"ילדים לא צריכים לנסוע רחוק בשביל שיקום", אומרת ד"ר רדה נמירובסקי, שבשנה האחרונה הובילה מהלך פורץ דרך כשפתחה מחלקה ייעודית במרכז הרפואי צפון ● הביקור שלה באוקראינה במלחמה דווקא נתן לה פרופורציה: "הבנתי כמה בת מזל אני להיות רופאה בישראל"
"להקים מחלקת שיקום ילדים בצפון, דווקא עכשיו, זה העתיד שלנו", אומרת ד"ר רדה נמירובסקי על המהלך פורץ הדרך שהיא מובילה בשנה האחרונה במרכז הלמסלי שבמרכז רפואי צפון (פוריה), מרכז השיקום הראשון אי־פעם בצפון.
ד"ר נמירובסקי נולדה באוקראינה, ועלתה עם משפחתה בגיל 4, "ההורים רצו לגדל אותנו בישראל". היא גדלה בחיפה ובקריות ולמדה בכיתה מדעית. את שירותה הצבאי עשתה כלבורנטית בחיל האוויר. "מקצוע מאוד טכני", היא אומרת, "רציתי מקצוע שעוסק בעבודה עם בני אדם, ידעתי שאני רוצה ללמוד רפואה".
לאחר השחרור היא חזרה לאוקראינה, ללימודי רפואה באודסה, ולאחר מכן החלה את דרכה המקצועית בסטאז' ישיר במסלול רפואת ילדים בבית חולים כרמל בחיפה. בשנת 2019 סיימה את ההתמחות במחלקת הילדים בהצטיינות, ולאחר מכן עבדה כרופאת ילדים בקהילה במחוז חיפה והגליל המערבי. "ברפואת ילדים עוסקים הרבה במניעה ובטיפול במחלות, אבל לא מספיק במה קורה אחרי שהמחלה נגמרת - איך מחזירים ילדים לתפקוד מלא", היא מסבירה. "הבנתי שיש פה פער שצריך למלא, וזה מה שהוביל אותי לשיקום". בהמשך היא התקבלה לתקן תת־התמחות בבית לוינשטיין, שנועד להכשיר מומחים ברפואת ילדים, שיקום ורפואה פיזיקלית.
לאחר שנתיים וחצי שם היא חזרה צפונה כדי להקים מחלקת שיקום יום לילדים. במשך שנים תושבי הצפון שנזקקו לשיקום מורכב נאלצו לנסוע למרכז הארץ, אך בשנה החולפת הוקם המרכז החדש. זאת בצל אתגרי המלחמה. "פתאום בית החולים הפך להיות תת־קרקעי, התחילו להגיע חיילים פצועים, והפתיחה נדחתה", היא מספרת. "ועדיין, הצורך היה גדול מאוד - ולאחר חודשיים התחלנו לפתוח מחלקה־מחלקה. הראשונה הייתה מחלקת שיקום ילדים".
וזו לא המלחמה היחידה שד"ר נמירובסקי חוותה בשנים האחרונות. עם פרוץ הקרבות באוקראינה היא יצאה לאזור כחלק ממשלחת רפואית ישראלית. "הגענו לגבול בין מולדובה לאוקראינה, זה היה מטלטל - עברנו במחנות פליטים מאולתרים, פגשנו ילדים שלא קיבלו טיפול רפואי, טיפלנו בתנאים קשים ובקור. הבנתי כמה בת מזל אני להיות רופאה בישראל, עם מערכת בריאות מסודרת, גם בזמן מלחמה".
"לא במקרה הגעתי לפה"
בניגוד לרפואה דחופה, שבה מצילים חיים באופן מיידי, רפואת שיקום היא כזו שמצריכה תהליך ארוך. "בסוף מה שחשוב הוא איכות החיים - לא רק של הילד, אלא של כל המשפחה. אנחנו לא רק מחזירים ילד לתפקוד פיזי, אנחנו מחזירים לו עצמאות וביטחון", מסבירה ד"ר נמירובסקי.
המחלקה משלבת צוות רב־תחומי - רופאים, פיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק ועוד. "המרכז הוא גם מקום הוליסטי. המטרה היא שילד שחווה טראומה או פגיעה קשה, לא ירגיש שזה מגדיר את חייו. שהוא יוכל לחזור לשגרה, לשחק, ללמוד - בדיוק כמו כל ילד אחר", היא אומרת. "לא במקרה הגעתי לפה, לא במקרה התגלגלתי בדיוק למקצוע הזה, בדיוק בתקופה הזאת. זה לא רק עבודה, זו שליחות".
בתשובה לשאלה היכן היא רואה את עצמה בעוד עשור, ד"ר נמירובסקי לא חושבת על הישגים אישיים. היא רוצה לראות שינוי. "אני רוצה ששיקום ילדים יהיה משהו ברור מאליו, שילדים לא יצטרכו לנסוע רחוק, שלא יהיו רשימות המתנה בלתי נגמרות, שלא נצטרך להילחם על תקנים. אם אנחנו מצילים ילדים עם פגיעות קשות, אנחנו צריכים לדעת גם להחזיר אותם לחיים. התחום עדיין לא מקבל את המקום הראוי בכל הארץ. הרפואה בפריפריה חייבת להשתנות".
כיום יש בישראל פחות מעשרה רופאים מומחים בשיקום ילדים. "זה לא הגיוני", היא אומרת. "אם אנחנו רוצים לתת לילדים האלה עתיד - אנחנו חייבים להשקיע בזה עכשיו".
אחד הדימויים החזקים שמלווים את ד"ר נמירובסקי בעבודתה הוא אמנות יפנית בשם קינצוגי - שבה מתקנים כלי חרס שבורים באמצעות זהב, כך שהשברים הופכים לחלק מהיופי של הכלי. "ככה אני רואה את השיקום", היא אומרת. "אנחנו לוקחים משהו שנשבר ומדביקים אותו מחדש עם המון חמלה ואהבה. אם עושים את זה נכון - הילד הופך למשהו עוד יותר חזק ויפה".
