האחיות שלי פנו בכלל לתחום החינוך, כמו רוב הצעירות בכפר. בדומה להן, היה מצופה ממני ללכת לתחום החינוך".
אבל הפערים, כמו גם הדרישות החברתיות, לא מנעו ממנה, ואולי דווקא דרבנו אותה, ללכת בניגוד לזרם ולסלול את דרכה הייחודית. כך היא בחרה ללמוד תואר ראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, ובתום לימודיה החלה את מסעה בשירות הציבורי.
בתפקידה הראשון הייתה רכזת רגולציה ברשות התאגידים שבמשרד המשפטים. "זו הייתה דלת הכניסה שלי לשירות הציבורי והחלטתי שאני רוצה להתפתח בתחום הזה כדי להשפיע", היא אומרת. "אחרי העבודה במשרד המשפטים נבחרתי לתוכנית המנהיגות של צוערים לשירות המדינה, שהייתה תחנת מקפצה עבורי לתפקידי מפתח בשירות הציבורי".
משם עברה לאגף לגיוון תעסוקתי בשירות המדינה. "שם הייתה לי זכות להשפיע מבפנים ולעבוד עם משרדי ממשלה. פעלתי במסגרת הזאת כדי להגדיל את המודעות לגיוון תעסוקתי". במהרה, וכשהיא בת 30 בלבד, התמנתה למנהלת האגף. "זה אכן גיל צעיר", היא מספרת בחיוך, "ובאמת מדובר היה באחריות גדולה מאוד לעמוד בראש האגף שמשפיע על גיוון וייצוג במגזר שנחשב למעסיק הגדול ביותר במשק".
בהמשך, היא מונתה לתפקיד בו היא נמצאת עד היום - מנהלת אגף תרבות וקהילה במשרד התרבות, האמון על הנגשת התרבות לפריפריה החברתית והגיאוגרפית. "רציתי לנהל אגף גדול יותר ולהשפיע יותר. אני עובדת בממשק ישיר עם הרשויות המקומיות במטרה להנגיש תרבות ואמנות לכל אזרח ואזרחית במדינה - משער הנגב ועד למטולה - ובהובלה של פרויקטים".
"לחזק את אמון הציבור"
רחאל גם פועלת להנגיש את התחום לאוכלוסיות ייחודיות. כך למשל, היא מובילה מהפכה שקטה בהקמת תשתיות לעוגני תרבות בחברה הערבית, שלא היו קיימים. "בין השאר, אני מובילה את הקמת המוזיאון הראשון לתרבות ואמנות בחברה הערבית, הקמת בית ספר למשחק ברהט, הנגשה של תחום המשחק לחברה הבדואית בנגב ולחברה הערבית בכלל.
"המטרה שלי היא שהציבור לא יצטרך לנסוע רחוק כדי ליהנות מתרבות, לצפות בסרט או להגיע לתערוכה. לכן אני משתדלת להסתכל על הצרכים הייחודים של החברה הערבית. זו תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך".
תחת כובעה כראש אגף תרבות וקהילה במשרד מונו מנהלים ומנהלות מהחברה הערבית שעוסקים בתחום במשרה מלאה. "לפני כן התחום היה עוד חלק ממגוון תחומי אחריות של בעלי תפקידים ולא זכה למקום ייחודי משלו. אני רוצה לתת כלים למנהלים ומנהלות בייצור תשתיות תרבות ברשויות".
עם זאת, היו גם לא מעט אתגרים בדרך. "כל משימה היא גדולה בפני עצמה. התהליך לא תמיד פשוט. זו המון עבודה סביב השעון. במקרים רבים זה לקחת סיכונים למהלכים שלא תמיד יצליחו. אבל אני מאמינה בעשייה ציבורית שמשפיעה על השירותים שניתנים לאזרחי המדינה וזה נותן לי את הדרייב.
"תמיד פעלתי ממקום של יצירת שינוי לתיקון חברתי. בראשית דרכי פעלתי לשלב את החברה הערבית בשירות אזרחי, בתפקידים ציבוריים שמשפיעים על כולם, בדגש על אוכלוסיות שמיוצגות בחסר, ונאבקתי למען שוויון שירותים מונגשים לכולם. כדי להבטיח שירותים רלוונטיים לאזרחי ישראל, צריך ייצוג מגוון בשירות המדינה. לכן אני רואה את עצמי ממשיכה את הדרך הזאת ומתקדמת לצומתי השפעה במדינה - בעיקר כדי לחזק את אמון הציבור ולהעניק לו את השירות שהוא צריך".