אלעד הוכמן, מנכ"ל מגמה ירוקה, חתום על ההצלחה שהביאה להפיכת החלטת הממשלה בעניין בתי הזיקוק במפרץ חיפה ולתוכנית לסגירתם ● "אין 'הותר לפרסום' על יותר מ-5,000 איש שמתים בכל שנה מזיהום אוויר"
אלעד הוכמן (38) הוא בעל ותק של עשורים באקטיביזם. היום, כמנכ"ל ארגון מגמה ירוקה הפועל לקידום איכות הסביבה בישראל, הוא מוביל קמפיינים בתחום הסביבתי, אך בעבר השתתף או הוביל מאבקים נוספים - בהם המחאה החברתית ב-2011 בה ישן באוהל בשדרות רוטשילד, מאבק הגז ומאבק בווד"לים (ועדות לדיור לאומי).
כשהוא מנסה לחשוב ממתי בוער אצלו הצורך לפעול, הוא חוזר לילדות: "גדלתי בפתח תקווה עד כיתה ג', שם הייתי 'מלך הכדורגל', הילד המקובל. בכיתה ד' עברנו להוד השרון, והפכתי להיות הילד הלא-מוכר. בהסתכלות אחורה, שם פיתחתי את הרגישות לנושא של להיות למעלה ולהיות למטה. הפכתי להיות רגיש לסוגיות חברתיות, הייתי זה שכותב תמיד מכתבים למורים - למה יש מבחן ביום השואה, למה לומדים ככה ולא ככה". כנער, התנדב והדריך בקן משימתי של הנוער העובד בשכונת מצוקה, מה שהיה עבורו משמעותי, ובמקביל, "גם חטפתי מכות כשהגנתי על אנשים פחות מקובלים".
ההתמקדות בתחום הסביבתי הייתה טבעית עבורו. כמורה דרך, הוא מספר ש"האהבה הכי גדולה שלי זה לטייל בארץ, ללמוד דרך הרגליים על הטבע הישראלי, ההיסטוריה והתרבות". בהמשך הוא למד באוניברסיטה העברית מדעי הסביבה והיסטוריה של עם ישראל, והחל להתנדב במגמה ירוקה כרכז קשרי ממשל ולמעשה הקים את התחום בארגון. "מאבק הגז היה אז שיעור מטורף", אומר הוכמן. "המאבק התחיל בקטן והגיע לעשרות אלפי אנשים מדי שבת".
אבל, הוא אומר, "הצלחה, בטח בסוגיות סביבתיות בישראל, היא תמיד חלקית וזמנית. אנחנו נלחמים מאוד קשה וזה מתסכל - אנחנו מבינים שההחלטות הן פשרות עם המציאות. הצלחנו לבלום את מחירי הגז הטבעי ולכן הציבור משלם הרבה פחות ממה שרצו לגבות ממנו על חשמל. המלחמות שלנו הן נגד רוצח שקט - זיהום אוויר. אחת ההצלחות הגדולות ביותר של הארגון ושלי הייתה החלטת הממשלה לסגירת בתי הזיקוק במפרץ חיפה, אחרי שכבר הוחלט להגדיל אותם פי שלושה. אמנם רצינו החלטה יותר ברורה עם תקציבים, אבל עדיין ההחלטה היא לסגור. להיות אקטיביסט סביבתי בישראל דורש הרבה אורך רוח ואמונה.
"אצלנו, אין 'הותר לפרסום'. אם היה 'הותר לפרסום' על יותר מ־5,000 איש שמתים מדי שנה מזיהום אוויר, כנראה היו מתייחסים לסוגיה אחרת".
מעצר אלים במאבק על עץ
אגב, כשהוא אומר "נלחמים מאוד קשה", הוא מתכוון לעבודה מול קהילות, לובינג בכנסת, צעקות, גיוס כספים - אבל גם למעצרים. "נעצרתי מספר פעמים, גם בצורה אלימה, סדקו לי את הצלעות", הוא אומר כמעט בנונשלנטיות. זה קרה לפני שלוש שנים כשנאבק נגד כריתת עץ בחולון, תיק שנסגר מחוסר עניין לציבור.
"האמת שיותר חששתי שלא אגיע בזמן לקחת את הילד שלי באותו יום. צריך להבין שכאקטיביסט לוקחים סיכון מתוך הבנה שמה שאנחנו מבקשים זה לא nice to have. זיהום אוויר הוא הרוצח הגדול ביותר בישראל, הרבה יותר מתאונות דרכים. אנחנו באחד האזורים הקשים בעולם בסוגיית ההתחממות הגלובלית".
איך השפיעה המלחמה על הקשרים עם ארגונים סביבתיים בחו"ל?
"זה לא היה מפתיע, אנחנו זוכרים את האמירות של גרטה (פעילת הסביבה גרטה טונברג שביטאה עמדות אנטי-ישראליות - שח"ו) ועברנו קמפיין BDS של ארגון אמריקאי שלא רצה לעבוד איתנו. הרבה פעמים התפיסה היא שאם אדם הוא סביבתי, הוא חייב להיות שמאלני-פרוגרסיבי-נגד הכיבוש. אבל זה לא הסיפור בארץ, אנחנו מביאים תפיסה פוליטית ייחודית. בעולמות הסביבה יוצאים מהקונספציות הקשות של המציאות הישראלית: שיתופי הפעולה המרכזיים של המדינה עם הרשות הפלסטינית הם בסוגיות מים, בהסכם עם ירדן יש סוגיות גיאו־פוליטיות של אנרגיה ומים. אבי דיכטר, שהוא ביטחוניסט, שינה את שם משרדו למשרד לביטחון תזונתי. מי שלא מבין את החשיבות של הסוגיות האלה ייצא מהמערכת, והרבה מההנהגה לא מבינים".
איפה תהיה בעוד עשר שנים?
"אני מאמין שבמגזר הפרטי ורוצה לייצר ניסיון גם שם, ובחדשנות. יש המון מקום לתפיסות וטכנולוגיות חדשות, וגם לכלי מדיניות חדשים. זה משהו שאשקיע בו בעשור הקרוב. מעבר לזה, אם קופצים עוד עשר שנים קדימה - אז עשייה פוליטית והנהגה פוליטית, אם ברמה המקומית ואם בלאומית, תהיה במרכז העשייה שלי".