כילד ד"ר ר' חלם להיות מנתח לב, אבל הדי הפיצוצים מהמפעל של רפאל, הסמוך לביתו בקריות, סקרנו אותו יותר ● כמה עשורים אחרי הוא מנהל פיתוח ומחקר ביחידה מסווגת בחברה הביטחונית, ועושה בעצמו ניסויים עם כמויות עצומות של חומר נפץ ● לתפקיד הוא הגיע אחרי שירות כלוחם ופציעה קשה מאוד: "הייתי קרוב למוות, אבל זה מחדד לי את חשיבות המוצרים שאנחנו מפתחים לצה"ל"
כשהיה בן 5, ר' עלה לארץ מברית המועצות עם משפחתו. הם התמקמו בקריות, קילומטרים ספורים מהגדרות של המפעל הביטחוני רפאל. "הייתה לזה נוכחות בילדות שלי. כל ילד בקריות מכיר את רפאל, כי במרכז הקריות ובקצה הים יש את הגדרות שלה המפעל. מדי פעם היינו שומעים פיצוצים והסתקרנו לגבי מה שקורה שם", הוא נזכר. "לא הכרתי אז את העשייה ואת המערכות שהחברה מפתחת, ובאותן שנים המערכות גם היו פחות מוכרות לציבור הרחב. אבל כן ידעתי שיש שם מפעל ביטחוני מסווג".
כיום אותו ילד - כבר דוקטור - הוא מנהל פיתוח ומחקר ביחידה מסווגת ברפאל, שתחתיו יותר מ־300 עובדים. "כל תהליכי הפיתוח עוברים בהנהלת היחידה שאני חלק ממנה - מקבלת הדרישות, דרך הקונספט ועד סדרת האישורים מול הלקוחות שלנו, אם זה צה"ל ואם זה גופים בחו"ל", הוא מספר.
ביומיום עובד ד"ר ר' בפיתוח מערכות המיגון הבאות של הרק"מ (רכב קרבי משוריין), ועורך סימולציות עם מחשבי־על וניסויים עם כמויות עצומות של חומר נפץ. "העבודה הזאת מאוד מספקת", הוא אומר, "במיוחד כשאנחנו רואים את החיילים והמפקדים מנסים את הפיתוחים שלנו בחצר של רפאל ואחרי יומיים כבר משתמשים בהם בשטח".
מטבע הדברים בתקופת המלחמה הפוזיציה הזאת משפיעה על הקרבות בשטח יותר מתמיד. "מערכות נשק מפותחות לאורך שנים רבות, אז לפעמים, עד שהן מגיעות לשטח, אתה כבר עוזב את התפקיד. במלחמה הכול העצים והפך להיות מיידי ודחוף - יש לנו מפתחים שירו טיל נ"ט במילואים, וכשהם חזרו לעבודה הם אלה ששכללו אותו. זה הופך הכול ליותר מוחשי".
"בחרתי להיות לוחם"
ד"ר ר' גדל במשפחת עולים כאמור, אביו היה מורה לאנגלית ואמו עבדה ברשתות מזון בתפקידים שונים, עד שמונתה למנהלת אגף באחד הסופרים. ההורים עבדו קשה כדי שהילדים יוכלו ללמוד ולהתפתח. ר' היה תלמיד מצטיין ומגיל צעיר מאוד גילה נטייה לנושאים טכניים וטכנולוגיים. כשהיה בן 11 הוריו רשמו אותו לקורס תכנות, אך הוא חלם על קריירה אחרת לגמרי. "החלום שלי היה להיות מנתח לב. במשך תקופה ארוכה הסתובבתי עם דגם אנטומי של לב ואמרתי לכולם שזה מה שאהיה. אני לא זוכר מתי זה נעלם לי, אבל היה מעבר טבעי לתחום הטכני", הוא מספר.
וכך, בכיתה י"ב הוא כבר התחיל ללמוד בטכניון, בקורס שיועד למצטיינים, ואז גם חווה את הכישלון הראשון בחייו. "נכשלתי בקורס. זו הייתה צריבה מנטלית קשה מאוד, כי הגעתי לשם כמישהו שמעולם לא חווה כישלונות בלימודים, אחרי שקיבלתי ציונים גבוהים מאוד בבגרות במתמטיקה ובפיזיקה. המחשבה שלי הייתה שזה הייעוד שלי, ללמוד בטכניון, ופתאום בהזדמנות הראשונה פישלתי".
את השירות הצבאי שלו עשה בחיל השריון, תחילה כטנקיסט ובהמשך כמפקד. "קיבלתי הצעה להמשיך למסלול של עתודה טכנולוגית בצבא, אבל בחרתי להיות לוחם", הוא מספר. "גם בחיל השריון יש את הפן הטכנולוגי, כי בסוף אנשים צריכים להפעיל מערכת טכנולוגית. ההכשרה של קצינים בשריון היא השנייה אחרי קורס טיס, או ככה לפחות סיפרו לנו בקורס".
ר' חתם קבע ותכנן להישאר שנים בצבא, אלא שאז הגיעה מלחמת לבנון השנייה. "הטנק שלי נפגע מטיל נ"ט - הטיל חדר לתוכו ונוצר רסס רב בתוך הטנק. הייתי קרוב למוות. שריונר לובש שכפ"ץ וקסדה, אבל כל שאר הגוף היה חשוף וכל הרקמות הרכות חטפו רסיסים. היו לי רסיסים שנחשבו מסכני חיים, ולכן גם פינו אותי במהירות במסוק מהשטח".
השיקום מהפציעה היה ממושך ומאתגר. "נכנסו לי שני רסיסים בעורקים הראשיים בשתי הרגליים, אחד בשוק ואחד בירך, והייתה גם פגיעת רסיסים נרחבת ברגליים, אז היו צריכים לבצע לי כריתה חלקית. היו צריכים לקחת שריר מאזור אחר ברגל כדי לסגור את החורים ברגליים, והייתי צריך ללמוד לתפעל את הרגליים מחדש. מעבר לזה היו לי כוויות נרחבות. במצטבר הייתי בבית החולים כמעט ארבעה חודשים, עברתי שיקום אינטנסיבי, שמונה־עשר שעות פיזיותרפיה ביום, ויש לי כיום יותר מ־70% נכות", הוא מספר.
מי שרואה אותו לא יזהה את הפציעות או הנכות, הצלקות מוסתרות מתחת לבגדים, אבל הפציעה הקשה סיימה את השירות הצבאי שלו והחזירה אותו למסלול הטכנולוגי שזנח שלוש שנים קודם.
"רואים את ההשפעה הקריטית"
בשנת 2007, כשנה לאחר שפונה במסוק מדרום לבנון, הוא החל לימודי הנדסת מכונות בטכניון. הוא נדרש לעשות שוב את אותו הקורס שנכשל בו בכיתה י"ב. "אני זוכר ממש פחד פיזי. בסוף קיבלתי 100 במבחן וסיימתי את הלימודים בהצטיינות יתרה, אבל הכישלון הזה ליווה אותי תקופה. היום, אחרי שני תארים בהנדסת מכונות ודוקטורט לחקר תגובת חומרים בתנאי קיצון, זה כבר נראה רחוק".
את עבודתו ברפאל החל בשנת הלימודים השנייה, לאחר שהחברה גייסה את שלושת מצטייני המחזור. "כולם רצו לעבוד ברפאל, אינטל או אלביט שנמצאות פה בצפון, ורפאל הכי עניינה אותי ואת החברים שלי. שלושתנו עובדים פה עד היום".
בתפקיד הראשון שלו כסטודנט זכה ר' לסגירת מעגל מפתיעה כאשר גויס למחלקת מיגון רק"מ צה"לי. "גייסו אותי לשם במקרה, ובזכות הרקע שלי בשריון התחברתי מאוד לעבודה הזאת", הוא מספר.
בהמשך השלים ר' תואר שני ודוקטורט בהנדסת מכונות, במימון של רפאל, במקביל להתקדמות ביחידה, ולפני כשנתיים הוא מונה לתפקידו הנוכחי בחברה: מנהל מחקר ופיתוח ביחידה מסווגת. במהלך השנה האחרונה עבדה המחלקה של ד"ר ר', בין היתר, על פיתוח של מערכות הגנה קריטיות אשר מהוות נדבך משמעותי לצורכי הלחימה. "עבדנו סביב השעון, עם כוח אדם חסר, כי היו לנו הרבה עובדים ומנהלים במילואים. יש תחושת סיפוק כשרואים את ההשפעה הקריטית שיש לזה בשטח. יש לנו מנהלים שהם מג"דים בשריון ששלחו תוך כדי המלחמה תמונות וואטסאפ וכתבו 'תראו, המיגון שעשיתם הציל לי טנק'".
גם אחיו הצעיר הלך בעקבותיו ועובד כיום ברפאל, במחלקה אחרת. למרות שרק מסדרון מפריד ביניהם בעבודה, אסור להם לספר זה וזה על מה הם עובדים. "כשאנחנו באים לארוחת שישי אצל ההורים אף אחד מאיתנו לא מדבר על מה שהוא עושה בעבודה, והמשפחה כבר יודעת לא לשאול. אבל עדיין לשנינו יש את אותן תלונות על הצורך בשיפורים במכונות הקפה", מספר ר'.
בשל הפציעה שלו ר' אמנם לא יכול להתנדב למילואים, אבל הרקע שלו כלוחם מתגלה כנכס בתקופות הכי קשות. "אני מבין מאוד מקרוב את החשיבות של המוצרים שאנחנו בסופו של דבר מספקים ללקוחות שלנו, שהם חיילי צה"ל. כשאני עומד מול קצין מחיל השריון או מחיל החימוש, שאחראי על המיגון, אני מבין את הצרכים שלהם. זה חלק גדול מהיתרון בכלל של התעשייה הביטחונית בישראל. הרבה מהמפתחים שירתו כלוחמים ומשרתים כיום במילואים ולכולנו יש קשרים עם מילואימניקים".