פציעה בירך בטיול אחרי הצבא הביאה את רועי גולדנברג להכיר מקרוב את הצרכים של בעלי מוגבלויות ● המיזם שהוא מנהל, TOM ישראל, מאתר עבורם פתרונות טכנולוגיים לפעולות מורכבות, מהאכלת תינוק ועד גלישה בים ● הוא עושה זאת באמצעות אלפי מתנדבים בארץ ובעולם
במהלך לימודי הנדסת פולימרים בשנקר רועי גולדנברג החליט לנקות את הראש ולצאת לטייל - מאורגון בארה"ב עד גואטמלה. אלא שבדרך חזרה, אי שם במקסיקו, אירוע אחד שינה הכול. "שדדו אותנו באמצע הכביש וירו לי בירך", הוא נזכר. כשחזר לארץ נאלץ לעבור תקופת שיקום. שם, לדבריו, התחיל להבין את המורכבות של בעל מוגבלות. "זה פוגש אותך בכל דבר. פתאום לקחת כוס קפה מהמטבח לסלון זה אתגר".
מאז הוא השתקם וחזר לתפקוד מלא, אבל החוויה הזאת שינתה אצלו משהו. כשחזר ללימודים ושמע על מיזם TOM (Tikun Olam Makers) הוא נדלק. "הלכתי למשרד שלהם עם קלסר מאורגן ומסודר, ואמרתי שאני הולך להביא אותם לשנקר".
המיזם, שהקימה עמותת קבוצת ראות בראשות גידי גרינשטיין, מספק פתרונות טכנולוגיים לאנשים עם מוגבלות. "יש את הדברים הגנריים, כמו כיסא גלגלים וקביים, שמספיק אנשים זקוקים להם ולחברות יש אינטרסים כלכליים לפתח", מסביר גולדנברג. "אבל יש עשרות צרכים שנותרים ללא מענה, גם יומיומיים, כמו להחזיק מברשת שיניים, לפתוח פחית או לתת בקבוק לתינוק, וגם פחות שגרתיים: אם אדם בעל מוגבלות רוצה לגלוש אין בשוק שום גלשן שמותאם עבורו. אף אחד לא מפתח מוצרים כאלה, וגם אם כן - המחיר גבוה מדי".
איך פותרים את זה?
"פעם, אם היית רוצה להמציא משהו, היית צריך השקעה של מיליוני דולרים. היום אתה צריך מדפסת תלת־ממד וכמה בקרים. החדשנות הזאת הצמיחה בעולם את תנועת המייקרים - אנשים שאוהבים להמציא, לבנות ולשתף את הידע. בארגון שלנו הבינו שאפשר לחבר את האנשים האלה לצרכים של בעלי מוגבלויות".
המיזם הוקם בישראל לפני עשור, וכיום יש לו מייקרים ב־30 מדינות, כמה מרכזי פיתוח בארץ ובקרוב גם בניו יורק. במקביל, כדי לאתר את הבעיות והצרכים, פועלים אנשי TOM בשיתוף עם אוניברסיטאות, מרכזי שיקום, ארגונים שונים, בתי חולים וגם משרד הביטחון. "יש לנו 1,000 מייקרים מתנדבים בישראל ועוד כ־2,600 בעולם. הם עוברים איתנו את התהליך, משלב אפיון הבעיה עד מסירת הפתרון ופיתוח המוצר. בסופו של דבר הם משתפים את הפתרון במערכת תיעוד דיגיטלית שחשופה לכולם".
"עכשיו תורנו להחזיר"
גולדנברג נולד בכרמיאל ובגיל 10 עבר למועצה האזורית משגב. לאחר הלימודים עשה שנת שירות לאומי בפנימייה הטיפולית רננים ולאחר מכן שירת כלוחם בסיירת גולני. ל־TOM הגיע כמתנדב לפני שבע שנים, ובשנתיים האחרונות הוא נכנס להוביל את פעילות המיזם.
המלחמה, מטבע הדברים, השפיעה מאוד על הפעילות. "בהתחלה התעסקנו לא מעט במרחבים המוגנים - ההנחיות של פיקוד העורף לא נגישות ופשוט אומרים לאנשים לרוץ. אבל איך אפשר לרוץ למקלט עם ילדה על כיסא גלגלים חשמלי?
"אז במהלך משותף עם נגישות ישראל, ערכנו שיתוף פעולה עם פיקוד העורף והג'וינט וביקרנו ב־650 בתים, בהם עזרנו למשפחות לזהות את המרחב המוגן הכי נגיש. נוסף על כך, סיפקנו פתרונות - ייצרנו כורסה על גלגלים שאפשר לדחוף ולהוציא לחדר מדרגות, מיגנו חלונות זכוכית, עזרנו לאנשים בעלי כבדות ראייה, וגם סיפקנו משחקים לילדים על הרצף האוטיסטי שישחקו בממ"ד.
"חוץ מזה, צריך לזכור שהפיתוח היה צריך להיות הרבה יותר מהיר. הבנו שאם לא נצליח לעזור במיידי זה לא יהיה שווה כלום".
וברמה האישית, איך היה עם הפצועים?
"הייתי יושב הרבה עם חיילים בפינות העישון בבתי החולים. זו זכות גדולה, הם הקריבו המון בשבילנו ועכשיו תורנו להחזיר. פגשתי חייל שאיבד יד אחת, נפגע ביד השנייה והתעוור בשתי העיניים. יש הרבה פתרונות לעיוורים ולקטועים, אבל אין פתרונות שמתאימים לאדם בלי ידיים ובלי עיניים. פגשתי גם חייל שמנגן על עוד ורצה לחזור לזה, אז יצרנו עבורו כלי מותאם. עשינו שיתוף פעולה עם רנואר והתאמנו מאות פרטי לבוש לפצועים".
מה השאיפה לעוד עשר שנים?
"שבפריסה גלובלית, בתוך כל בתי החולים, פיתוח והתאמת אביזרים יהיו חלק אינטגרלי מהליך השיקום, ואנחנו נוביל אותו בארץ ובעולם. TOM יהיה אחד הארגונים הגדולים ביותר שיצאו מישראל. ברמה האישית אני לא יודע אם אהיה במיזם הזה או במיזם אחר משלי. מה שבטוח - אהיה בעולמות הטכנולוגיה עם אימפקט חיובי על האנושות".