אנשים אוהבים אתכם יותר ממה שאתם חושבים
"ברוכים הבאים ללייק וובגון. כאן כל הנשים חזקות, כל הגברים יפים, וכל הילדים מעל הממוצע". הציטוט הקומי מתוך הספר "לייק וובגון: מקום שאינו במפה" של הסופר גאריסון קיילור מבוסס על מחקרים אמיתיים, שהראו ש־80% מהאנשים מעריכים את התפקוד שלהם כ"מעל הממוצע", אף שסטטיסטית זה בלתי אפשרי כמובן. אנחנו חושבים, בממוצע, שאנחנו נהגים טובים מאחרים, וגם שאנחנו יצירתיים, אינטליגנטים, אמינים, חברותיים ובכושר גופני מעל הממוצע. רק בתחום אחד אנחנו נוטים להעריך את עצמנו בחסר: מידת החיבה שאנשים רוחשים לנו. התופעה הזאת מכונה "פער האהדה", או The Liking Gap.
● מה הקשר בין חיסון לשלבקת חוגרת לבין אלצהיימר?
● החברות שבנו על חיסוני הקורונה מחפשות עכשיו חלומות חדשים
מפספסים סימנים חיוביים
פער האהדה תואר לראשונה בשנת 2018 על ידי קבוצת חוקרים בראשות ד"ר אריקה בות'בי, שהייתה אז חוקרת באוניברסיטת קורנל, וד"ר גאס קוני, שהיה אז בהרווארד. היום שניהם מרצים בבית הספר למנהל עסקים וורטון באוניברסיטת פנסילבניה. מאז שוחזרה התופעה במחקרים נוספים.
באותו מחקר חלוצי הפגישו החוקרים זוגות נבדקים במעבדה וביקשו מהם לשוחח. אחר כך הגישו להם שאלונים שבהם התבקשו לדרג מה הם חשבו על בן שיחם, ומה הם חשבו שבן שיחם חשב עליהם.
במאמר המסכם את המחקר כתבו החוקרים: "מצאנו את הפער הזה בקרב זרים ששוחחו במעבדה. אחר כך זיהינו אותו גם בקרב שותפים לחדר במעונות וגם בסדנת התפתחות אישית. הפער נשמר בשיחות שנמשכו לאורך תקופת זמן שונה, ואפילו לאורך כמה חודשים. המחקר מראה שבממוצע, אנשים אוהדים אתכם יותר ממה שאתם חושבים".
כן, גם אתכם.
מחקרי המשך הראו שהתופעה מתקיימת אפילו אצל ילדים בני חמש. זה הגיל שבו אנחנו מתחילים להבין שלאחר יש עולם פנימי משלו והוא יודע את מה שהוא יודע, ואינו יודע בהכרח את כל מה שאנחנו יודעים. במוח העצמאי הזה שלו יש לו גם דעות שהן אינן בהכרח הדעות שלנו. ויש לו גם דעה עלינו.
ומהרגע שהבנו שיש לכל אחד דעה עלינו, אנחנו נהיים מוטרדים ממנה וחושבים שהיא גרועה יותר ממה שהיא באמת.
מדוע זה קורה? לחוקרים היו כמה השערות. "שיחות בין אנשים שעוד לא מוגדרים חברים, ולפעמים גם כאלה שכן, הם תיאטרון של נימוס", כתבו במאמר החלוצי. "אנשים לא חושפים בהן את הרגשות האמיתיים שלהם. לכן הם גם לא חושפים את המידה שבה חיבבו את בני שיחם.
"בנוסף, שיחות הן תובעניות קוגניטיבית, ולכן אפילו אם אנשים שולחים סימנים לכך שהם מחבבים את בן שיחם, אלה לא תמיד שמים לב. הם יותר מדי עסוקים בעצמם או בשאלה מה לעשות או לומר. כשמראיינים אנשים אחרי שיחה, הם לרוב מביעים ספק לגבי אופן התנהלותם. 'האם דיברתי יותר מדי?', 'האם אמרתי משהו לא במקום?', אלה דאגות שמופיעות אצל אנשים רבים אחרי שיחה שהיא משמעותית להם".
בראיון בהתכתבות מספר קוני, מעורכי המחקר הראשון, שבהמשך הם מצאו שהמונולוג הפנימי של אנשים "נוטה להיות מלא בביקורת עצמית אחרי מפגשים חברתיים".
הבעיה של אנשים ביקורתיים
לדברי ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, "בני אדם הם יצורים מאוד חברתיים, מאוד רגישים לדחייה ולכן רוצים להיות מאוד זהירים, אקסטרה־זהירים, והרי אנחנו יודעים שדחייה יכולה לעורר במוח אזורים הקשורים לכאב. מיקוד היתר באפשרות של דחייה הוא כנראה חלק מאותו מנגנון.
"תופעת פער האהדה קשורה גם לאפקט הזרקור, כלומר הנטייה שלנו לחשוב ששמים לב אלינו וחושבים עלינו יותר מכפי שקורה בפועל. בנוסף, לכל אחד מאיתנו יש איזשהו אני מדומיין בראש שאליו הוא שואף להידמות".
כך, אנחנו יודעים לא רק איך הבדיחה שלנו נשמעה, אלא איך התכוונו שהיא תישמע. אנחנו יודעים שבפעם הקודמת שסיפרנו את הסיפור הזה הוא יצא יותר טוב. "אנשים אחרים לא חשופים כמובן להשוואה הפנימית הזאת, ולכן הם לא שופטים אותנו מול רף ה'עצמי הטוב ביותר' שהצבנו לעצמנו", אומרת גוטמן.
גם תופעת ההשלכה עושה את שלה. "נמצא שאנשים ביקורתיים מאוד כלפי אחרים מרגישים גם פחות אהובים", אומרת גוטמן. "ההיפך גם הוא נכון, ומי שמרגיש פחות אהוב הופך להיות יותר ביקורתי, וחוזר חלילה".
הסיבה שאנחנו קשים להשגה
לבסוף, אומר קוני, החשש של כל אחד מאיתנו מדחייה, בגלל הערכת החסר שלנו לגבי מידת החיבה שרוחשים לנו, גורם לכולם להתנהג כ'קשים להשגה'. כשאנחנו פוגשים מישהו שאנחנו באמת מחבבים, אנחנו ניטה לא להחצין זאת משום שאנחנו חוששים שהתגובה הנגדית תהיה קרירה יותר וניראה נלהבים יתר על המידה ומגוחכים.
ואכן, מחקר המשך שהובילה בות'בי ב־2020, אישש את ההשערה הזאת. החוקרים מצאו שאנשים אכן נותנים הרבה פחות מחמאות מכפי שהיו רוצים, כי הם חושבים ש"אנשים מוצלחים כבר יודעים שהם מוצלחים", או חוששים לעורר מבוכה או להעמיד את עצמם באור שלילי, כאילו התלהבו יתר על המידה. גם במקרה הזה, מתברר שהם טועים: מחמאות מתקבלות הרבה יותר באהדה ומובילות להערכה לצד המחמיא, יותר מכפי שהמחמיא חושב.
לא רק זאת, אנשים שנתנו בעצמם מחמאה מרגישים אחרי זה טוב יותר מכפי שציפו להרגיש. אבל הם לא יודעים זאת מראש, אז הם נמנעים מלהחמיא.
התמונה מתבהרת אחרי הרבה זמן
אז אם אנחנו לא מראים עד כמה התרשמנו מאחרים, והם לא מראים לנו עד כמה הם התרשמו מאיתנו, אף אחד לא מקבל את הפידבק המגיע לו. מה הפלא, אם כך, שאנחנו לא יודעים עד כמה אנחנו אהודים?
מה קורה כשאנשים מכירים אותנו באמת?
קוני: "פערי האהדה לא נעלמים, אבל הם כן פוחתים עם הזמן. נראה שהפער משגשג בתנאים של אי־ודאות. ככל שאנחנו אוספים יותר מידע לגבי מה באמת חושבים עלינו, היכולת שלנו לזהות שמחבבים אותנו הולכת ומשתפרת".
המחקרים של בות'בי, קוני וחוקרים נוספים הראו שנדרשים אפילו תשעה חודשים של היכרות כדי למחוק את פער האהבה לחלוטין.
תיאורטית, פערי האהדה יכולים להיעלם גם משום שאנשים משתכנעים שאנחנו אכן גרועים כפי שחשבנו מלכתחילה, אבל אלה מקרים הרבה פחות נפוצים, אומר קוני ומציין גם שלמעשה יש שני פערי אהדה: הראשון מתבטא בכך שאנחנו חושבים שאנשים אוהבים אותנו פחות ממה שהם אוהבים אותנו באמת, והשני הוא שאנחנו נוטים לחשוב שאנשים אוהבים אותנו פחות ממה שאנחנו אוהבים אותם. בשני המקרים, המציאות מוצלחת יותר מכפי שאנחנו תופסים אותה במוחנו. גם הפער שבו אנחנו חושבים שאנשים מחבבים אותנו פחות מכפי שאנחנו מחבבים אותם מופיע כבר מגיל חמש.
נטייה מולדת, שאפשר לשפר
מה המחיר הנפשי שאנחנו משלמים על פער האהדה?
גוטמן: "כשהרגישות לדחייה היא מוגזמת והפער גדול מדי, אנשים שמניחים מראש שלא מחבבים אותם לא יוזמים ולא מנסים, ומנגד לוקחים יותר ללב מחוות שליליות קטנות ומתעלמים מאיתותים חיוביים. אנשים שמרגישים שאוהבים אותם נהנים יותר באינטראקציה, וגם לצד השני זה נעים".
גוטמן אומרת שמדובר בנטייה מולדת, המתעצבת בסביבות גיל חמש. "בקשרים מסוימים, שבהם נקבל המון פידבק חיובי, יהיה תיקון וכן נוכל להרגיש אהובים ורצויים, אבל הנטייה הטבעית להניח ששופטים אותנו לחומרה בקשרים חדשים נשמרת בדרך כלל.
"אחד המשתנים המנבאים אותה הוא סגנון ההתקשרות בינקות, כלומר המידה שבה האמנו שאוהבים אותנו. זה קשור, אם כי לא באופן חד־ערכי, ביחס האמיתי של ההורים שלנו אלינו, עד כמה הגיבו אלינו, עד כמה התאימו את עצמם לצרכים ולרגשות שלנו".
מספרים לנו לא מעט שביטחון עצמי הוא תכונה חברתית רצויה, מה שגורם לאנשים שחושבים שאין להם ביטחון עצמי לאבד עוד יותר ממנו, כי הם חושבים שאינם אהודים משום שאין להם ביטחון עצמי. ואת אפילו אומרת שזה קצת נכון. אז איך שוברים את מעגל ההיזון השלילי?
גוטמן: "קודם כול, על ידי כך שנביא למודעות מחקרים כמו אלה, שמראים שאנשים בעיקרון פחות ביקורתיים כלפינו מאשר הקול הפנימי שלנו. רוב הסיכויים שאם אתם בכלל שואלים את עצמכם את השאלות הללו, אתם כנראה השופטים הכי מחמירים של עצמכם. כאשר אנחנו מטפלים באנשים עם ביקורתיות עצמית מוגזמת, אנחנו לפעמים שולחים אותם לשאול אנשים אחרים, בצורה לא ברורה מדי, מה הם באמת חושבים עליהם. אנחנו מראים למטופל שהתפיסה היא חיובית יותר מכפי שהוא חשב.
"מעבר לתרגילים הקוגניטיביים, קיימת גם הדינמיקה הבין־אישית. מחקרים מוכיחים שפסיכולוגים טובים, כלומר אלה שמצבם של המטופלים שלהם משתפר יותר, הם פסיכולוגים חמים, שנותנים למטופל את חוויית האהדה שהוא לא מצליח לחוות בקשרים היומיומיים שלו".
פסיכולוג חם הוא מוצר במחסור, לא? האבטיפוס של הפסיכולוג הוא אדם מרוחק וקורקטי.
"אוי, אני מקווה שלא. אני רוצה להאמין שאנחנו כאנשי מקצוע אכן נותנים למטופלים את מה שהם צריכים. גם לי אמרו בעבר שאני מחייכת יותר מדי בטיפול, אבל המחקרים אומרים שזה מותר ואפילו מועיל".
לקוני יש המלצה נוספת: "ככל שאנחנו מתנסים יותר ביחסים חברתיים, כך אנחנו משתפשפים בזה, ואנחנו מבינים את הסימנים החברתיים טוב יותר. ומחקרי פער האהדה מראים לנו שהסימנים שאנחנו מפספסים בשיחה עם אנשים חדשים הם יותר חיוביים מאשר שליליים. אם כך, ההמלצה שלי היא לצאת, לפגוש, להכיר ולדבר עם כמה שיותר אנשים. מחקרים מראים שמי שעושה את זה מגביר את הרגישות החברתית ואת שביעות הרצון החברתית שלו".
היתרון של ילדים מקובלים
מחקרים חברתיים נוספים הראו שאנחנו בדרך כלל מעריכים בחסר את ההנאה שנחווה בעקבות מפגשים חברתיים. במאמר שכותרתו "מעדיפים בדידות בטעות", בהובלת ניקולס אפלי מאוניברסיטת שיקגו, מתואר ניסוי שבו החוקרים שאלו נבדקים כמה מפגשים הם היו רוצים ליזום בכנס או בנסיעה ברכבת, ואחר כך הכתיבו להם מספר מגעים רנדומלי, שונה מזה שהיו בוחרים מיוזמתם החופשית, וביקשו לדרג את החוויה. התברר שהנבדקים העריכו בחסר את מספר המגעים שיאפשר להם להגיע לרמת ההנאה האופטימלית.
"אנשים יכולים לשפר את איכות החיים שלהם על ידי כך שיהיו יותר פעילים חברתית ממה שנדמה להם שהם רוצים", כתבו החוקרים.
התוצאות היו דרמטיות ביותר כאשר היה מדובר במפגש עם זר, שממנו רבים מאיתנו נוטים להימנע. לפני מפגש עם חברים אנחנו מצפים ליהנות, אבל בדרך כלל נהנים אפילו יותר מכפי שציפינו. לדברי קוני, זה קורה גם משום שאנחנו מקבלים במפגש פידבקים טובים יותר על עצמנו מכפי שאנחנו מצפים לקבל.
האם יש סיכון במודעות לפער האהדה ובהתנהלות כאילו כולם אוהבים אותנו? הרי כנראה זו תופעה שהתפתחה כי יש לה תועלות אבולוציוניות.
קוני: "קצת פער אהדה, אם הוא לא משתק ומונע מאיתנו ליצור את היחסים, כן גורם לנו לרצות להשתפר ולהשתדל יותר".
גוטמן: "אם נניח שכולם אוהבים אותנו כל הזמן והכול בסדר, אולי אנחנו עלולים לפספס סימנים חברתיים שליליים, ואז על פניו אנחנו עלולים לתקוע את עצמנו במקום שבו אנחנו לא רצויים.
"אבל המחקרים מראים שזה בדרך כלל לא נורא. מחקרים בילדים מראים שמי ש'מקובל' הוא לאו דווקא ילד שאף פעם לא נדחה ממשחק, אלא בדרך כלל ילד שנדחה ממש באותו שיעור כמו האחרים, אבל הוא לא לוקח את הדחייה אישית, אלא יודע שזה ככה בחיים וממשיך לאירוע הבא. כך הוא נותן לעצמו יותר צ'אנסים, ובסוף משהו מצליח והוא נשאר עם תחושה חיובית, שמשפיעה לטובה על האינטראקציות שלו בהמשך הדרך".
האם יש הבדלים תרבותיים בכל הנוגע לפער האהדה?
קוני: "המחקרים מראים את הפער גם בתרבויות לא מערביות ואפילו בילדים צעירים, כלומר נראה שמדובר בתופעה די אוניברסלית. אבל המחקרים לא השוו עדיין את עוצמת התופעה בתרבויות שונות, או את האופן שבו היא משפיעה על ההתנהגות של אנשים בתרבויות שונות. זה כיוון מעניין למחקרים המשך".
גוטמן: "התרבות הקפיטליסטית האמריקאית מתוארת לפעמים כתרבות של נותני שירותים. זו תרבות שבה כולנו מנסים לשווק את עצמנו כמוצר, או יותר נכון כחוויית לקוח, ויכול מאוד להיות שבתרבות כזאת אנחנו עוד יותר קשובים, ולכן עוד יותר מוטרדים, מהפער הנתפס בין העצמי הרצוי לבין האופן שבו נדמה לנו שהוא נתפס כלפי חוץ".