''ביתו של שפירו הועלה באש'', מכריז עיתון בפנסילבניה, 14 באפריל / צילום: גזיר עיתון
האש אשר שולחה במעונו הרשמי של מושל פנסילבניה ג'וש שפירו בשבוע שעבר הזכירה לי ראיון בן 40 שנה עם שפירו אחר, שישב באותו המעון עצמו, אבל רק לאחר שהשמיט את ההברה האחרונה של שם משפחתו.
● יואב קרני, פרשנות | יהודי אמריקה הם סיפור הצלחה פנומנלי, אבל הם צריכים שוב להצניע את דתם
● יואב קרני, פרשנות | זהירות, טראמפ יעשה עסקה
המעון שעלה באש נמצא בהריסברג (Harrisburg), עיר הבירה של פנסילבניה, המדינה החמישית במניין אוכלוסייה בארה"ב. המושל ומשפחתו הסבו בו לשולחן הסדר רק שעות אחדות קודם. מתנקש הצליח להתגנב אל המעון באישון לילה, והשליך שני בקבוקי מולוטוב. משפחת שפירו חולצה בשלום, אבל רק בעור שיניה. הנזק היה כבד.
הרוצח הפוטנציאלי ריפד את חשבון המדיה החברתית שלו בהגיגי שנאה לשפירו, ליהודים ולישראל. בזמן כתיבת הטור הזה עדיין לא ידענו בוודאות שאנטישמיות הייתה המניע, אבל מותר לשער שאמנם הייתה.
מה שמחזיר אותי אל 1984. הייתי בארה"ב בשליחות "ידיעות אחרונות", כדי לסקר את מערכת הבחירות לנשיאות שבה חזר וניצח רונלד רייגן. עורכיי רצו קצת זוויות יהודיות. חיפשתי פוליטיקאים יהודים שניסו להגיע אל הנשיאות, או ינסו בעתיד.
השם היה יהודי מדי
יש הרבה מאוד יהודים בפוליטיקה האמריקאית, מהם בכהונות רמות ורבות השפעה. אבל ב־1984 היה רק יהודי אחד שניסה אי פעם את כוחו בהתמודדות על הנשיאות. שמו היה מילטון שאפ, והוא כיהן שמונה שנים כמושל פנסילבניה, היהודי הראשון מאז ומעולם. ניסיונו להגיע אל הבית הלבן לא עלה יפה - הוא נשר מן הבחירות המקדימות (של המפלגה הדמוקרטית) עוד לפני הסיבוב הראשון.
המושל שאפ (בארה"ב התואר נשאר גם לאחר שהכהונה הסתיימה) סיפר לי על תחילת דרכו. הוא הגיע לבגרות בימי השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים. הוא ניסה למצוא עבודה, נדד מראיון לראיון, וחזר ונדחה. בפעם השישית רחמי המראיין נכמרו עליו. "איש צעיר", הוא אמר לו, "אם אתה רוצה לשפר את סיכוייך למצוא עבודה, מוטב שתעשה משהו בעניין שם משפחתך".
שמו המלא היה מילטון שפירו. המראיין הואיל לרמוז לו שזה שם יהודי מדי. בארה"ב לא הייתה אנטישמיות רצחנית מן המין האירופי, אבל הייתה בהחלט "אנטישמיות תרבותית", או "חברתית", כפי שאמריקאים קוראים לה.
יהודים עשו חיל, אבל הם נטו לעשות אותו בחברות בבעלות יהודית, או בענפים שיהודים יצרו והנהיגו, כמו הוליווד. מילטון שפירו חיפש את עתידו בסביבה לא יהודית. הוא השמיט את ההברה האחרונה משמו, ונשאר "שאפ". כך הוא מצא עבודה, ולימים פתח חברה לטלוויזיה בכבלים, שסיפקה סיגנלים לבנייני מגורים. זה היה הרבה לפני שהמונח "טלוויזיה בכבלים" הוצמד ל־CNN. שאפ עשה הרבה כסף, והחליט להשתמש בו כדי להתחיל קריירה פוליטית.
בארה"ב של אמצע המאה ה-20, אפילו לאחר השואה, יהודים היו צריכים להיזהר מפני עודף חשיפה. עד סביבות 1950 האוניברסיטאות הגדולות הגבילו באופן לא רשמי את קבלתם של סטודנטים יהודים, אקט קלאסי של אנטישמיות אירופית. יהודים שהגיעו אל פרקם בשנות החמישים של המאה הוסיפו ונשאו את אבן הריחיים הזאת הרחק אל שלהי המאה ה-20.
הגלגל חוזר ומתהפך?
אני נזכר בפרשה משונה ב-1989. איש ששמו דיק דארמן התמנה למנהל משרד התקציבים בבית הלבן, כהונה רבת־כוח. הוא היה מבריק ומלוטש. הוא היה חבר בכנסייה האפיסקופלית. זו כנסייה קטנה מאוד, אבל היא סיפקה חלק ניכר של האליטה הפוליטית והפיננסית באמריקה. רבע מנשיאי ארה"ב היו שייכים אליה.
עיתונאית יהודייה באה לראיין את דארמן. היא שאלה אותו כבדרך אגב על שורשיו היהודיים. לתדהמתה, דארמן התפקע מכעס, קם על רגליו, וצרח שזה עניינו הפרטי. סקרנות הביאה אותי אז לחטט באילן היוחסין שלו, בסופו של דבר מצאתי את אמו, בעיר קטנה במסצ'וסטס. הסברתי לה מדוע אני מתקשר. היא פרצה בבכי. "לא הפעם הראשונה", היא אמרה. דארמן היה נכדו של רב, אבל הוא טיפס במעלה הסולם במפלגה הרפובליקנית, שמעט מאוד יהודים עלו בה לגדולה.
מילטון שאפ היה מבין ללבו של דיק דארמן. ג'וש שפירו, לעומת זאת, לא היה מבין. הוא שייך לדור של יהודים אמריקאים, שאין להם כל בעיית זהות והזדהות. הוא נבחר למושל בסוף 2022, ברוב מוחץ, נגד מועמד שנהנה מתמיכת דונלד טראמפ.
פנסילבניה חיונית לחלוטין בכל משוואת ניצחון בבחירות לנשיאות. היקף ניצחונו הפך את שפירו למועמד פוטנציאלי לנשיא או לסגן נשיא. אפשר לטעון שיהדותו ותמיכתו רבת־השנים בישראל היו לו לרועץ. אלמלא זהותו, אפשר שקמלה האריס הייתה ממנה אותו למועמד לסגן נשיא. ערבים אמריקאים התנגדו לו בתוקף, והשתמשו נגדו בציטוטים של דברים שהוא כתב רבע מאה קודם נגד מדינה פלסטינית.
אין זו הגזמה להגיד שבליל התקדש החג הראשון של פסח נעשה ניסיון לחסל את ג'וש שפירו ואת משפחתו. האומנם הגלגל חוזר ומתהפך? האומנם צריך לייעץ לשפירו לחקות את שאפ, ולהיזהר בחשיפת יהדותו?
הבה לא נרחיק לכת. יהודי אמריקה מוסיפים להיות סיפור הצלחה פנומנלי, בכל תחום העולה על הדעת, אולי חוץ מצבא. אבל אם נסתכן בהכללה גורפת, הימים האלה קשים למדי בשבילם. הם מתוודעים אל מציאות ישראלית לא מוכרת, והם מתלבטים בהבנתה ובהסברתה. מוטב לחשוש מפני תוצאות התלבטותם.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.