מדרחוב אשתורי הפרחי / צילום: אורבן תל אביב - ברק בריקנר
"להורים החוויה בפארק היא סיוט. הילד נהנה וההורה משתעמם וזה לא מצב מיטיב לקשר", אומרת ד"ר דנה שי מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו.
שי חקרה את הקשר בין סביבה פיזית לבין אינטראקציות הורה-תינוק, והיא מעורבת בכתיבת הנחיות של משרד החינוך לתכנון עירוני. "המחקר שאני עושה במעבדה ובשטח עוזרים להמחיש למה חשוב לקחת בחשבון את הקשר בין מבוגרים לילדים בתכנון העירוני ואיזה השפעות יכולות להיות לזה", היא אומרת.
"אנחנו יודעים כבר 80 שנה שתינוק מפתח באופן טבעי התקשרות למבוגר שמטפל בו בצורה מתמשכת ועקבית, מתוך זה ניתן לתכנן גנים ופארקים בהתאם לצרכים ההתפתחותיים המשתנים של הילד כשהדגש הוא לא רק על הילד אלא על הקשר. לשים אקווריום בכניסה למקום מסוים או לבנות משחקייה נוצצת אלו לא דברים שנותנים ערך. לעומת זאת - בזמן שהילד משחק איפה ההורה יושב?
"מה שמעניין ילד בן חצי שנה הוא ההורה ולא המשחקים. צריך להיות מקום להורה להניח משטח פעילות, מקום להנקה, צל. אם אין תנאים טובים אני דרוכה ולא משדרת הנאה, סקרנות וחקירה לילד, אלא פרצוף טרוד, דואג, זועף וחסר סבלנות. אם הספסל ממוקם רחוק מהילד כך שהוא לא יכול לראות את המבט של ההורה, זה לא עונה על הצורך ההתפתחותי שלו".
יצירת קהילה: אלמנטים מפתיעים ומשחקיים
איך התכנון העירוני יכול לענות לצרכים האלה? למשל, באמצעות מדרכות רחבות להליכה יד ביד, הצללה, אלמנטים מפתיעים ומשחקיים לילד כדי שיהיה לו מעניין, וכמובן הפרדה מתשתיות אופניים וכבישים כדי ליצור סביבה בטוחה ולא רועשת ומלחיצה.
"כשהמעבר רחב פיזית ונוח ללכת בו אני כאמא אוכל לתפקד ולהיענות לצרכים של הילד. זאת בשונה ממצב של ילד שיושב במושב האחורי וההורה צריך לנהוג לכל מקום באופן שמעצים את הסטרס. הדברים האלו מייצרים קשר אמיתי. כשאתה הולך אתה פוגש את השכונה, את השבלולים במדרכה, הצמחים, הסדקים במדרכות, פוגש ילדים והורים אחרים ונוצרת קהילתיות. הבנת הקשר הזה יכולה להיטיב עם אינדיבידואלים, עם הקהילה כולה ועם החיים העירוניים".
אשדוד: שעת סיפור על מחצלות בחוץ
המחקרים הללו הביאו גם להקמת ארגון אורבן 95 (95 ס"מ - הגובה הממוצע של ילד הולנדי בן 3) בהובלה של קרן ון ליר, שקיים ב-85 ערים בעולם. בשנת 2017 הוקם הארגון בתל אביב ולאחרונה תחת המועצה הישראלית לבנייה ירוקה התרחב ל-15 ערים, והוא עוסק בקידום תכנון עירוני מותאם לילדים.
בשמת צפדיה וולף, מנכ"לית אורבן 95 ישראל, מסבירה ש"ישנו גיל מאוד מסוים שהוא חלון הזדמנויות מטורף כשהמוח של הילד מתפתח מקשרים שנוצרים ולא רק מגנטיקה, ולכן הסביבה שבה אני חיה משפיעה על ההתפתחות של הילד שלי".
הארגון מקדם פרויקטים בערים שונות. בין היתר, בבית שמש מתקדם פיילוט של צביעת כבישים ואלמנטים עירוניים בצורה יצירתית כדי לעודד שהייה ומשחק בגובה עיני הילדים. בעיר לוד, חווה חקלאית ששימשה בתי ספר יסודיים נפתחה לציבור ומתקיימות בה פעילויות למשפחות עם ילדים בגיל הרך. בטירה פותחה גינה קהילתית, באשדוד נשים ותיקות מספרות סיפורים לילדים במרחב הציבורי על מחצלות. ברעננה מקודמת פעילות קהילתית שכוללת צעדות עגלות ומתוכנן פרויקט שכולל 22 נקודות פעילות במרחב העירוני בהשראת אותיות עבריות. בתל אביב כבר יש פעילויות ענפות כמו כמו מדרחוב משחק בבאזל וסגירת רחובות נוספים למשחק ולשהייה.
"אנחנו עובדים עם הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית כדי 'לתקן' את המרחבים הציבוריים הקיימים, ואנחנו גם עובדים על שינויים טקטיים בערים, כאלו שלא דורשים המון משאבים ויכולים לשנות את המציאות. הקסם קורה בשולחנות עגולים בהנהלה של רשות מקומית. עובד ותיק ממחלקת החינוך ואחר ממחלקת הנדסה עובדים באותה עירייה כבר 40 שנה ומעולם לא עבדו ביחד עד לאותו רגע ומתחילים להניע דברים עוד לפני תקציבים ותוכניות".
צפדיה וולף, מתכננת ערים ואדריכלית במקצועה, מספרת גם על פעולות מגוונות לבניית קהילה ותוכן שימלאו את המרחבים הציבוריים שנזנחו. "כשאני מדברת על תכנון עירוני צריך לזכור שצריכה להיות קהילה שתבקש ותדרוש הסתכלות אחרת על המרחב העירוני שלה. בערים בדרום שאנחנו פועלים בהן, בגלל שאין הצללה ונורא חם, הורים וילדים כמעט ולא נמצאים במרחבים ציבוריים והם התחילו להיות מאוד מוזנחים. גם אם אני אעשה את המרחב הכי טוב בעולם עם שמשיות ודשא יהיה מאוד קשה להפוך אותו למקום שקורים בו דברים בלי לבסס קהילה ותוכן".
כיכר באזל: מרחב משחק במקום כביש
מי שתכנן מרחבים כאלו הוא משרדם של זוג אדריכלים אהוד נדל ונטלי רויזין, שעמדו למשל מאחורי תכנונה של כיכר באזל שעמדה שוממת בסמוך לכביש ומעל לחניון ציבורי. הם עשו התערבות טקטית של סגירת הכביש והקמת מרחב משחק לילדים שבו הורים יכולים לשבת בצל בזמן שהילדים משחקים בסמוך.
"בשונה מפעם, היום אין חול ובוץ בגינה וההורים מאוד אוהבים שילד שחוזר מגינות היום מצוחצח כי הגן עשוי מגומי. אבל לא חושבים על הילדים. ביער בן שמן כשילד עולה על סלע נפתח לו הדמיון, ככה גם צריך להיות ליד הבית".
לדבריו, "בגן השניים ביפו פתחנו קצת גובה בין מפלסים כדי שיהיו מדשאות, רמפות ומדרגות, ותיחום של השבילים עם גזעי עצים. יפה לראות את ההורה הולך בשביל ואת הילד מקפץ על הגזעים. צריך לתכנן גם רובד שובבי".
נדל אומר שבערי העולם, ובהולנד במיוחד, קל יותר לבצע פרויקטים כאלו מאשר בישראל. "כאן התקינה מאוד מחמירה אז אי אפשר ליצור גבעות כי זה מסוכן מדי. בחו"ל בכל גינה יש טרמפולינה ובישראל אי אפשר. אני חושב שבצד הרגולציה צריך לצאת לעולם ולראות מה קורה בו. אתה לא שומע שילד ברוטרדם נפל מגזע של 40 ס"מ וקרה לו משהו. אבל בסוף יש תקן, ויש קטלוג שממנו בוחרים וזהו".