כבר בילדותו בכפר בגליל התחתון פרופ' פיראס מואסי ראה סרטון על מוח של קוף שמזיז יד רובוטית, והחליט שבזה יעסוק כשיהיה גדול: "נשמטה לי הלסת" ● היום הוא מגשים את החלום במעבדה משלו בטכניון, שם הוא משמש גם כשגריר גיוון במטרה לגשר על פערי התרבויות בין ערבים ליהודים
כווצו לרגע את ידכם לאגרוף, ואז פתחו אותה. האם חשבתם אי פעם איך אתם עושים את זה? פרופ' פיראס מואסי, ראש המעבדה לחקר והנדסת שיקום התנועה בפקולטה להנדסה ביו־רפואית בטכניון, חושב על זה כל הזמן. "החלום שלי הוא לפצח את האופן שבו המוח מזיז את האצבעות", הוא אומר, ומדגיש שזה לא רק לשם המדע, אלא גם לשם פיתוח פרוטזות שישמשו נפגעי שיתוק מוחין או שבץ.
"אני לא יכול לומר שכבר פיצחנו את המנגנון, אבל אני חוקר אותו משלושה כיוונים שונים", הוא מסביר. "הכיוון הראשון הוא חקר חולי שבץ מוחי מיד אחרי הפגיעה. אנחנו מנסים לראות סיבתיות בין הפגיעה לשינוי ביכולת. הכיוון השני הוא להביט במוח של אנשים בריאים בסורק MRI כאשר הם עושים תנועות מסוימות. והכיוון השלישי הוא שיתופי פעולה עם חוקרי בעלי חיים".
מה מצאתם במחקר שלכם?
"אחת ההפתעות הייתה שכיווץ היד ופתיחת היד מיוצגות במוח בשני אזורים שונים. בדרך כלל לאנשים עם שבץ קשה לפתוח את היד אבל הם יכולים לסגור, אז אנחנו יודעים כעת שהפרוטזה העתידית שלנו צריכה להתמקד בפתיחה. מעניין לחשוב למה המוח עובד כך, אבל אני צריך לגלות עוד קצת על הסוד הזה".
השלב הבא יהיה זרוע רובוטית שמחליפה את היד עבור משותקים. "המוח אמנם לא יזיז את היד בעצמו, אבל אנחנו יכולים לתרגם תזוזה זעירה שלה לתנועה גדולה של הרובוט".
"נשלחתי ללמוד במנזר"
מואסי גדל בכפר אעבלין שבגליל התחתון המערבי. "אבא גידל בקר וצאן, ואמא גידלה אותנו, אח ושלוש אחיות. במסגרת עבודתו אבא עשה עסקים עם אנשי הקיבוצים, והבין כמה ההשכלה חשובה להצלחה. הוא השקיע ושלח אותנו לבית ספר יסודי פרטי, במנזר הנוצרי בשפרעם, למרות שאנחנו מוסלמים. בכיתה ד' חזרתי לבית הספר באעבלין, מסיבות כלכליות".
איפה היה יותר כיף?
"החוויה בבית הספר הנוצרי בהחלט פתחה אותי לעולם שמחוץ לכפר, אך בגלל החברים בחטיבה המשכתי באעבלין, עד שאחת המחנכות שלי אמרה לי 'כדאי לך לנסות מקום טוב יותר', וממש רשמה אותי במו ידיה לבית הספר האורתודוקסי בחיפה. את החוויות מהתיכון ההוא לא אשכח בחיים. לימדו אותי להיות מאוד עצמאי, מאוד אחראי. האישיות שלי השתנתה, והתחלתי לחלום. יום אחד ראיתי בחדשות כתבה על מכשיר שקורא מידע מתוך מוח של קוף, ומזיז רובוט לפי זה. הלסת שלי נשמטה, והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
עוד לפני שנרשם לתואר ראשון, מואסי הספיק לעבוד עם ילדה שהיה לה שיתוק מוחין. "סקרן אותי מאוד להבין מתי אני מצליח לעזור לה ומתי לא. הייתי נאיבי, וחשבתי שאוכל לעזור לה באמצעות ההנדסה. עד היום אני תמיד במגע עם האוכלוסייה הנפגעת, אם אלה ילדים עם שיתוק מוחין או מבוגרים עם שבץ". בימים אלה הוא מריץ ניסויים קליניים בטיפולים מסוגים שונים לחולי שבץ ושיתוק מוחין בכמה בתי חולים בארץ ובבית לוינשטיין.
לאחר שסיים דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון מואסי התקבל לפוסט־דוקטורט בארה"ב, בבית הספר לרפואה ג'ונס הופקינס. "שם נחשפתי לעולם הגדול, למעבדות עתירות משאבים. אבל המעבר לא היה פשוט - האמריקאים שונים מאיתנו, ואני הגעתי ממעבדה חמה מאוד עם עזרה הדדית. מזל שגרתי בשכונה של כל הישראלים, איתם היה לנו מאוד כיף.
"למרות הפער התרבותי, תמיד הצלחתי ליצור שיתופי פעולה בין המעבדות, שהייתה ביניהם גם תחרות. אני מרגיש שזה הסוד שלי במחקר". חלק מן הסטודנטים במעבדה המשיכו למשרות בתעשייה, אבל מואסי ידע שהוא רוצה משהו אחר. "רציתי לפתוח מעבדה משלי". עם חזרתו לארץ הוא קיבל את המשרה הנוכחית בטכניון.
נוסף על תפקידו האקדמי מואסי הוא גם שגריר גיוון בטכניון. "התפקיד גוזל זמן, אבל הוא מתאים לי כי אני יודע להתנהל מול אנשים גם בתקופות מתוחות. לצערי גם בישיבות שגרירי הגיוון האחרים יש פערים, אבל אנחנו מתגברים עליהם. כסטודנט בתחילת דרכי היו לי שיחות קשות עם הסטודנטים היהודים. דרך הכדורסל התקרבתי אליהם והזמינו אותי ללמוד איתם. השיחות הקשות המשיכות בצוק איתן ועופרת יצוקה, המתחים עלו וירדו. לא תמיד אפשר לדבר כשהמתח בשיאו. צריך לנצל תקופות שקטות".