בשבוע שעבר פורסם בפעם ה־12 מדד האושר העולמי של האו"ם. מדובר באלפי עמודים של טקסטים, ניתוחים וחישובים סטטיסטיים, המתבססים על סקרי מכון גאלופ בהם משתפים מאות אלפי נשאלים, כמעט בכל מדינה ברחבי הגלובוס. הדוח הסופי כולל גרפים בשלל צבעים ומשתנים מסבירים כמו תמ"ג, תוחלת חיים, שוויון כלכלי ותרומה לחברה. אך בסופו של דבר, המדד עצמו מבוסס על שאלה אחת בלבד (בתרגום חופשי מאנגלית), המכונה "סולם קנטריל": "דמיינו סולם, ששלביו ממוספרים מאפס בתחתית ועד לעשר למעלה. קצה הסולם מסמל את החיים האפשריים הטובים ביותר עבורך, ותחתית הסולם מסמלת את החיים האפשריים הגרועים ביותר עבורך. על איזה שלב בסולם אתה מרגיש שאתה עומד בנקודת הזמן הנוכחית?".
כל הכותרות העולמיות החוזרות מדי שנה, הגאווה העצמית של הישראלים או הקוליות היחסית שבה הניצחון הקבוע מתקבל במדינות הנורדיות, נשענות על מדד זה ל"אושר", או באופן מדויק יותר: "תחושת שְׁלוֹמוּת (Well Being) סובייקטיבית", לפי עורכי הדוח.
● מחקרים קובעים: אנשים אוהבים אתכם יותר ממה שאתם חושבים
● הו שאנז אליזה: עשירית מהרחובות בבירת צרפת יהפכו למדרחובים
התוצאה היא שתרבויות שונות, המתבטאות במדינות שונות מאוד זו מזו, נכרכות יחד בעשירייה הפותחת של מדד האושר. מדינה הדוגלת בפציפיזם ואינה מחזיקה צבא כבר עשרות שנים מככבת לצד מדינה הנמצאת במלחמה רב־חזיתית כבר שנה וחצי; מדינה ללא פשיעה כמעט, שבה ניתן להסתובב בלילה ללא חשש, לצד מדינה שבה העיר המובילה בדירוג הרציחות הגלובלי. מדינות קטנות לעומת מדינות ענק ועוד שלל פערים. צללנו לארבע דוגמאות כדי לנסות ולהסביר מדוע הן נכללות בעשירייה הפותחת של המדד, ואילו לקחים אוניברסליים ניתן, אולי, ללמוד מהן.
דנמרק: עד כמה מודל מדינת הרווחה עובד
כל המדינות האומללות, אומללות בדרכן, ניתן לומר בפרפרזה על טולסטוי, אבל רוב המדינות המאושרות ביותר - הן מדינות רווחה נורדיות. מאחורי משפט זה ניצבת העובדה כי גם השנה, כמו ברוב השנים הקודמות, כל המדינות הנורדיות - פינלנד, דנמרק, איסלנד, שוודיה ונורווגיה - הן בעשירייה הראשונה של דוח האושר של האו"ם. כעת זה ברור, אין בכך הפתעה גדולה. אבל לפני כשני עשורים, כשמחקרי האושר רק התחילו לצבור תאוצה גלובלית, והאו"ם אימץ מדדים חדשים לאומדן התקדמות חברות, חוקרים שברו את הראש מה הופך אותן לכאלה.
ב־2006 פורסם מאמר קטן בכתב העת המדעי הרפואי BMJ, שניסה לבחון באופן מעמיק ושיטתי מדוע דנמרק יצאה ראשונה בסקרי האושר הגלובליים שהחלו להתפרסם. הוא בחן סיבות ביולוגיות, אך במהרה פסל אפשרויות כמו שיעור הבלונדינים (מסתבר שהשוודים בלונדינים יותר). למעשה, המחקר מצא שתי סיבות מובהקות סטטיסטית לאושר הדני, שמוכיח את עצמו גם בסקרי האירו־ברומטר השנתיים: האחת הייתה גאווה לאומית מתמשכת אחרי שדנמרק ניצחה באליפות אירופה בכדורגל בהפתעה טוטאלית. זה היה מעין רגע "מלחמת ששת הימים" ספורטיבי של הממלכה הדנית, וההשפעות שלו הדהדו הרבה אחרי הזכייה ב־1992.
הסיבה השנייה שציינו החוקרים הייתה שהציפיות של הדנים לגבי העתיד אינן בשמיים. השאיפות הן ארציות ויושגו על ידי עבודה קשה. זאת לעומת איטלקים למשל, שמקווים להרבה בשנה הבאה - ומתאכזבים כל פעם מחדש.
מאז הצטברו העדויות לגבי רמת הסיפוק, האושר והשלומות הסקנדינביים והנורדיים לכדי קונצנזוס מדעי. מה שמשותף לחמש המדינות הנורדיות ועומד בבסיס הדירוג הוא תחושת הביטחון שמספקת המדינה הכל־יכולה, שמחליפה את המשפחה בהיבטים רבים (סיוע כספי לילדים, רשת ביטחון במקרה של פיטורים או תאונה, הכוונה מקצועית). תחושת האמון שהדברים יהיו בסדר גם במקרה של צרה. התחושה הזו, לפי עורכי הסקר, היא חלק מרכזי מהסיבה שהעמים הנורדיים - שאינם נבדלים כל כך בינם לבין עצמם (חוץ מהפינים) - מפגינים ערכים דומים ומאושרים בחלקם.
בנוסף, ההשפעה של הדת עדיין חזקה במדינות אלה. אם הנצרות הלותרנית מעודדת למעשה את היותו של האדם "מאושר בחלקו", אולי אין פלא שאותו סולם שעליו מסתמך מדד האושר מתאים להן בול.
אפקט נוסף הוא ההשוואה לאחר: המדינות הללו מורכבות ממעמד ביניים נרחב. מכיוון שחלק נכבד מהדירוג על סולם קנטריל נובע מהשוואה לאחרים סביבך, לפי חוקרי אושר, הרי שמדינות כאלו יפגינו פחות אי־סיפוק אישי בשל קנאה באחר. הדשא של כולם די דומה.
ההפתעה, אם יש, לגבי דנמרק והמדינות האחרות מהאזור המככבות במדד היא העקביות והטוטאליות של הממצאים. כמובן שתמ"ג גבוה, אי־שוויון נמוך, עצמאות אנרגטית, עושר במשאבי טבע ועוד הם כולם גורמים תורמים, אבל כפי שמציינים עורכי הדוח, "המדינות הנורדיות מפגינות לא רק עקביות אלא שיפור מתמשך ברמת האושר המדווחת של התושבים שלהן".
כמובן שלא הכל דבש. בהשוואה לתוצאה הכללית, יש כמה הפתעות לגבי דנמרק המסתתרות בנספחים. הממלכה הדנית ממוקמת רק במקום ה־25 בעולם בתרומה לקהילה של התושבים שלה, היא נמצאת במקום ה־64 בשיעור ההתנדבות ואפילו במקום ה־76 בעזרה לזרים. תוחלת החיים של הדנים עומדת על 81.2 שנה, בעוד בישראל היא עומדת על 81.7 שנה. כלומר הדנים אולי מאושרים יותר מהישראלים, אבל נהנים מכך חצי שנה פחות.
ישראל: איכות הקשרים החברתיים הגבוהה בעולם
אחת ההפתעות בדוח האושר האחרון היא העובדה שישראל עדיין מככבת בעשירייה הראשונה. למרות 7 באוקטובר 2023, למרות המלחמה המתנהלת מאז, למרות השסעים הפוליטיים והחברתיים ומול מצב כלכלי שהופך להיות מסובך ומאיים יותר ויותר.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שישראל ניצבת במקום השמיני השנה היא שהדירוג בכל שנה נקבע על פי ממוצע של שלוש השנים האחרונות. בדוח האושר שאחרי אוקטובר 2023, צללה ישראל למקום ה־21 בעולם. האפקט של התקפת הטרור חסרת התקדים והאבל הלאומי הורידו את ישראל שלב מלא בסולם קנטריל, אבל כעת, לפי הסקר שהתקיים בשנת 2024, חזרו הישראלים לרמות האושר היחסי הגבוהות שהיו להם קודם. לא לגמרי, אבל כמעט.
לו היה הדירוג מתבסס רק על נתוני 2024, הרי שישראל אפילו הייתה במקום השביעי בעולם. עיון בנתונים של אוקראינה (מקום 111), רוסיה (מקום 66), או מיאנמר (מקום 126), מראה כי מלחמה אכן לא משנה באופן מהותי את הדירוג ואת תחושת הסיפוק הסובייקטיבית של האינדיבידואל. "יש הרבה עקביות בתשובות של הנשאלים לאורך זמן", נכתב בדוח, "ואירועים משמעותיים מוחלשים על ידי שימוש בממוצע של שלוש שנים".
צלילה לנתונים מראה כי אחד המדדים שבהם ישראל מככבת, ולפיכך לפי עורכי הסקר מסייע להסביר את התוצאה הטובה של המדינה, הוא התמיכה המשפחתית והחברתית. אנחנו ניצבים במקום ה־23 בעולם בשיעור העונים בחיוב על השאלה "אם הייתם בבעיה, האם יש לכם קרובי משפחה או חברים שאתם יכולים לסמוך עליהם לעזור מתי שתזדקקו להם?". כאשר הסוקרים ביקשו מהנשאלים לכמת את התשובה לשאלה הזו מסולם של אפס (אין עזרה) עד עשר (תמיד יעזרו) - מדד לאיכות הקשרים החברתיים והמשפחתיים ולא רק לקיומם - ישראל קפצה למקום הראשון בעולם במדד זה. מקסיקו ניצבת לא רחוק מאחוריה, כך שגורם זה עשוי להיות אחד המפתחות לאושר הסובייקטיבי.
גם במדד הנדיבות ישראל מככבת. שיעור העונים בחיוב על השאלה "האם תרמת כסף בחודש האחרון?" מציב את ישראל במקום ה־19 בעולם במדד זה. עם זאת, מדד זה אינו ערובה כלל וכלל לאושר ונוטה להיות גבוה דווקא בחברות בלתי שוויוניות המתאפיינות בשיעורי אושר סובייקטיבי נמוך. שתי המדינות המובילות בו, למשל, הן מיאנמר ואינדונזיה (מקום 83).
ייתכן גם כי האושר טמון במשפחות, עוד תחום שבו ישראל שונה מרוב מדינות המערב. עורכי הסקר שעברו על הנתונים הגלובליים מספקים אבחנה שתסב הנאה לישראלים רבים. היא אינה נכללת ישירות בששת המדדים שלדברי העורכים הם המסבירים הטובים ביותר של האושר (תמ"ג, תוחלת חיים, תמיכה חברתית, חופש החלטה, נדיבות ותפיסת שחיתות), אבל התוצאות שלה ברורות. "גודל משק בית של ארבעה עד חמישה חברים (למשל, הורים ושלושה ילדים) מנבא את הרמות הגבוהות ביותר של האושר המוצהר באירופה ובמקסיקו", כותבים עורכי הדוח.
הם מציינים כי עוד לפני כן נמצא קשר הדוק בין מצב משפחתי לבין הצהרה על אושר. במבט גלובלי, האושר עולה במשקי בית שבהם יש עד ארבעה אנשים, אך מעבר לכך הוא יורד. "חשוב לציין כי אנשים החיים לבד הרבה פחות מאושרים מכאלו החיים עם אחרים", נכתב בדוח.
קוסטה ריקה: תרבות של חיוביות וההפך מהמדינות המתועשות
ההתברגות של קוסטה ריקה לעשירייה הראשונה של המדינות המאושרות בעולם - היישר למקום השישי - היא הפתעה. מדובר במדינה המוקפת במדינות שבהן רמת האלימות שוברת שיאים בינלאומיים, מדינה שוויתרה על צבא לפני שישה עשורים באזור שבו הכוח מדבר. גם מבחינה כלכלית, המדינה המרכז אמריקאית הנפרשת בין הים הקריבי לאוקיינוס השקט לא ממוקמת בצמרת העולמית. התמ"ג לנפש שלה מציב אותה במקום ה־50 בעולם, היא ממוקמת במקום ה־58 בעולם במדד האי־שוויון. תוחלת החיים בה היא 77.3 שנה בלבד. לפני שנתיים ושלוש שנים ניצבה המדינה במקום ה־23 במדד, ומאז עלתה בזריזות עד לעשירייה הפותחת.
מבחינת מחקרי האושר הגלובליים, עם זאת, קוסטה ריקה הייתה יעד קבוע למחקר. התרבות הקוסטה ריקנית משחקת תפקיד בכך, ונחשבת לגורם המרכזי בשביעות הרצון של התושבים המקומיים. ספרים נכתבו על ה"פורה וידה" של הטיקוס (כך מכונים המקומיים), הברכה הקבועה בין התושבים, ועל איכות הקשרים המשפחתיים והחברתיים, שהולכים ומתבססים במחקרים הבינלאומיים כאחד מגורמי המפתח לאושר הסובייקטיבי. "הסקר חשף את מה שאנחנו יודעים כבר הרבה זמן", נכתב באתר מקומי בשפה האנגלית, "שהתרבות החיובית שלנו משתקפת באושר".
מבחינה פוליטית, אחד ההסברים לחריגה המרכז אמריקאית היא העובדה כי ב־1948 הנשיא ביטל את הצבא, ואימץ גישה פציפיסטית כלפי הסכסוכים המרובים באזור. את ההוצאות הצבאיות שנחסכו הקצה לתחומים אחרים, כולל חינוך שבו המדינה משקיעה יותר מהממוצע מהמדינות סביבה, ובריאות. אפילו לפני כן, קוסטה ריקה נחשבה לחריגה במרכז אמריקה מבחינת יציבות ודמוקרטיה. היא הייתה דמוקרטיה מאז 1869 (הדמוקרטיה הוותיקה ביותר במרכז אמריקה), וחתרה גם היא לשכבת ביניים גדולה, ולא לקיטוב סוציו־אקונומי. העובדה שיש לה משאבי טבע, חשמל ירוק כתוצאה ממים רבים וטופוגרפיה מתאימה, סייעו לה להיות עצמאית.
בנוסף, אחד הדברים שהמדינה "ממקסמת" הוא הטבע העשיר שלה, ומבחינה זו אולי ההתברגות לעשירייה הראשונה מייצגת תופעה מרכזית המאפיינת את המגמה של השנים האחרונות - דחיקתן של מדינות תעשייתיות מערביות מהעשירייה הראשונה. מדינות ה־G7 כלל לא מיוצגות בה, וקוסטה ריקה אפילו לא חברה ב־OECD.
"באופן כללי מדינות מערביות מתועשות הן כעת מאושרות פחות מאשר היו לפני שני עשורים", נכתב בדוח העדכני. ארה"ב, למשל, הידרדרה למקום ה־24, הנמוך ביותר שלה אי פעם. קוסטה ריקה, שבה מגוון ביולוגי יוצא דופן ושבה 28% מהמדינה מוגדרים כשמורת טבע, הפכה בשל כך גם ליעד ראשון במעלה להגירה "עשירה" של מעמד ביניים וגבוה מרחבי העולם. בהינתן היציבות הפוליטית היחסית, וגם השוויון המגדרי (קוסטה ריקה במקום ה־19 בעולם בתחום זה, לעומת המקום ה־91 לישראל לפי מדד השוויון המגדרי של הפורום הכלכלי העולמי), אולי ההפתעה היא גלובלית יותר מאשר מקומית.
מקסיקו: מי שאוכלים ביחד - מאושרים יותר
גם העובדה שמקסיקו סוגרת את העשירייה הראשונה של המדינות המאושרות בעולם היא הפתעה השנה. רק לפני שלוש שנים ניצבה מקסיקו במקום ה־46. בהשוואה ליתר המדינות בעשירייה הראשונה, היא המאוכלסת ביותר, הגדולה ביותר, ולא המדינה הראשונה שקופצת לראש כמדובר באושר גלובלי. ערים שונות במקסיקו (בעבר סיודד חוארז, כיום קולימה) מחזיקות בשיא רציחות לתושב, שמגמד את השיעור של כל יתר המדינות ברשימה יחדיו. המצב הכלכלי של מקסיקו השתפר בעקביות בשנים האחרונות, אך הוא רחוק מהצמרת הגלובלית.
אבל דומה שהמשפחתיות והחיים המשותפים עומדים בסוד ההצלחה המקסיקנית, לפי עורכי הדוח שהתפרסם השנה. בדירוג מדינות ה־OECD בבעלות שיעורי הפוריות הגדולים ביותר לנשים, מקסיקו ניצבת אחרי ישראל (שמובילה את הדירוג) ומעל רוב מדינות אירופה. מדד נוסף שנבדק השנה לעומק, במיוחד בהקשר המקסיקני, הוא עד כמה אכילה משותפת של ארוחות קשורה לרמת האושר הסובייקטיבי.
חוקרי האושר, המחפשים כל העת מדדים אובייקטיביים וקלים לאומדן, "גילו" את המשתנה הזה והוא נבדק בסקר הגלובלי של "גאלופ". לדבריהם, מדובר במדד שאינו תלוי בהכנסה, במצב תעסוקה או בחינוך, והוא מראה שונות אדירה בין המדינות - אך יכולת ניבוי מרשימה לגבי מדינות מסוימות. "מסתבר כי ארוחות משותפות הן אינדיקטור חזק בצורה יוצאת דופן לשלומות סובייקטיבית - באותה רמה כמו תעסוקה ושכר", כותבים עורכי הדוח.
בצמרת המדינות שבה אוכלים את הארוחות במשותף ניצבות סנגל, גמביה ומלזיה. מי שאוכלים לבד יותר מכולם הם הליטאים, האסטונים והבנגלדשים - רק 2.7 ארוחות משותפות בשבוע לעומת יותר מ־10 במדינות המובילות.
ישראל, יש מי שיופתעו לגלות, ניצבת רק במקום ה־50 בעולם במספר הארוחות משותפות, למרות טקסי יום השישי המסורתיים. המקסיקנים, לעומת זאת, נמצאים במקום ה־15 בעולם בתשובה לשאלה כמה ארוחות עם לפחות אדם אחד נוסף אכלת בשבוע האחרון (9.7). עורכי הדוח מסכמים, בהתייחס למקסיקו וגם לקוסטה ריקה, כי "חברות אנושיות מאמריקה הלטינית, המאופיינות על ידי משקי בית גדולים וקשרים משפחתיים חזקים, מספקות שיעורים בעלי ערך לחברות ששואפות לשפר את השלומות שלהן".
